אולי לנסות להחליף משחה?

מנסיוננו- הסחת הדעת בזמן הצחצוח- סיפור מותח וכו...

הפלואוריד הוא רעיל בבליעה.

יש משחות בלי פלואוריד גם לילדים, אבל במקום זה, עדיף סתם לצחצח בלי כלום.

הרעיון של הצחצוח הוא להוציא שאריות מזון מהשיניים, ובשביל זה ממש לא צריך משחה.

יהיה להם יותר לא נעים להצטרך טיפולי שיניים מאשר לצחצח.

זה פשוט אמור להיות משהו שעושים בין אם רוצים ובין אם לאו.

זה עלול לשדר לילדים שלגדולים וחזקים מהם יש מונופול על הגוף שלהם.

דלת פרוצה לניצול מיני, חלילה (וזה יותר גרוע אפילו מטיפול שורש...). 

כמה שיותר לנסות בטוב - ואם היו לי עצות טובות, הייתי כותבת...

בחורים בשיניים (כן הפחדתי אותו, מה לעשות, זה באמת כואב)

וכשציחצחתי לו אמרתי לו "עכשיו אנחנו מגרשים את החיידקים,

הנה, עכשיו הם ברחו, הם אוהבים את האוכל שיש לך בשיניים

ועכשיו אין לך אוכל, אז הם הולכים"

וכן הלאה עוד המחשות שונות כשהמטרה היא אחת,

שיהיה מודע לרווח שלו כשהוא מצחצח שיניים ולסבל שכרוך בכך שהוא לא יצחצח.

היום הוא מבקש לצחצח (למרות שהוא שנא את זה). 

אם באמת היה ביטוח שברגע שהוא מקפיד על צחצוח שיניים אין חשש שיהיה לו חור אי-פעם - אז היה מה לשקול את זה. מה לעשות שזה לא בדיוק עובד ככה אחד על אחד, וקיים הסיכוי שלמרות ההרגל הטוב שלו כן יקרה שיהיה לו חור (מאחלת לכם שלא, אבל אתה יודע, זה לא נדיר). ואז הוא (א) יפחד מאוד מהמצב ומהטיפול, כי אבא שלו - האדם הגדול הזה שיודע הכול - אמר לו שזה נורא כואב (וכידוע הפחד מכפיל את הכאב), ואולי גם (ב) יחוש אשמה שאם יש לו חור כנראה שהוא לא צחצח מספיק, או (ג) יגיע למסקנה שזה סתם היה איום ריק - עובדה שהוא צחצח ובכל-זאת יש חור, אז אולי אין מה לקחת ברצינות את ההסברים של אבא...

אבל ההמחשות של "עכשיו החיידקים בורחים" מצוינות.

א. עדיין נראה לי שנכון להניע אותו באותם אמצעים שאנחנו מניעים

את עצמנו. מה שאומר שפשוט צריך לומר לו את האמת.

מדברייך הבנתי שפשוט לא אמרתי לו את האמת המדויקת,

עלי להבהיר לו ש"אתה מתוק, מי שלא מצחצח שיניים יש לו חור,

אבל מי שכן מצחצח שיניים אז לפעמים אין לו חור"

(חיפשתי ניסוח שיהיה מובן, הוא בן 4)

ואז הוא ישאל אותי "ואם יש חור?"

אז אני יענה לו "אז זה כואב, ואז הולכים לרופא שיניים כדי שיפסיק לכאוב"

ב. לא נראה לי שיחוש אשמה אם לא נשדר לו שהוא אשם, 

בפרט לפי התיקון שהצעתי.

כמובן הכי כיף לתת לו לשגות בחלומות שאין חורים ואין רופאי שינים,

אבל בסופו של דבר, עדיף שיפחד מסכנה אמיתית מאשר שיכניס את

עצמו אליה. וכמו שהעירו, באמת חשוב למצוא את הדרך לאזן את האיום

שלא יהיה "מבועת", אבל שכן יפחד. קצת. 

לא מחנכים ילדים למשהו ע"י הפחדה מכאב (זה הרי לא פיקו"נ). מה גם שמן הסתם יהיה לו עפ םאיזשהו חור, וזה יכול לגרום אז בעיות, אפילו בגיל מבוגר.

גם אם מסבירים - בגיל שמסוגלים להבין - שיש חיידקים על השיניים, והם ניזונים מהסוכר שמהאוכל ועושים חורים, וכאשר מצחצחים, הם לא שם, זה מספיק לגמרי. כי ילד מבין שאם מציגים את זה כך, כנראה שלא טוב שיהיו חיידקים על השיניים.

המשך ההצגה ("הנה, גרשנו אותם"..),  כמובן יפה ומשמח את הילד גם בתוך הסיטואציה הזאת.

בילד עלול להיות מבועת, ופחד מגביר כאב

הבת שלי בת שנה ו-10, קטנה מדי בשביל להסביר לה על חיידקים וחורים (להגיד "יש לך פיכסה בפה" לא משכנע אותה),

וגדולה מספיק כדי להתנגד פיזית (וכמובן שאני לא ארתק לה את הראש, אלחץ על הפה שייפתח ואצחצח בכפייה...)

לא מצאתי בנתיים פיתרון. היא אוהבת את המשחה, אז היא מסכימה שאני אכניס לשנייה, "אלטף" איפה שאני מספיקה וזהו, אין מה לדבר.

אשמח לעצות ותובנות... בנתיים משתדלת שלא תאכל מתוק לפני השינה.

מנקה את השיניים.

כשאנחנו היינו ילדים - אף אחד לא העלה על דעתו לצחצח שיניים לילדים בגיל הזה (בלי לחוות דעה אם זה טוב או לא..).

ומה שאת עושה - זה טוב מאד. כשהיא תגדל קצת, אז תסכים יותר.

יש עוד דרך - הויא, לשאול אותה אם היא רוצה לצחצח לעצמה, כמו הגדולים. ולתת לה את מברשת השיניים ביד. היא כמובן לא תעשה עם זה משהו יעיל - אבל תתרגל שזה בפה. אחרי כמה זמן , אפשר לומר: שכחת גם בצד הזה.. ולצחצח "איתה" שם, כן הלאה - בהדרגה. וההתנגדות פוחתת.

ברור שהבעיה אינה שמכניסים את זה לפה, הרי יש להניח שהיא מכניסה בגיל הזה לפה גם דברים יותר "אגרסיביים". הבעיה היא ההתערבות בתוך הפה שלה, שהיא מרגישה בזה הפרעה. באופן הנ"ל יש סיכוי לפתור את זה.

כנראה בגילך (לגמרי מעריכה..)

סובלים משיניים לא איכותיות במיוחד.

הערכות ללא בסיס....

ובנוסף - אינני בטוח שלצעירים מאמך יש בהכרח שיניים בריאות יותר. בוודאי לא דווקא בגלל שאת "שיני החלב" שלהם צחצחו בגיל ינקות.

כאן לא דובר על משהו "תיאורטי". היא תיארה תינוקת בת שנה ועשרה חודשים שמתנגדת פיזית לצחצוח. ותיארה גם דרך שהמברשת כן נכנסת לפה.

אז לע"ד, בממציאות כזאת, קודם כל מכניסים דברים לפרופורציות; ואח"כ נותנים אופציה שמשתמשת במה שהילדה כן מוכנה לפי התיאור. זה בערך מה שניסיתי לעשות לעיל.

הבריאות הנפשית של ילדים, חשובה לא פחות מהשיניים.. 

שהיא פותחת פה מצחצחים קצת פותחת שוב מצחצחים עוד. במשחק.

הקטנה שלי בת שנה וחמש חודשים.

בן 3 עקשן גדול שלא מוכן לצחצח. כל יום וכל ערב זה מלחמות חבל על הזמן!

אני כבר תוהה האם השיטה של להכריח בכוח מועילה או שעדיף להניח את זה בצד ולאט לאט לשכנע בדרכים נעימות...

אני אומרת שאם הם לא נותנים לי לצחצח יפה אני לא אצחצח הם ילכו לישון עם חיידקים בשיניים.

אני הופכת את זה שזה כאילו עונש שאני לא אצחצח. ואז הם מתחננים.

מאז שקנינו לילדים - נגמרו הויכוחים!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....