לא רצינו ליצור מצב שבו זוגות נשואים וקרובים שהגיעו יחד לחתונה לא יוכלו לשבת אחד ליד השני במשך האירוע-

כך שעשינו מחיצה לבנים בצד אחד של האולם
ומחיצה לבנות בצד השני של האולם
וכל המשפחות והשאר ישבו בתווך.
זה נראה לי פתרון ששומר גם על הצניעות של הרווקים/הרווקות ומי שמעוניין לשבת בנפרד

וגם המשפחה בכ"ז מרגישה שמדובר באירוע משפחתי.

לא אומרים "שהשמחה במעונו" וד"ל

אני מתנגדת מאד לישיבה בנפרד ואנחנו לא הולכים לאירועים נפרדים בעיקרון.

אין לי סיבה ללכת לחתונה מהצד של בעלי ולהיות לבד ולא לשבת איתו, וכנ"ל הפוך. 

אבל אהבתי את מה שאלירז כתבה, זה פתרון יפה שמתחשב בכולם. 

באולם עם ישיבה מעורבת ומערבים צרים לא נעים לא לגבר ולא לאשה להתחכך/להצמד בטעות אחד בשני - וזה קורה כמעט בכל אולם

ראיתי את זה בחתונה של חברה, וגמרתי אומר בליבי לעשות אותו הדבר אצלי בעז"ה (בתקווה שארוסי יהיה באותו ראש איתי...)

החברות שלי/החברים שלו, וכל מי שדוגל בישיבה נפרדת (לא אני) שישב בנפרד, באמצע ישבו המשפחות/הזוגות.

כי נראה לי חסר הגיון ומיותר להפריד משפחות שלמות (של הזוג המתחתן)

ושלום על ישראל!

על דבר שרואים בעליל - אפילו מהשירשור הזה - שאינו טוב לכולם...

את מציעה שמי שרוצה ישב בנפרד ומי שלא רוצה - כמוך - לא,

יש באמת כאלו שעושים "פשרה" כזאת,

ויש כאלה שרוצים שאצלם השמחה תהיה ללא ישיבה מעורבת (וכבר נאמר כאן, שלא יושבת רק משפחה אחת, אלא הרבה ביחד. יש כאלו שאינם רוצים את זה).

אז כמובן את יכולה להביע את דעתך, אבל כדאי להתמתן, לא להגיד "חסר היגיון" על מה שרבים וטובים חושבים לנכון וראוי מבחינה ערכית.

טוב לכל האורחים-

לחברות שלה- שלא ירגישו בנוח בישיבה מעורבת עם חבריו

לחברים שלו- שיוטרדו מנוכחותן של חברותיה

לכן להם יעשו אגפים נפרדים.

למשפחות- שרוטנות כשמפצלים אותן-

הן תשבנה ביחד, במרכז, בין שני האגפים המופרדים (זה מה שראיתי בחתונת החברה- ואמצתי לי.)

= = =

ועדין-

להפריד משפחה נראה לי חסר הגיון.

משפחה זאת לא "חברה מעורבת" שעלנו להפרידה, למען קדושת המחנה.

עד לאן?!

משפחה זאת משפחה!

להפריד בין הדוד לאחינית? בין הסבתא לנכד?

זאת קיצוניות שלא מייצגת בעיניי שום אידיליה של קדושה וטוהר.

[ושים לב, שהפרדה בין חבריו לחברותיה- לא שללתי (וגם לא צידדתי... |נמנע|)]

שצריך להפריד בין הסבתא לנכד...  צריך להתרגל להתווכח עניינית, בלי לנסות לעשות קריקטורה ממה שהשני אמר...

וכבר בהודעתי לעיל, הסברתי שהבעיה אינה במשפחה הפרטית של מישהו שיושבת ביחד. לחתונה לא מזמינים רק "משפחה פרטית" אחת, בדרך-כלל, אלא הרבה שכמובן מסתובבים אלו ליד אלו. והמשפחות כוללות בנים ובנות, צעירים /ות ומבוגרים/ות. לא צריך "להיתמם". ולפעמים באמת בנות אינו מבינות כ"כ מה "מפריע" לבנים שכל הבחורות של כל המשפחות מסביב מסתובבות שם במיטבן. בסדר גמור, אבל עדיין אינו מסמיכן "לדבר במקומם" וגם לא לפסוק הלכה (הרי גם על החברים והחברות את "לא יודעת" - נמנעת. זכותך, אבל זו דעתך האישית)

ואין בכך כל "קיצוניות". ויש בכך הרבה קדושה וטוהר.

אתה מדבר על הילדים הגדולים של המשפחות המורחבות יותר?

בתקווה שלא נגלוש לנושא גדול ומנצל"ש יותר מדי:

לדעתי עדין לא נכון מהותית להפריד ישיבה של משפחות.

ושהחבר'ה הגדולים יתמודדו עם העובדה שיש להם בנות דודות בגילם, ולשבת משני עברי פרגוד זהו לא פתרון אידיאלי בעיני.

מבחינתי ברור שהריקודים נפרדים. ועד כאן הפרדה...

לקחת את המשפחה ולא לתת לה לשמוח את שמחתה בצוותא- נראה לי קיצוניות מעוותת.

אין לי ענין לערבב את החברים שלו והחברות שלה. אבל המשפחה? שישמרו על קדושת המחנה המפשחתי שלהם באופן שפוי.

= = =

רק לפרוטוקול-

הכותבת הנה חוטר למשפחה חסידית אותנטית שכל מאורע בה, ולו האינטימי והקטן ביותר- מופרד הרמטית.

בד"כ בחתונות שאני ראיתי, לא מזמינים רק את "המשפחה" (כלומר: שגג הבעיה זה ה"בני-דודים", שלא דיברתי על זה כלל).

מזמינים כל מיני מכרים, שלא מכירים עפ"י רוב בכלל אחד את השני. וכשזה מעורב - זה אירוע מערב. נקודה. לא משפחתי.

ואני שוב מציע לך לחדול להשתמש כל הזמן במושג "קיצוניות מעוותת".. בינתיים, הדבר היחידי המעוות כאן הוא האופן שבו הבנת את מה שכתבתי, שאת לוקחת אותו כבר כמה פעמים למחוזות שלא דובר עליהם... ("לא לתת למשפחה לשמוח את שמחתה בצוותא"..).

ויתכן אולי שהרקע שאת מציינת בסוף - הוא דווקא הגורם גם לנוגדנים וגם לפרשנות של דברים לכיוונים כאלה.

לא מזמינים רק משפחה, כמובן, אלא הרבה מעגלים נוספים.

המשפחה- [בתכנון...] תשב ב"אגף" משלה שולחנות שולחנות לפי ענפיה, וזה נראה לי טוב ויפה, ולא יהפוך את האירוע ל"אירוע מעורב".

כל שאר המעגלים- נפרד.

ובעיני- קיצוניות בענייני הפרדה זה עיוות. [עיוות= נסיון להגיע לאידיליה, וליצור מציאות לא נכונה תוך כדי] ולהפריד משפחה בעיני זו קיצוניות. אז...

כן. זאת משפחה, על כל מגוון גילאיה ושני מיניה, והתא הזה צריך לשמור על קדושת מחנאו, בלי מחיצות.

ואני לא מכניסה לאף אחד מילים לפה. אלא מציגה את תוצאות דבריו כפי שאני רואה אותם.

לגבי הערת הפרוטוקול שלי-

כל אחד בא מרקע שונה, כל אחד סוחב נוגדנים שבאים לידי ביטוי באופנים שונים בחייו...

איך אומרים? חיה ותן לחיות. למרות דעתי אני אכבד חתונה נפרדת הרמטית בהופעת. ועדין אני אחשוב על זה- מה שאני אחשוב, ואפעל בעצמי בהתאם לראות עיני.

ההבדל המסוים בין מה שכתוב כאן למה שלפני כן, די ברור (במקום "חברי החתן וחברות הכלה" זה כבר "כל המעגלים האחרים", דהיינו, כולם חוץ מהמשפחה; דבר שהוא די אבסורד. אין דבר כזה להגיד לַמשפחה, אתם תשבו ביחד, ולכל המשפחות האחרות, שלא ממשפחתכם, שישבו בנפרד. ואם הכוונה שישבו באותו מתחם כל המשפחות, גם אלו שאינן קרובות ומכירות אחת את השניה, וכמובן לא באים רק "לאכול והולכים", זה אירוע מעורב. כמובן יותר טוב מאשר אם מושיבים לא כל משפחה בשולחן משלה. אם זה טוב או לא - שיקול של כל אחד).

ובהיות שאת דעתך על "קיצוניות בענייני הפרדה" הבעת בתגובה על דברים שלא נכתבו (כאילו המטרה היא להפריד בתוך משפחה עצמה: "סבתא מנכדה" כלשונך.. דבר שאף אחד לא דיבר עליו) אז זה עיוות וזה בדיוק להכניס "לפה של השני" דברים שלא דיבר עליהם. מה נעשה..  לא דיברת על ה"תוצאות" אלא על כאלה שחושבים שלכתחילה צריך שגם בתוך המשפחה ישבו בנפרד, כפי שציינת שנהגו אצלכם.

ואכן, "תוצאות" לפעמים יכולות להיות: כמו שכבר הזכירו פה, באירועים "נפרדים" גם איש ואשתו יושבים לפעמים לבד. כל אחד יודע שיותר נעים לשבת עם אשתו. אבל זה מחיר הכרחי למי שמעונין לארגן אירוע כזה. בחיים, לפעמים ערך חשוב - דוחה דברים חשובים אחרים. אם לנהוג כך - שיקול של כל אחד. להציג כאילו המטרה היא הפרדה פנים-משפחתית - עיוות הטיעון.

ולגבי הערתך בסוף. כשאדם טורח לציין מאיזה רקע הוא בא - מניחים שמציין בהקשר לנושא ולא כותב "סתם". לכן, לימדתי זכות שאולי מה שחשבת ל"הקצנה" במה שראית אצלכם, גורם ליתר נוגדנים בענין. וכמובן, אף אחד לא ניסה להגיד לך אישית "מה לחשוב" וגם לא "איך לפעול". זה בכלל לא ענייננו.

בס"ד

זה היה מעולה.

אבל אשתי ואני לא נטרח ונפנה ערב ונשלם לבייביסיטר ונרשום צ'ק וניסע רחוק רחוק-

ובסוף לא נהנה יחד.

זה פשוט לא שייך, אלא אם מדובר באולם קרוב מאוד או אירוע משפחתי

או לעשות באולם קרוב אליכם - 

או לא להזמין אתכם - 

או להזמין ולהביא בחשבון שלא תבואו (ולהפסיד גם את המתנה. אלעד, אתם עשירים?...)

אה, שכחתי לשאול: אתם מכירים?..

אנחנו מוותרים ולא מגיעים לרוב החתונות בתקופה האחרונה

(עשירים?? ממש לא)

על אף שראוי וטהור וקדוש.

אני באמת שואלת בסימן שאלה גדול על העניין הזה..

האם זוג נשוי לא יכול לשבת מבחינה הלכתית בצורה מסודרת בחתונה יחד?

איך זה שאפשר לארח בביתנו זוגות אם כך?

אלא שאר 4 הזוגות הנשואים היושבים בשולחן איתו... זה יוצר ערבוב

משפחות ישבו עם עצמן, וזה בסדר.

חברים של החתן ישבו עם עצמם כי השאר לא מעניינים אותם.

חברות הכלה, כנ"ל.

ולכן,

אין שום חשש שבישיבה מעורבת יהיה משהו שחורג מגבולות הצניעות המקובלים.

מ.ש.ל.

"משפחות", זה של כל מיני אנשים שכלל לא מכירים איש את רעהו, וכוללות מבוגרים ומבוגרות, צעירים וצעירות. אי אפשר להגיד שכך "אין שום חשש" למי שחש עקרונית לנושא הזה.

לכל אחד היה כרטיס כזה עם מספר השולחן שלו..

המשפחות ישבו עם עצמם ועם משפחות שקשורות אליהן

חברים ישבו עם חברים

חברות ישבו עם חברות

לרבנים מסוימים ובני דודים של אבא שלי שביקשו ישיבה נפרדת- סידרנו להם שולחן נפרד מאחורי מחיצה

היה מעולה וכולם היו מרוצים

הפיתרון הראוי הוא ליצור מחיצה עבור מי שרוצה בכך, אך לא לפגוע באורחים שרבים מהם יהיו אומללים אם יבקשו מהם להיפרד. הרי באו לשמוח אתכם לא לחטוף כפייה על הראש.

כתוב אצלי שהאנונימית כתבה בט"ז כסלו בשעה 18:22 וב-18:26

שבת יצאה באיזור 17:00 - 17:15

זה כבר מוצאי שבת....

יש מספר גולשים מחו"ל, יכול להיות שהיא בתוכם.

באמת יכול להיות שהיא גולשת מחו"ל, חבל לשפוט אותה סתם

כש"אנונימית" כותבת כ"כ הרבה הודעות בתאריך שהוא שבת אצלנו, וכולן באותה "רוח" ש"בשם היהדות והכבוד" דורשת דברים שחלקם בוודאי לא לרוח היהדות, וחלקם לא מוסכמים עד כדי כך.. זה מעלה, אכן, חשד. גם לא ענתה שזה מחו"ל..

בפרט שגם מי שמנהל את הפורום מחה על ענין השבת - ולמיטב ידיעתי, קל מאד למי שיודע את כתובות המחשבים (i.p) לדעת אם זה מהארץ או לא. גם מאיזה איזור (אם כי אינני יודע אם הוא משתמש בכך)

לא ניתן בארץ לדעת ע"פ ip את האיזור,

למעט ספקים לא משמעותיים.

לגבי חו"ל צריך לבצע בדיקה על ip בשביל לדעת, זה לא מופיע בצורה מפורשת כחלק ממנו,

מכיוון שכך מנהל פורום שמעיר אינו הוכחה לכך שהוא שם לב שזה מחו"ל או מהארץ.

וכל זה עדיין לא אומר שהיא כתבה מחו"ל, אבל גם לא אומר שהיא כתבה מהארץ.

אני לא התכוונתי מה"מספר", אלא שיש אופציה שמופיע איזור.

אצלי באתר, למשל, יש חיבור ל"סטאטיסטיקה", ושם כתוב, בצד הi.p גם מאיזה ארץ וגם מאיזה איזור.

ולכן אמרתי שאינני יודע אם משתמשים בזה כאן..

אצלנו אני והוריי רצינו נפרד. הורי בעלי רצו מעורב (לבעלי לא היה אכפת)

הסיבה העיקרית שהם רצו מעורב היתה כי מקום המגורים שלהם הוא מאוד רחוק משלנו, והחתונה היתה באזור שלנו, אז הם לא רצו שחברים שלהם שמגיעים כ"כ מרחוק יצטרכו לשבת בנפרד. מצד שני, אבי הוא רב בישיבה, והרבה מחבריו המוזמנים הם רבנים שלא היו מרוצים אם הישיבה היתה מעורבת. 

לכן, מה שנעשה בסוף הוא שהחברים והחברות ישבו ב2 קצוות האולם (בצורה שאפילו לא ראו אחד את השני) המוזמנים מהצד שלנו ישבו- הבנים ליד החברים והבנות ליד החברות, והמוזמנים מהצד שלהם ישבו באופן מעורב בשולחנות שבאמצע.

זה היה גם אולם גדול שאפשר רווח בין השולחנות ובין הקבוצות השונות, כך שלא היתה הרגשה שזו חתונה מעורבת.

אגב, זאת לא נראה לי נקודה ששווה להתווכח עליה. עדיף להגיע לפשרה..

עזרתם לי לעשות לעצמי סדר בראש...

זאת לא נק' שבע"ה אנחנו נתווכח עליה אני מאמינה שנגיע לפשרה או להסכמה בע"ה בדרך שנכונה לנו...
תרמו לי רבות הרעיונות שעלו כאן...

שוב תודה.

למה אי אפשר שרק אחד  מבני הזוג יבוא?

כן,גם אני נשואה טריה(וואו!עוד חודשיים נגמר 'השנה הראשונה' איך שהזמן טס..)

ובערך לכל מקום נוסעים ביחד,גם אם ממש אין צורך בשתינו..

כמעט אין מצב שאנחנו יוצאים בערב לאנישהו לא ביחד..

אבל לחתונה לא. -מבחינתי(נו) חתונה זה מצווה,לחתונה הולכים כדי לשמח וכמאמר הפסוק:"לבנות חורבה מחומות ירושלים"

(וברור שאנחנו לא כאלו רוחניים,וזה גם בשביל להנות,להיות עם החברה  וכו'.. אבל-זה לא המטרה)

חתונה זה לא בילוי זוגי!!

אם זה חתונה של חברים-

אם שנינו מכירים את בעלי השמחות-מה טוב

אבל  אם לא- רק מי שמכיר הולך-והשני נשאר בבית. נכון,זה לא כיף וזה מבאס

אבל יש חבר/חברה שמתחתן-אז למה לא לבוא?רק בגלל שהבן זוג שלך ישאר בבית ולא יהיה לך 'בלוי זוגי'

אני חושבת שזה אגואסטי.ולא יהודי בכלל

אם זה של משפחה-

זה משפחה,כלומר יהיה עוד אנשים שמכירים.

גם אם לא מכירים טוב-זה הזמן לפתח קשרים(סתם,אין לי זכות לומר את זה כי אני ב"ה בקשר טוב אם גיסות שלי ועם החמות..)

וגם-לא יקרה כלום אם זה לא הכי כיף ומשמח לשבת עם משפחה

לא חיבים להיות הרבה זמן באירוע

ה

וגם-חוק הדתיים השלובים-מאוד הגיוני שיהיה איזה מישהו שמכירים,שאכשהוא בטעות הוא גם קרוב משפחה-מהצד השני

לחתונות של חברות שלי אני מעדיפה ללכת לבד! זה ה-הזדמנות לפגוש את כולן ולהנות איתם!!!!!!

לחתנות של חברים של בעלי אני נוסעת איתו רק שיש עוד נשים שאני מכירה שנוסעות..

ואם לא אז הוא לא כלכך נוסע..זה במעס אותו למרות שהחתונה נפרדת (כי אם לא אנחנו לא הולכים..)

בעלי שומר עניים מושבע..

יש כאלו שהודיעו שהם מעוניינים שנבוא יחד.

[על אף שרמת ההיכרות שלי/ שלו לא כזו טובה עם הכלה/חתן (בהתאמה)]

ובזמן האחרון - ב"ה יש כ"כ הרבה חתונות.

שהשבוע יצא לנו רק ערב אחד יחד - וזה היום.

והיום אני מבשלת באטרף..

ושבת יש אורחים - קיצור, כן, הייתי שמחה לבוא עם בעלי השבוע לאחת החתונות-

רק כדי שאוכל לשבת איתו קצת בנחת ובאווירה אחרת.

את רוצה לשבת איתו באווירה אחרת?

או שיהיה קצת בחתונה ואז תשבו במקום שאתם יכולים לשבת ביחד

או שלא חייבים ללכת לכוווווול החתונות.חתונה אחת אפשר לא להגיע,ואח"כ להגיע ל7 ברכות..

אנשים תופסים טרמפ על החתונה-יש חתונה?!י"ופי ב"ה יהיה לנו זמן להיות קצת ביחד."

לדעתי זה מעוות..ואני לא מבינה בכל מאיפה הביאו את זה. לדעתי,זה מתרבות המערב..(או תרבות אחרת,אבל לא מיהדות,מה שבטוח..)

רוצים לצאת?קחו איזה ערב ותעשו משו ביחד.

חתונה זה לא זמן בילוי זוגי,זה זמן לשמח ולשמוח

ומבינה אותך על הבאסה שלא יוצא להיות ביחד בערבים.

אני בדיוק בערב כזה,יושבת לי בודדה ומשועממת..

בעזהי"ת.

אבל זה בהחלט יכול להיות חוויה קצת מרעננת. וכן זה לגמרי מהווה תמריץ לצאת לאירועים...

היא של החברות שלי.

אבל בזמן שאוכלים זה היה יכול להיות נחמד שאוכל לראות אותו ולא להשאר תקועה בין אנשים זרים.

אני הראשונה שמגיעה בשביל לשמח כלה, ולא בשביל האוכל או האוירה המרעננת.

אבל יש חתונות שחוץ מלשבת ביחד אין לך מה לעשות.

כשמדובר בחבר שלו והכלה וחברות שלה סנוביות ולא מאפשרות להכנס למעגל - 

[בזמן האחרון זה קורה יותר מדי, אני מתחילה להרגיש זקנה!!]

אני מצטערת, אחרי שיש לי 4 חתונות בשבוע- וזה תופס ערב,

בעלי בישיבה ואני בעבודה בבוקר.

אז אני מרגישה בנוח להפוך את אחת מהן ל5 דקות של ישיבה משותפת בין הריקודים.

אני יודעת שאני פותחת את ה"וד"ל" של מושיקו, אבל בכ"ז.. (כדי לא להרוס אוסיף בסוף וד"ל משלי..)

לענ"ד כדאי לשאול רב (שאיתו אתם רגילים להתיעץ) אם בחתונה שיש בה אזור ישיבה שלישי מעורב אפשר להגיד "שהשמחה במעונו".

ולא רק בשביל הנוסח..  כי שמחה תהיה, השאלה אם "במעונו". וכמו שאתם רוצים שהאורחים ירגישו נעים ודאי שעל אחת כמה וכמה אתם רוצים שהשכינה תרגיש נח לבוא לשמחתכם.

אגב (או לא כ"כ אגב), בעלי שם לב לתופעה מעניינת, בחתונות נפרדות לגמרי הרקודים תמיד ימינה, ובחתונות שיש ישיבה מעורבת (ואפילו רק אזור שלישי) המעגלים מסתובבים שמאלה.. וד"ל.

העיקר החשוב שאסור לך לשכוח ממנו!

שימי לב!

יש לך פה דיון עקרוני עם המר-בחור שאיתך

הדיון יכול לגלוש לוויכוח דעות עקרוני- שכל אחד נצמד לעמדות שלו בדוסיות קדושה

אבל יהיה לכם לא נעים

והדיון יכול להתפתח לשיח של הקשבה משותפת

לא משנה מה הנושא של הדיון- אתם תרוויחו ממנו בהעמקת הקשר שלכם

אני מציעה לעשות את זה ממש כתרגיל דיון וכתיבה-

כל אחד אומר\ כותב

מה הוא רוצה

 5 נימוקים למה חשוב לו?

5 תועליות שזה נותן לי-

5 דברים שאני ארוויח אם בנהזוג שלי יוותר בשבילי

5 דברים שאם אני אוותר לו- ארוויח אותם

אח"כ לשבת עם הדפים- לסמן\ למרקר  מה מכל הרשימה- הכי הכי חשוב לי

אח"כ דיון זוגי- עם הדפים-

כל אחד מקריא ומספר לשני מה הוא כתב - והשני רק מקשיב, ואח"כ משקף את הנאמר (שיקוף= לחזור ולומר לשני את מה שהוא אמר לך- עם כמה שיותר דיוק בתוכן)

מן הסתם תפליגו בדיון על חלק מהדברים....

ההשקעה בלעשות את זה תתן פרי גדול -גם תמצאו דרך לפתור את חילוקי הדעות, אבל יותר מזה- תעמיקו את ההבנה אחד של השניה (ולהפך)- תחזקו את כלי העבודה הזוגיים שלכם

(מבוסס של סיכום שלי משיעור של הרב יהושע שפירא)

כתבתי לך קצת באריכות את התרגיל הזה

מקווה שיעזור לך\ לאחרים  לבנות את הקשר שלכם

יהי רצון שתזכו לבנות בית נאמן בישראל- בעיתו ובזמנו

זה לא כ"כ משנה, כי בחתונה במילא לא שמים לב למה שקןרה מסביב.

גם אני רציתי נפרד אבל לא היה שייך אפילולהגיד את זה ליד ההורים של בעלי, אז שתקתי וזה באמת לא סוף העולם. זה לא הכי כיף, כי המשפחה נחצית לשתיים, מצד שני היה אזור שבו כולם יכלו להיות, בכיסא כלה באו דודים להגיד מזל טוב, והבר היה מעורב,

חברה שהתחתנה קצת אחרי הייתה גם בבעיה הזו והאמרתי שלפי דעתי אפשר לוותר על זה,ואפילו שהמשפחה שלו חרדית ושלה חילונית והחתן-כלה כיפה סרוגה, המשפחה שלה תסתדר עם זה

תמיד פולשים לצד השני במקרה הצורך, לא?

לא כולם מהמרחפים..

וחוצמיזה שרובם ממש מצטערות על המון דברים..

אז כדאי לחשוב מראש בדיוק מה רוצים..

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏