כנראה שהוא דוגל בה.

אין משהו שהוא מוגזם, ואין משהו שהוא ההפך, 

כל אחד יעשה כראות עיניו.

וכן סמג"דים בצה"ל,ואלופים, וחלק מאנשי קבע,ורופאים שטסים לחו"ל לעשות ניתוחים בתדירות גבוהה, ואנשי עסקים, וטייסים שבקושי רואים בית, עושים את זה, ומוסרים את גופם ונפשם למען עמ"י, למען מטרה חשובה ונעלה, ובזכותם- יש לנו צבא חזק, רופאים טובים וכו', 

כך גם צריך שתהיה בעמ"י מסירות נפש ללימוד תורה, ושיהיו אנשים שינהגו מעבר לממוצע.

לא כל אחד מתאים לזה,כמו שלא כל אחד משרת בסיירת..אבל מי שמתאים- אשריו ואשרי חלקו,ואשרי אשתו.

צריך להעריך אנשים כאלה,ולהבין ולהפנים שהם הם מחזיקים את עמ"י.

מצרף כאן פסקה מעין איה שקשורה:

ב"ה זכיתי להכיר כמה וכמה אברכים שבאמת מוסרים את נפשם וגפם למען לימוד תורה, ויש להם סייעתא לא נורמלית בהרבה בחינות..

שנזכה..

מה צמח ממי שלא התמיד בתחום בו הוא
(התחום, וכן הבן אדם ) טוב מצד האמת?

התחומים.

אז מצד אחד אפשר לומר: אדרבה! אם בשאר התחומים כך בתורה כל שכן!

ומצד שני. בניגוד לשאר התחומים. התורה שלנו היא תורת חיים.

והיא צריכה להתקיים בשילוב עם החיים ולא בניתוק מהם.

אני לא אומר שזה ניתוק!

צריך לחשוב ולהכיר טוב יותר את התורה כדי לדבר על זה.

אבל אם זה אכן ניתוק הרי שיש הבדל גדול בין שאר התחומים ובין התורה בהקשר הזה.

במידה וזה כן ניתוק. לטעמי זה לא, כל עוד כמובן המניעים הם טהורים וטובים.

נכון,

התורה היא תורת חיים, כלומר שהיא צריכה להיות ישימה גם בחיי היום יום

אך אני לא רואה סתירה בין זה, לבין כך שיושבים ומשקיעים בלימוד התורה, ככל שאפשר.

האם זה אומר שהוא לא מיישם את תורתו ביום יום?

ובמילים אחרות: מה בדיוק הבעיה שכותבת השאלה מתייחסת אליה?

אני לא בטוחה בכלל שיש כזו..

לא מבינה לאיזו גישה קשה לה להתחבר.

מה במה שהיא תיארה הוא "גישה"?

כך צריך להיות: אדם צריך להשקיע ככל האפשר בלימוד התורה.

ואם עדיין הנראה בעיניה לא מתקבל על הדעת

מה האופציה החלופית?

אשמח לשמוע.

תו בקושי רואים אותו!!

פעם דיברנו על זה באיזה מסגרת, 

היו אנשים שאמרו שזה לא מוסרי/אנושי שיושבים כל היום בישיבה,

ומה - הילדים לא מכירים את האבא שלהם כמעט...

אחרי אחרי כל הדיון הזה, פתאום נזכרתי שמדברים גם על אבא שלי.

אבל באמת בחיים לא הרגשתי ככה!

עד כדי כך שבמשך שעה מדברים על הנושא, ולא חשתי שזה נוגע לי אישית.

(כל חיי אבא שלי היה חוזר הביתה לשעה בצהריים, ואחרי 7 בערב. ואז מגיע תור הטלפונים בענייני שידוכים ותסבוכים...

עובד כ-ל השנה, כל שבת, כל מוצ"ש, גם בחגים)

אני באמת לא מרגישה שום טיפת חוסר באבא.

כמו בכל דבר: זה לא עניין של כמות, זה עניין של איכות.

אמרתי. אני לא מספיק מכיר את התורה כדי להביע את דעתי בעניין... כך לעת עתה לפחות.

מה שאמרתי זה שההשוואה שלך לא בהכרח נכונה.

אי אפשר להשוות בין תורה ובין שאר התחומים. בין השאר גם בהקשר הזה.

במבט שטחי. איך שאני רואה את זה כיום - צורת חיים שכזאת נראית לי אכן כמו ניתוק.

כי... אחרי הכל אתה משקיע עצמך בספר. ומפנה גב לעולם.

אבל, אני לא בטוח שאני מכיר מספיק את הספר... ואת צורת הלימוד בספר.

יכול להיות שלו הייתי מכיר טוב יותר את לימוד התורה ומבין באמת במה מדובר - הייתי חושב שזה לא ניתוק אלא חיבור הכי גדול לעולם...

הרש"ר הירש כותב איפשהו על כך שלימוד התורה רק מחבר יותר לעולם... הוא אומר שם איזה רעיון... לא יודע, לא חוויתי את זה. אולי ממש בקטנה.

[למוטיז]

ובכ"ז- ע"ס מה הגיעה הקביעה שישנה הפניית גב לעולם?

בגלל שהוא שקוע בספר לשעות רבות??

אני אשאל בפשטות......

אז מה?

מה ההבדל בינו לבין אדם שחוזר הביתה מאוחר,

אחרי יום עבודה?

או בינו לבין חייל?

( נראה לי שהדיון הגיע לכיוון של מהי תורה וערכה, וכו'

בעוד שבכלל לא זו הייתה הכוונה הראשונית)

דרך ארץ מהעבודה ומהפרנסה וכו'. לא?

גם מתמטיקאי שמשקיע את רוב עיתותיו בעיסוק במספרים וקריאת ספרים - הוא מנותק מהבחינה הזאת לדעתי.

ולכן דיברתי על ערך התורה. משום שלא התכוונתי לערך. דיברתי על מהות.

כנראה שיש הבדל מהותי בתורה. שמסביר למה העיסוק בה הוא לא ניתוק.

(המחמאות הן מחוסר היכרות איתי. אני לא כותב הרבה דברים ברוח הדברים שכתבתי בתגובה ההיא)

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום