כנראה שהוא דוגל בה.

אין משהו שהוא מוגזם, ואין משהו שהוא ההפך, 

כל אחד יעשה כראות עיניו.

וכן סמג"דים בצה"ל,ואלופים, וחלק מאנשי קבע,ורופאים שטסים לחו"ל לעשות ניתוחים בתדירות גבוהה, ואנשי עסקים, וטייסים שבקושי רואים בית, עושים את זה, ומוסרים את גופם ונפשם למען עמ"י, למען מטרה חשובה ונעלה, ובזכותם- יש לנו צבא חזק, רופאים טובים וכו', 

כך גם צריך שתהיה בעמ"י מסירות נפש ללימוד תורה, ושיהיו אנשים שינהגו מעבר לממוצע.

לא כל אחד מתאים לזה,כמו שלא כל אחד משרת בסיירת..אבל מי שמתאים- אשריו ואשרי חלקו,ואשרי אשתו.

צריך להעריך אנשים כאלה,ולהבין ולהפנים שהם הם מחזיקים את עמ"י.

מצרף כאן פסקה מעין איה שקשורה:

ב"ה זכיתי להכיר כמה וכמה אברכים שבאמת מוסרים את נפשם וגפם למען לימוד תורה, ויש להם סייעתא לא נורמלית בהרבה בחינות..

שנזכה..

מה צמח ממי שלא התמיד בתחום בו הוא
(התחום, וכן הבן אדם ) טוב מצד האמת?

התחומים.

אז מצד אחד אפשר לומר: אדרבה! אם בשאר התחומים כך בתורה כל שכן!

ומצד שני. בניגוד לשאר התחומים. התורה שלנו היא תורת חיים.

והיא צריכה להתקיים בשילוב עם החיים ולא בניתוק מהם.

אני לא אומר שזה ניתוק!

צריך לחשוב ולהכיר טוב יותר את התורה כדי לדבר על זה.

אבל אם זה אכן ניתוק הרי שיש הבדל גדול בין שאר התחומים ובין התורה בהקשר הזה.

במידה וזה כן ניתוק. לטעמי זה לא, כל עוד כמובן המניעים הם טהורים וטובים.

נכון,

התורה היא תורת חיים, כלומר שהיא צריכה להיות ישימה גם בחיי היום יום

אך אני לא רואה סתירה בין זה, לבין כך שיושבים ומשקיעים בלימוד התורה, ככל שאפשר.

האם זה אומר שהוא לא מיישם את תורתו ביום יום?

ובמילים אחרות: מה בדיוק הבעיה שכותבת השאלה מתייחסת אליה?

אני לא בטוחה בכלל שיש כזו..

לא מבינה לאיזו גישה קשה לה להתחבר.

מה במה שהיא תיארה הוא "גישה"?

כך צריך להיות: אדם צריך להשקיע ככל האפשר בלימוד התורה.

ואם עדיין הנראה בעיניה לא מתקבל על הדעת

מה האופציה החלופית?

אשמח לשמוע.

תו בקושי רואים אותו!!

פעם דיברנו על זה באיזה מסגרת, 

היו אנשים שאמרו שזה לא מוסרי/אנושי שיושבים כל היום בישיבה,

ומה - הילדים לא מכירים את האבא שלהם כמעט...

אחרי אחרי כל הדיון הזה, פתאום נזכרתי שמדברים גם על אבא שלי.

אבל באמת בחיים לא הרגשתי ככה!

עד כדי כך שבמשך שעה מדברים על הנושא, ולא חשתי שזה נוגע לי אישית.

(כל חיי אבא שלי היה חוזר הביתה לשעה בצהריים, ואחרי 7 בערב. ואז מגיע תור הטלפונים בענייני שידוכים ותסבוכים...

עובד כ-ל השנה, כל שבת, כל מוצ"ש, גם בחגים)

אני באמת לא מרגישה שום טיפת חוסר באבא.

כמו בכל דבר: זה לא עניין של כמות, זה עניין של איכות.

אמרתי. אני לא מספיק מכיר את התורה כדי להביע את דעתי בעניין... כך לעת עתה לפחות.

מה שאמרתי זה שההשוואה שלך לא בהכרח נכונה.

אי אפשר להשוות בין תורה ובין שאר התחומים. בין השאר גם בהקשר הזה.

במבט שטחי. איך שאני רואה את זה כיום - צורת חיים שכזאת נראית לי אכן כמו ניתוק.

כי... אחרי הכל אתה משקיע עצמך בספר. ומפנה גב לעולם.

אבל, אני לא בטוח שאני מכיר מספיק את הספר... ואת צורת הלימוד בספר.

יכול להיות שלו הייתי מכיר טוב יותר את לימוד התורה ומבין באמת במה מדובר - הייתי חושב שזה לא ניתוק אלא חיבור הכי גדול לעולם...

הרש"ר הירש כותב איפשהו על כך שלימוד התורה רק מחבר יותר לעולם... הוא אומר שם איזה רעיון... לא יודע, לא חוויתי את זה. אולי ממש בקטנה.

[למוטיז]

ובכ"ז- ע"ס מה הגיעה הקביעה שישנה הפניית גב לעולם?

בגלל שהוא שקוע בספר לשעות רבות??

אני אשאל בפשטות......

אז מה?

מה ההבדל בינו לבין אדם שחוזר הביתה מאוחר,

אחרי יום עבודה?

או בינו לבין חייל?

( נראה לי שהדיון הגיע לכיוון של מהי תורה וערכה, וכו'

בעוד שבכלל לא זו הייתה הכוונה הראשונית)

דרך ארץ מהעבודה ומהפרנסה וכו'. לא?

גם מתמטיקאי שמשקיע את רוב עיתותיו בעיסוק במספרים וקריאת ספרים - הוא מנותק מהבחינה הזאת לדעתי.

ולכן דיברתי על ערך התורה. משום שלא התכוונתי לערך. דיברתי על מהות.

כנראה שיש הבדל מהותי בתורה. שמסביר למה העיסוק בה הוא לא ניתוק.

(המחמאות הן מחוסר היכרות איתי. אני לא כותב הרבה דברים ברוח הדברים שכתבתי בתגובה ההיא)

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו