היו הייתה ילדה בשם צנועי. צנועי שלנו הייתה במחנה אריאל ביער לביא. יום אחד המדריכה שלה אמרה לה- צנועי לכי תבקרי את חברה שלך במרפאת בנים (רק שם יש רופא). המדריכה המסורה ציידה את צנועי בנעליים, כובע, 3 ליטר מים ופיתה עם פסטרמה ותירס. צנועי שלנו מתחילה ללכת לא לפני שהיא מקבלת אזהרה ברורה מהמדריכה שהדבר היחיד שאסור לה לעשות הוא לדבר עם בנים. צנועי שלנו הולכת לדרכה, קוטפת אבנים וקוצים לחברתה החולה, משחקת עם העקרבים והנחשים. היא מגיעה למחנה בנים וממשיכה ללכת. פתאום היא רואה מולה את הרכ"ש בנים!!!! הוא שואל אותה (כמובן בלי להסתכל עליה) לאן היא הולכת והיא אומרת לו "מצטערת, אני לא יכולה לומר לך, מדריכה שלי אמרה לי שאסור לי לדבר עם בנים" אבל הוא מבקש שוב והיא מספרת לו לאחר שמבטיח לה שלא יעיפו אותה מהמחנה. הוא הולך לדרכו והיא לדרכה. בינתיים הרכ"ש הולך למרפאה ומעיף את חברתה של צנועי חזרה למרפאה בנות ונשכב במיטת החולים. צנועי מגיעה למרפאת בנים ונותנת ל"חברה" שלה את האוכל והמים. ואז היא שואלת אותה "חברתי היקרה, למה יש לך כיפה על הראש?" וה"חברה" עונה לה "בגלל שיש כאן ציליה הרופא אמר שאני יכולה להיות רק עם חצי כובע"
"אבל חברה יקרה, למה את לובשת שרוול קצר?!?"
"כי בדיוק עשו לי אינפוזיה.."
"אבל חברה יקרה, למה את כל כך צרודה?"
ואז הרכ"ש קם על רגליו וצעק "כי אני הולך לצעוק עלייך לעוף מהמחנה בנים!!!"
צנועי שלנו כל כך נבהלה שהיא רצה כל הדרך חזרה למחנה בנות בבכי קורע לב. כשהגיעה למחנה בנות פגשה רכש"ית וסיפרה לה את כל מה שקרה. הרכש"ית המסורה הרגיעה אותה ואמרה לה לחזור למחנה בנים ולומר לרכ"ש שיש לה שיר להקדיש לו ואז לשיר לו את המנון המחנה. צנועי התמימה שלנו חזרה למחנה בנים והלכה ישר לרכ"ש בנים. היא אמרה לו כך
"יש לי שיר להקדיש לך..." צנועי רק פתחה את פיה והרכ"ש נס על נפשו ולא נראה שוב לעולם.
תודו חמוד.
