אני מרגישה ריקה.
כאילו חסר לי משהו, לפני רגע המשהו הזה היה ופיתאום..
שקרנית, אני פשוט שקרנית, להורים למורים, לחברות.
ותאמת? נמאס לי מזה.
מה לעשות שאני לא מה שכולם רוצים ומצפים שאני אהיה? אז אני לא!
אבל אין לי את האומץ להגיד את זה לאף אחד.
זה כאילו להוציא מהאנשים האלה תאמון בי, למרות שהם יכולים לבטוח בי.
אני אותו בן אדם, רק קצת שונה. לא זאת שמאמינה באמונה עיוורת באלוקים, ובכל דבר שהרבנים אומרים.
לא אותה אחת שחושבת שלדבר עם בנים זה רע.
ברור שיש בזה משהו לא טוב, אבל זה לא כזה רע. ומה לעשות שאני חושבת ככה?
בא לי להגיד את זה לכולם, לצרוח להם את זה בפנים.
אבל אני פשוט מפחדת, זה.. אוף
אז אני לא הבן אדם שכולם חושבים שאני, אני קצת שונה.
סליחה שלא אמרתי, ושאני לא אומרת. באמת סליחה.
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)