הגענו לפני כולם.
היא היתה בליווי חברה שלה, מנסה להירגע.
בלי משים, הצלמת משכה אותי ומצאתי את עצמי עומדת למול הפלאשים מחובקת עם הכלה.
האורחים הראשונים החלו להגיח.
"איפה החתן? איפה הכלה?" שואלים את האדם היחידי המוכר להם.
-"מממ.. החתן הלך לקנות קיטל עם אחותי. הכלה נמצאת שם---" הצבעתי לכיוון כלשהו שהנחתי שלשם נעלמה.
אחרי מילוי הוראותיה של אמא, מצאתי היכן הכלה חיכתה.
היא ישבה על מין כורסה רחבה ומקושטת בבדים לבנים, שניצבה מעל גרם מדרגות קטן.
השילוב של צבעה הלבן של השמלה ואורכה שכיסה את רגליה יחד עם החיוך שתפס כמעט את כל פניה, גרם לה להראות כמלאך.
אחת החברות החלה לחלל בחליל. מנגינה שמחה שכזו שתוך רגע גרמה לכל החברות לקפצץ ולשיר סביבה.
היו כמה מילים שתפסו את זכרוני: "... בגן-עדן מקדם...". מוכר מאיפשהו....
אחותי מסרה לי שאמא קראה לי הרבה פעמים. מחפשים את הרשימות. שוב יצאתי לאיזור קבלת קהל.
אחי ואחותי חזרו מ"קניות לפני החופה", אוחזי קיטל לבן וצחור.
הצלמים תפסו אותנו לעוד סיבוב של צילומים בכל הפוזות האפשריות.
ואז, לפתע פתאום, הגיעה קבוצה של אנשים. יותר נכון בחורים.. אלה החבר'ה מהישיבה של אחי.
ריבונו-של-עולם.
רצתי משם מיד והתחלתי לבכות. בכי תמרורים שכזה, עם כל הפריקה והמתח, למה דווקא בנקודה הזאת??
בת-דודתי הגיעה אליי מיד אח"כ, הרעיפה חיבוקים ומילות חיזוק. שאלה אם אני רוצה שידוך עם אחד עם החולצה הלבנה.....
בת-דודה אחרת באה לעזור לי לתקן את האיפור.
חזרתי לאיזור הכלה.
בשלב כלשהו, כשהחל האיזור להתמלא בנשים, הגיעה לידיה תוף מרים מקושט שעל גבו היתה מודבקת ברכת הכלה.
שוב, בעת ההיא, נראתה לי הכלה אפופת קדושה וטוהר שקשה להסביר. דמעות החלו לזלוג. מעצמן..
מהעבר השני של האולם התחלתי לשמוע נגינה של כלים מעוררים כמו כינור וחצוצרה.
מן שיירה של בחורים מקפצצים התקדמו אלינו כשפניהם לכיוון אחי, החתן.
בהיתי בהם עם חיוך זחוח על פניי- כמה צדיקים אפשר להיות?
אחי הגיע עטור בשני צדדיו באבי-אביו, ובאביה של הכלה.
מעולם לא ראיתי את אחי מתרגש ככה. עיניו העידו שהדבר היחידי שעניין אותו בכל העולם כולו זה אישתו לעתיד, היושבת למולו.
איזו תחושה עוברת כשרואים מבט כזה בעיניים; המראה לנשמה פנימה- של בן-אדם כה יקר...?
לאחר שסיימה לברך, הוא הגיע עד אליה, כיסה את פניה בטול מיוחד על עיניה הנוצצות. הוא הוסיף כמה מילים לאוזניה, נראה היה שמנסה להרגיע אותה-אותו במילים אחרונות לפני שהם נישאים מתחת לחופה, חופת קידושיהם.
חבריו המקפצצים המשיכו בריקודיהם, כאילו לחצו על פוס-פליי.
הילכנו מאחורי הכלה בדרכה לחופה.
היא עלתה לחופה עם אמי ואימה, והחלו להקיף את החתן ההמום, כשהן מחזיקות נרות.
הבמה, שמעליה חיפה בד לבד וחלק כמשי, החלה להתמלא באנשים החשובים...
"הרי את, מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל".
התייפחתי.
לא יכול להיות.
זה אחי הגדול שם.
מתחתן.
ממש עכשיו.
הוא כבר נשוי.
בכיתי לאבא. לשניהם.
***********************
הגענו בדיוק בזמן לכיסא כלה.
היא היתה שם, מחוייכת וזורחת כשמש.
יעלה הוציאה את החליל, צפורה את המפוחית וניגנו שיר ועוד שיר..
כל שיר- הרטיט את הלב. שרנו ורקדנו ביחד והבטנו בה.
הלב היה איתה.
מחכות כבר שהוא יגיע.
אחרי זמן שנראה כמו נצח, התחילו לבצבץ כיפות גדולות מרחוק.
השיירה החלה להתקרב, עד שהחתן הגיע אליה. המבט שלו.. לא ניתן לתיאור.
התחלתי לבכות.
הנה, הם עומדים להינשא. הם עומדים להקים בדרך המדהימה ביותר את ביתם.
האוויר נהייה דחוס. היה קשה עד בלתי אפשרי להכיל את גודל השעה.
חבורות-חבורות ליוו את הכלה, מאחורי ערמת החברים של החתן, עד לחופה.
היה מרגש עד חוסר יכולת לעמוד, בשעה שקידש את הכלה ובירך "... שהחיינו והגיענו לזמן הזה!!"
כשהרבנים, אחד-אחד, בירכו- גם ברכת ה' וגם ברכה מליבם.
"הרי את מקודשת לי, בטבעת זו, כדת משה וישראל"!!!
היא התחתנה.
היא נשואה.
היא שלו עכשיו.
היא מקימה בית.
הם כה צדיקים, ריבונו-של-עולם!!!
הלב רק מאחל....
(מוכרת מפה..)
