אני מקווה שזה המקום המתאים...
אני עכשיו בכיתה י"ב ויש לי חבר כבר שנתיים ואנחנו רוצים להתחתן בסוף השנה. הוא בצבא כרגע...
הייתי רוצה לעשות שירות לאומי אבל אני לא יודעת אם זה אפשרי תוך כדי להיות נשואה... אני מוכנה גם לוותר על זה אבל יש מצב שאח"כ אצטער על זה זמן רב...
יש למישהי נסיון או מכירה מיש י שעשתה את זה ויכולה לייעץ.????
בהצלחה!!
אני התחתנתי בסוף שמינית, וזה היה אחרי שסגרתי שירות בתקן שממש השקעתי כדי להשיג אותו והתלהבתי לכולם עליו וחיכיתי לזה חבל על הזמן..
בסוף שנה [ממש סוף הבגרויות] התחלתי לצאת עם מישהו [שקצת הכרתי מלפני אבל לא היינו חברים או משהו] והתחלטנו להתחתן דיי מהר ב"ה, ולא היה שייך שאני יעשה שירות, הייתי צריכה להתחיל ללמוד, וזה ירד מהפרק.
והייתי שלמה עם זה מאוד.
וכולם אמרו לי "חבל, תחכי עם החתונה, תעשי שירות את תצטערי על זה.." אבל תכלס כשטוב לך בחיים לא מצטערים על דברים כאלה..
לפעמים כשחברות יושבות ומדברות על חוויות-שירות אני אולי מרגישה קצת בחוץ וזה יכול טיפה לבאס,אבל לא בגלל זה הייתי עושה שירות בתור נשואה.. כדי שיהיה על מה לדבר עם חברות..
את אומנם במקום אחר, אתם חברים כבר הרבה זמן, אז אולי כן יש מקום לחכות עוד קצת אם זה חשוב לשתיכם או לעשות את זה בתור נשואה [למרות שאישית אני לא הייתי מחכה בחיים.. זוכרת את התקופה הזאת טוב מאוד, אבל שוב, זה היה אחרי שיצאנו חודש, ולא חברים כבר הרבה זמן]
ומכירה כמה כאלה שעשו בתור נשואה- זה יכול להיות נחמד בעיקר אם את לא סגורה עדיין על מה את רוצה ללמוד וכאלה..
אם בא לך לדבר עוד מוזמנת ממש באישי!
והמשכתי לעשות שירות לאומי ודוקא היה ממש בסדר..
אם תרצי פרטים- פני אלי באישי.
בהצלחה רבה
אפשר להיות נשואה תוך כדי השירות הלאומי. מה שכן, צריך המון סיעתא דשמיא ועירנות למצוא מקום קרוב שטוב לך ואת יכולה להגיע לבית כל יום (קופות חולים, מועדונית לילדים ועוד מסגרות רבות). אני אישית הייתי נשוי שהייתי בשנה האחרונה של השירות הצבאי שלי ואישתי הייתה סטודנטית בשנה ראשונה. כך שאם תצליחי להיות בבית כל יום זה כאילו יצאת לעבודה בבוקר וחזרת בערב.
בהצלחה...
תצטרכו להתכונן מראש לקשיים הכלכליים שיהיו-ויהיו.
אם הוא בצבא ואת בש"ל-לא תרוויחו הרבה...
תצטרכו גם לדבר מראש על הריון-כן/לא.
בהצלחה! החלטות לא פשוטות אבל שיהיה לטובה....
אחרי שבעת מדורי גיהינום כמובן.
יש הבדל מאד משמעותי בין להיות נשוי בצבא לשירות לאומי.
לצבא יש יכולת לתמוך בחייל נשוי, השירות הלאומי זורק בנות נשואות.
נמצאת בשנת השירות הראשונה שלה, לא בשנייה.
ואני מדברת מנסיון -בעלי בצבא מאז שהתחתנו ואני הייתי בש"ל כשהיינו מאורסים והפסקתי עם הש"ל בדיוק בגלל הסיבות שתיארו כאן:
חוסר ההתחשבות המוחלט- גם כלכלית, וגם מעשית- מבחינת שחרורים והבנה שיש לי חיים חדשים מעבר לש"ל וזה הזמן לבנות אותם. ולא ידעתי באמת שלא מתחשבים במצבים של הריון ולידה. ב"ה שלא המשכתי...
אשה צריכה הרבה יותר פניות נפשית כשהיא מתחתנת לעומת בעלה, שיכול להיות כאילו מנותק מהבית [שבת פעם בשבועיים שהוא מגיע] ועדיין להרגיש מחובר. אשה היא הרבה יותר תהליכית ומפנימה לעומת האיש [ולכן למשל עבודת הטהרה מוטלת עליה והאיש רק מקבל תוצר מוגמר]
זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. והזוג צריך לבחון את עצמו אם הוא מסוגל לעמוד בזה. מכל הבחינות, וגם לראות שהמקום של הש"ל יהיה ערוך לבת שירות כזאת..
ולזכור שלהתחתן זה עצמו שירות לאומי ולא חייבים לעשות מה שהחברה מפה בדיוק כשמה שמתאים לך הוא שונה
לאישה יש את העול של הבית.
גם אם היא לא עושה הכל בפועל- זו אחריותה וזה "יושב עליה".
אם היא תיכנס להריון מהר- זה אחד הסיוטים הכי גדולים.
"ולא קרב זה אל זה".
יש מצב שם לא תתחתני עכשיו- תצטערי על זה זמן רב אח"כ...
יותר מאשר לא לעשות ש"ל..
בס"ד
כל הדברים האלה שכולם מספרים מהם חוויות כמו צבא וש"ל- יכולים קצת לבלבל אותנו - נכון הדברים האלה מצד עצמם מאוד חשובים - אבל לפעמים ההילה שעוטפת אותם והציפיה להם קצת מבלבלת אותנו בהבנת היחס שלנו, כל פרט בפני עצמו, אליהם.
כוונתי למשפט שכתבת: "אבל יש מצב שאח"כ אצטער על זה זמן רב"
נכון ש"ל זה מאוד חשוב, אבל מה אם מישהי מצאה את בחיר ליבה לפני כן? מה, זה דבר שעושים בכל מחיר?
צריך לרצות דברים מצד האידיאל שבהם , מצד הכוונה לשם שמים. ומי שרוצה לעשות ש"ל מצד הכוונה לש"ש אפילו שהיא מאוד חיכתה לזה אם היא רואה שבסוף ה' רצה ממנה משהו אחר היא לא תצטער על זה.
בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות: למשל בצבא וש"ל הפנימיות זה הערך והאידיאל שבלעזור, שבלשמור על עמ"י, שבלהיות הכח המעמיד של כנסת ישראל והחיצוניות זה הסיפורים של החבר'ה בשבת, הנשק, הווסאח, המדים, גאוות יחידה וכל מיני שטויות שכאלה (יש לי רק דוגמאות של בנים..)
נכון, יש גם צד של בנייה אישית, אבל נ"ל שאם בנ"א יודע שרצון ה' ממנו הוא לא מה שנרצה מהרוב הוא גם מבין שדרך הבנייה שלו שונה.
[אגב נ"ל שלגבי צבא השאלה יותר בוערת מצד שהצבא לא פוטר מגיוס כ"כ מהר והוא גם דואג לחיילים נשואים יותר אבל מה שחשוב לעניינך: נ"ל שהסברא נותנת שגם מי שנשוי ילך לצבא ולגבי ש"ל לא כ"כ (שצבא זה דבר יותר קיומי לעמ"י והוא נוגע לפיקוח נפש ופחות שייך לומר "התחתנתי אז אני כבר לא יכול למות בשביל עמ"י" "מאשר התחתנתי אז יש לי תפקיד קצת אחר בבניה של עמ"י" ודו"ק)]
(הכותב היה בגיל שמונה עשרה לפני בערך 9-10 שנים)
ידעתי שאני רוצה להתחתן מוקדם והתחלתי ללמוד מייד אחרי יב'.
התחתנתי באמצע שנה ג' (ואחרונה) של הלימודים. ואח''כ גם השלמתי עוד שנתיים לימודים לתואר.
אין לך מושג כמה שונה וקשה ללמוד עם ילדים!! פשוט סיוט.
תחושה מתמשכת של תסכול אי עמידה בכל המטלות:
לא מספיק אמא, לא מספיק רעיה ולא מספיק תלמידה.
עברתי את זה. לא כדאי לך לנסות!
ממליצה לך להתחיל ללמוד כמה שיותר מהר ובמקום מתחשב בצרכי אמהות וגם כמה שפחות מטלות.
בסופו של דבר אחרי מס' שנים של ניסיון זה לא ממש משנה איפה למדת.
בהצלחה.
ויש חובה להביא ילדים לעולם
ויש חובה לפרנס את האשה
יש תרי"ג חובות בעולם הזה (או אם תרצי, תרי"ג הזדמנויות להתקרב אל ה' יתברך)
ולא צריך להמציא חובות שלא כתובות בתורה.
שירות לאומי וצבא הם 2 דרכים לקיים חלק מהתרי"ג חובות
יש עוד דרכים.
לאשה יש פחות חובות, אבל לפעמים יותר עומס,
ומותר להפעיל שיקול דעת אם היא רוצה לתרום לחברה
בכך שהיא מקימה בית של קדושה, שיש בו הרבה ילדים שגדלים בשמחה עם חינוך צמוד של אמא,
או בכך שהיא עובדת קשה כדי לאפשר לבעלה לגדול בתורה ואח"כ להפיץ תורה ואורה בעם ישראל
או בכל דרך אחרת.
ומותר לה אגב להחליט שהיא לא עושה שום דבר שהיא לא חייבת בו
אפילו לא מתחתנת. כי ה' כבר בחר במה לחייב אותנו ובמה לא
ונכון שזו נורמה בחברה שלנו לתרום לפחות שנת שירות לחברה
אבל נורמה היא לא בהכרח מקור חיוב לגבי כל אחד.
בעזהי"ת.
ויש חובה להביא ילדים.
ויש חובה לקיים מצוות.
ויש חובה לעבוד לפרנסתך.
ואין חובה ללמוד, למשל.
יש בסיס מינימלי של חיים נורמטיביים, הן מבחינה אנושית והן מבחינת חיוב המצוות.
ואכן, לא חייבים לעשות דברים מעבר לזה. כל אחד לפי רמתו והמקום הנפשי שבו הוא נמצא.
זה נחמד לעשות שירות לאומי (גילוי נאות: אני עשיתי שנתיים, ובכללי אני חושבת שזה מאוד מאוד תורם- הן למתנדבת והן לחברה), אבל זה ממש לא בגדר חובה.
יש לי חברות שהן באמת מלח הארץ, בנות ממש טובות ממשפחות טובות שהולכות בדרך הישר, ולא עשו שירות לאומי.
אז מה, הן פושעות? הן עשו משהו רע? ההפך! הן עשו את מה שטוב להן. ומתוך שאתה עושה מה שטוב לך, אתה משפיע טוב על החברה הכללית.
לא צריך לקבל דברים כ"קודש קודשים", אם הם לא כאלה..
בחורה ששנת השירות שלה פוגעת ביכולת שלה לפרנס את ביתה, ותגרום לה ליפול על הציבור..
חובה עליה שלא לעשות שנת שירות..
ובאופן כללי שנת שירות היא פרה קדושה הזויה שעולה למדינה הון תועפות, ואין תמורה לאגרה.
אז גברת כמו בן ראמים- תבדקי את הנתונים ותחזרי..
את יכולה לכתוב את דעתך בצורה שיהיה נעים לשמוע.
אלירז כתבה מתוך נקודת מוצא דומה לשלך, היינו שבהחלט צריך לתרום למדינה
את כתבת ציטוט בשמה "מה המדינה כבר נתנה לי, אני לא חייבת כלום."
את יכולה להגיד מה מקור הציטוט? (אני הרי מניח שלא היית כותבת שקר גס, ומיד מאשימה אותה בשקר גס)?
אלירז רק טענה ששירות לאומי לא תורם או לא בהכרח תורם למדינה. זה הכל, וזה מה שהיא הציעה לך לבדוק.
אני גם חושב שיש חובה בסיסית להכיר טוב לחברה הישראלית מהכרת הטוב שהרי קיבלתי ממנה כל כך הרבה
וכן מעצם זה שאני חלק מהחברה הזה, אבל מי אמר ששירות לאומי או צבא זו הדרך היחידה?
ושוב, פעם הבאה שאת מגיבה, תשתדלי בבקשה לעשות את זה בצורה נעימה
משום שאת מעלה טענות שראוי להתיחס אליהם, והטון של הדברים מוזיל אותם ואותך.
בשרשורים שעוסקים בנושא הזה.. (פשוט נמאס לי לחזור על עצמי)
תראי גם שאני מעריכה מאוד את המדינה על מה שהיא כן,
פשוט מאמינה שיש פתרונות שונים למציאות הבעייתית בה.
ושוב - אני לא קוראת להתפוררות המדינה!
היא מתפוררת ללא רצוני..
למשל: גם בלי השמש את לא יכולה לחיות. האם את סוגדת לשמש?
אני מפציר בך: אל תתעצלי! לכי לארון הספרים, ופתחי את ספר המדע של הרמב"ם (הספר הראשון ב"יד החזקה"). קראי רק את ההלכה הראשונה בהלכות עבודה זרה וחוקות הגויים. אחרי שתקראי, אני בטוח שלא תצטרכי הרבה הסברים כדי להבין למה אני מתכוון.
אפשר להיות ציוני נלהב, אוהב עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, גם בלי לסגוד לרשויות. למעשה, לדעתי זה לא רק אפשרי, אלא הולך ונעשה כרוך זה בזה.
ולעניינינו.. כמעט שכחתי להתייחס. כל יהודי ויהודייה שהתורה ומצוותיה חשובים להם, צריכים לדעת שכשיש סתירה כלשהי בין "מעשה טוב" או כל דבר אחר שאינו מצווה מחייבת, לדבר שהוא כן מצווה מחייבת - עושים את המצווה. ולמרות שאפשר תמיד להתחתן, ולכאורה יש הרבה דגים בים, כולנו יודעים שבמציאות המצב לא כזה פשוט. החתנים בורחים גם בורחים - תשאלי את כל הרווקות המבוגרות. מלבד עצם הייתרון שבחתונה בגיל צעיר, לזוגיות בריאה וחזקה, גם הקושי בבחירת חתן, וההשוואות החוזרות ונשנות ("אבל יוסי היה יותר טוב ממנו... חבל שיוסי כבר התחתן... חבל שלא התחתנתי אתו לפני שנה... לא נורא, אולי הבא בתור יהיה יותר טוב מיוסי") - לא יקלו על מציאת החתן המיוחל אחרי השירות. אני מדבר מנסיון אישי וכואב (אמנם מהצד הגברי), ומנסיון רב של מקרים שראיתי (ואני כבר לא בחורצ'יק).
לסיכום, על זה נהוג לומר: אין מעבירין על המצוות.
וכדאי לענות עליה ברצינות ולחשוב ולא לשלוף מהמותן.
בת שירות עולה למדינה כמעט כמו עובדת רגילה, אלא שהיא יעילה הרבה פחות. לדוגמא בבתי חולים- עדיף להיות אחות עוד שנה מאשר להיות שם בת שירות- זה הרבה יותר יועיל למדינה, למרות שהכסף הולך לכיס שלך ולא לאגודה/רכזת/וכו'. אני לא מדברת על מקומות שבהן אין מי שיכול להיות 24 שעות כמו בת שירות, ולכן אני כמחנכת עדיין שולחת בנות לעשות שירות, אבל בפירוש לא בכל מקום ולא בלי לחשוב קודם.
בסוגריים- גם חייל עולה למדינה המון, בלי קשר לתועלת שהוא מביא. המדינה החליטה פעם שעדיף שיהיה צבא שהגיוס אליו הוא חובה, כדי שיהיה מעין "כור היתוך" שיחבר את האנשים בעם הזה (וגם "יחנך" אותם לחשוב "נכון"... קראי מה אמר על זה בן גוריון בזמנו). כיום כשממילא חצי מהנוער לא מתגייס -כי הם חרדים/ערבים/חולי נפש מדומים וכו' צריך לשים סימן שאלה גדול גם על צבא החובה, אולי עדיף למדינה צבא מקצועי קטן וחכם?
בקיצור- שירות לאומי וגיוס לצבא הם פרות קדושות שטוב שיחשבו עליהן שוב, בטח לפני שתוקפים אנשים בשמם.
מתוך תשובה לרב אביגדר נבנצל שליט"א ששאלו בעניין זה:
(מופיע בין השאר בחוברת "עיטורי כהנים" תשרי התשנ"ד גיליון 104 עמ’ 30):
"אין שום היתר לאפשר לבנות ללכת לשרות לאומי,
אפילו מה שנקרא בהתנדבות".
קישור למכתב:
http://www.yoel-ab.com/data/upload_images/docs/מרדכי%20אליהו%20שירותך%20לאומי.jpg
ואני מתכוונת בעצם לומר-
שהחוויות שחברות שלך יספרו על שירות לאומי..
במידה ולא תעשי - עלולות לנקר בליבך - רק אם לא תהיי שמחה בחלקך ושלימה עם עצמך..
כאילו בגלל שאלו חוויות שכולם חווים- יש תחושה שמדובר באיזשהו הפסד..
דווקא הייתי רואה בזה מסלול מיוחד משלי, ונהנית מכך שלי יש חוויות אחרות לספר.
הכל עניין של לשמוח ולהינות ממה שיש, ולא לחשוב כל הזמן "מה היה אילו.."
בכל אופן - מאוד מסכימה עם האחרות כאן, להתחיל ללמוד כמה שיותר מהר
במיוחד אם את מקימה משפחה בקרוב - ואשרייך על כך!
בהצלחה!! 
את באמת במסלול מיוחד של חוסר רצון לתת למדינה שבה את חיה. בזיון.
אני מאוד מקווה שבחורה שלא תשרת את המדינה- זה 'ינקר' לה בלב. שתרגיש חרא שלא נתנה כלום למדינה, חוץ מאת ההנאות האישיות שלה. שכחתי שאנחנו חיים במאה ה-21 שהכל זה me לא כך אתם מתלוננים על הציבור היום. אין הבדל ביניכן לבינם. תתביישו.
אני הייתי בשרות תוך כדי נישואים ובעל בצבא והיה מעולה. לפותחת השרשור אני מאוד ממליצה לתת את תרומתה למדינה, גם במחיר של קושי כלשהו. תתגברי והעיקר לשמוח בחלקך- לא כך כתבה אלירז?
שיהיה לך לבריאות.
וההתבטאויות שלך מאוד עדינות ולשם שמיים.. ממש נופת צופים.
הבעל שלי לומד תורה! והוא תורם בכך רבות לעמ"י!
גילוי נאות -
הכותבת תגובה זו דווקא עשתה שירות לאומי.
ומוכנה גם לסבול בשביל זה.
והגישה שלה לגמרי לשם-שמים, אעפ"י שאינני מסכים איתה בכמה וכמה דברים.
דברי חכמים - בנחת.
את פשוט מכלילה בצורה גסה ונוראית.
את נשמעת כאילו את סבתא זקנה שמאשימה אותנו שאנחנו חיים במאה ה21.
פשוט מזועזעת.
באמת!
אף אחד לא מתלונן חוץ ממך,
אלירז ודומיה האנשים האחרונים שאפשר להגיד עליהם ששמים את עצמם ואת טובתם במרכז, לכי לבקר איפה שהם גרים ותראי.
אנחנו מבינים שהדעות שלה קצת שונות משלך, אין צורך לאבד עשתונות חמודה..
מתאימה גם לך. אני גם גרה באזור לא הכי סימפטי ועדיין אני לא מנופפת בזה ומכריזה שבזה אני תורמת. זה לא מספיק. ואני מצפה מהציבור שלנו ליותר מלחיות באזור מסוים. כבר הבנתי שאת וחברתך- 'אוהבת את אבא' חושובת בדיוק כמו אלירז וזה בסדר, אבל זוהי גם זכותי להביע את דעתי הישירה והברורה. אני צינית בסגנון הכתיבה שלי... וכותבת בעוד יותר ציניות לדברים המקוממים שלעיתים נאמרים כאן.
(כך כתבת לפני כמה ימים בשרשור אחר...)
אני מקווה שהמחנכות של הילדים שלי לא מדברות כך...
ולעומתך, אני מאוד מקווה שהמחנכים של הילדים שלי לא חושבים בצורה פלקטית כמו כולם בלי לבדוק ולברר לעומק ולגופו של עניין.
)על אלירז. אני התחתנתי באמצע שרות והיה לי עם זה ממש סבבה וגם בגלל שהייתי נשואה קיבלתי הרבה הקלות...
אני ב"ה התארסתי עכשיו באמצע השירות,
ואני מתכננת לסיים בעז"ה את השנה
עזבתי את התקן שהייתי בו כי הוא רחוק,ומעל ומעבר לזמן שיש לכל בת שירות,אז בתור נשואה זה לא שייך להמשיך שם\
ואפילו לא בתור מאורסת,כי הזמן הפנוי היחיד שהיה לי זה כל יום מ11 בלילה,וימי חמישי אחה"צ...
דברתי עכשיו עם רכזת של המקום שאני רוצה לעבור אליו לתקן בית,
והיא אמרה לי שהם משתדלים להתחשב בבנות נשואות-נגי לפני פסח וכאלה דברים,אבל היא לא יכולה להתחייב שלא יצטרכו אותי,ואז אני יהיה חייבת לבוא.. היא היתה גם רכזת של קרובת משפחה שלי שהתחתנה באמצע השירות-והיא היתה איתה בסדר גמור לחלוטין,באמת שהיא הלכה לקראתה! אז אני לא יודעת אם האגודות מתחשבות או לא,לדעתי זה תלוי מאד מי הרכזת...
יש לי הרבה מה להגיב בקשר לדיון שניהלתם כאן על שירות לאומי-חובה?לא חובה!(<סוג של הבעת עמדתי
)בקיצור כל מה שקשור,אבל ממש אינלי כוח עכשיו,ואני צריכה לסיים לסרוג את הכיפה לחתונה
ובאמת כדאי לקחת בחשבון את מה שאמרו לך לגבי ה(אי) התחשבות של האגודות בבנות נשואות,ועוד יותר בבנות שירות בהריון...
אולי אם כ"כ חשוב לך השירות לאומי,ואת לא מוכנה לוותר עליו,תחשבי אם לא כדאי לך לחכות עם החתונה,נגיד לאמצע השירות,(לא מציעה לך באמת,אני רק מעלה רעיונות שתחשבי מה הכי טוב לך) ואז יותר קל מול האגודות
-נגיד תחשבי למשל במקרה שלי-אנחנו מתחתנים בעז"ה עוד לפני פסח,ובעזהי"ת מתפללת שנכנס בקלות להריון,גם במצב הנ"ל אין סיכוי שאני אלד תוך כדי השירות,ואז לא נתקע עם כל ההתמודדויות בקטע הזה מול האגודה (אם מעניין אותך,אני לא הכרתי אותו לפני השירות,ככה שהמקרה שלי שונה משלך,וכל מה שכתבתי-בקשר ל-לחכות עם החתונה וכו'-שומדבר אינו בגדר המלצה!!אלא פתיחת כיווני חשיבה,אני לא היית במקום שלך,ואינלי מושג מה זה להיות במצב כמו שלך-חברים הרבה זמן שכבר מחכים להתחתן,ופתאום אני באה ואומרת לך אולי לדחות את זה לאמצע השירות- אני לא מדברת מתוך ניסיו במצב שלך,אלא מתוך המצב שלי!!)
ואם את מחליטה כן להתחיל שירות וכן להתחתן בסוף י"ב-
בשי"ל יש כמה אופציות כדי למלא 40 ש"ש (שהן חובה),
את יכולה להיות 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע,הפלוס של זה שאין לך ימי שישי!
ואת יכולה 6 ימים בשבוע(סיוט לנשואות,לדעתי..) כל יום מ08:00-14:00 =36 שעות,ועוד יום שישי 4 שעות>>40 ש"ש...
אם את מחליטה כן לעשות שי"ל כנשואה-תשקלי טוב מה עדיף לך מבין האופציות..
אני ממליצה לך מאד להתייעץ גם עם אנשים שמכירים אותך במציאות,הם מין הסתם יידעו לייעץ לך טוב יותר..
מה שתחליטי שיהיה לך המון ב"הצלחה!!
מי שמחליט להתחתן צריך לקחת אחריות על חייו.
לא ליפול לנטל על ההורים.
כזוג צריך לשלם שכירות, חשמל מים ארנונה, לאכול מדי פעם וגם לנסוע ממקום למקום.
כל זה עולה כסף.
כשנולדים ילדים האחריות מתרחבת. וכן העול הכלכלי.
לצערי אני רואה חברה צעירים שמתחתנים וההורים צריכים לקחת אחריות.
גם אם זה בהסכמת ההורים בשלב מסוים זה עלול ליצור בעיות.
צריך להתחתן מוקדם וגם לקחת בחשבון את העניינים הגשמיים שלהם צריך לדאוג.
מה שתצליחו להתקדם בשנים הראשונות יחסוך לכם הרבה עגמת נפש בהמשך.
ובטח לא ליפול עול על אף אחד בשלבים הבאים.
הרבה מזל טוב!
חידדתם לי כמה נקודות ובע"ה מקווה שאדע לבחור בדרך הנכונה....
ברור לי שלא עושים שירות בשביל הכסף אבל צריך לחיות ממשהו.... ומה שביררתי שאם אני עושה תקן בית אני מקבלת בערך 200 ש"ח מה שמספיק בקושי לנסיעות למקום השירות..(וכמה שאני רוצה לתרום בהתנדבות צריך להיות ריאליים ולחיות באיזה צורה מינימלית ביותר אבל לחיות ממשהו )
אמרו שאין הטבות לנשואות... זה נכון?
בית-זה כלום ממש ממש-אבל זה נראלי בערך 500 ש"ח,לא 200 ש"ח. וזה עדיין כלום לגמרי!!
כל אחת והבחירה שלה.
משו שלא הבנתי- למה שתיצטערי שלא שית שירות? הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות למען העם היהודי זה להקים בית. זה יותר חשוב מכל דבר וכך את ובעלך לעתיד תוכלו למלא את היעוד שלכם בחיים, להמשיך את שושלת העם היהודי
אצלנו זה 3 ילדים: 7,5 ושנה וחצי.
קומה שלישית, מקלט בכניסה. אין ממד.
האמת שבהתחלה המקלט היה דוחה, אבל ב"ה טיפלנו בזה. הבאנו מנקה רצינית, קניתי דשה סינטטי לרצפה (כי הרצפה מבטון חשוף) ועם הזמן שדרגנו שם ועכשיו זה מקום סך הכל נחמד.
אני מרגישה כבר מותשת, מוצפת
אשמח לשמוע מה נותן לכם כח בתקופה הזו?
איך ליצור נפרדות וזמן גם לעבודה ופנאי אישי בצוך כל התובענות של המצב...
ואיך לעלות תמורל...
האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר
מאמינה בחוסן מנטלי
אז מנסה לשאןב רעיונות🙂
אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.
חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.
רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.
זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות
זה כנראה ימשיך
אולי עוד הרבה זמן
זה לא מחליש אותי
מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו
היתה אשליה
שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה
כל מה שיקרה
הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם
הטיפים שלי
להתעלם מהחדשות
לצמצם התייחסות למלחמה למינימום
להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה
כאלה שנותנים תחושות טובות
לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות
זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל
לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה
קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה
ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים
אפשר לתכנן דברים
במגבלות מסוימות
רוב הדברים אפשריים
אם באמת רוצים אותם
מאז ומתמיד היה לי קשה שם.. בשנים האחרונות ההגעות שלנו ללינה הצטמצמו לפסח וסוכות. בדכ היינו ישנים בקומה למעלה ושם יש שני חדרים.
מורכב לי שם מאד, אח אחד עם אספרגר נמצא בדכ אצל ההורים בחגים.
הבית מבולגן, מוזנח ולא הגייני. שירותים מלוכלכים, מטבח מזונח וכו...
בשנה וחצח האחרונות, אחות של בעלי באה לגור שם עם החבר שלה והבת שלהם בת שנתיים והם השתלטו על הקומה למעלה.
נשאר לנו רק חדר אחד בקומה למטה, שהוא גם הממד, חדר קטן ביותר שיש בן מקום למיטת יחיד ושני מזרונים על הרצפה. בזה עם תכננו שנהיה משפחה של שני הורים ו3 ילדים🤬 בעוד בקומה למעלה יש שני חדרי שינה ובאחד מהם אף אחד לא ישן.
למיותר לציין שהיה זוועה, הילדים קפצו על המזרונים, קפצו מהמיטה למזרונים שברצפה, רבו כי היו צריכים לישון שניים על מזרן אחד. התינוק בכה רוב הלילה ולא מצא את עצמו.
באמצע הלילה אזעקה ונכנסו לממד הזה עוד 6 אנשים פלוס כלב.
סבל
חמותי התפלאה למה לא נשארנו גם שבת אחרי החג פחחחח
אני כועסת. אם כבר הזמנתם אי אפשר לאפשר להיות בחדר הפנוי למעלה? אשכרה הגיסה השתלטה שם אז אי אפשר..
הבית היה סירחון. לא יכלתי לעמוד בזה, רוב החג יצאתי להסתובב בחוץ.
ומרפי כשיצאתי למטלה עם התינוק אחרי דקה שתיים היתה התרעה ואזעקה, ולרוץ לממד 3 קומות למעלה עם תינוק בן שנה וחצי ביידיים.
למחרת החג כשהתעוררתי בבית גילתי דימום והריון שחשבתי שהתחיל נגמר.
רע לי.
איך אפשר להזמין אנשים ולא לאפשר להם תנאים מימנליים של שהות?
איך אפשר להשאיר חדר ריק ולדחוס את כולם לחדר אחד. אני עצבנית. אבל יותר מזה מוצפת ולא מצליחה לחזור לרוגע והשלווה שלי.
למה בכלל הלכתי לשם.. הלכתי כי חשןב לי שלילדים יהיה סבא וסבתא בליל הסדר, אבל החויה היתה זוועה והגוך שלי עדיין מזועזע מזה.
לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?
בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?
ומורכב
אי אפשר להסביר להם?
למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?
לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?
וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?
באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג
הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?
אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?
לך אין בכלל קשר עם גיסתך?
והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?
מאוד חשוב שהוא איתך
אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?
על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס
חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה
מאוד מורכב
וכנראה מצב רגיש ביותר
אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי?
אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.
למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.
מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.
אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.
''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.
בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.
אין מיטות, לא מגיעים.
שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.
ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.
והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.
ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.
אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.
ומאז זה לא חזר על עצמו.
ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.
רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.
זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.
עשינו את זה לא מעט שנים,
כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.
אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר
ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.
אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.
אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.
ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה
בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.
לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.
מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.
מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".
זה מה יש...
למרות שלא נראה לי.
ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.
על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.
וגם הוא מבואס מהמצב.
קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...
לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...
וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב
הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.
מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).
מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).
וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.
זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
בהצלחה יקרה ♡
שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.
אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.
הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
ואכמ"ל.
ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.
ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.
זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.
יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.
יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.
אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.
את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,
אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.
אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.
אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.
זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.
שולחת חיבוק
זה בדיוק הסיפור.
וזה נורמלי.
זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.
אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.
קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.
להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.
בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..
הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.
גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס.
את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,
זה שלהם.
אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.
אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.
זה לא מובן מאליו.
צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.
יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.
צריך זמן וסבלנות.
❤️
ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש. זו כן חוויה שזוכרים הילדים. מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.
כל החג מה עושים??
אוכלים אוכל טעים
פוגשים חברים
לומדים
מדברים איתם בטלפון
בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...
מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות
שני כלבי האסקי סיבירי נמצאו בהר כביר ביום שישי האחרון (חוה"מ פסח)
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
מה החובה להגיד?
תמיד אני מוצאת את עצמי מתזזת בין הילדים לאורחים ובין לבין מנסה להשלים את כל הטקסט של ההגדה.
אני תוהה מה חובה להגיד ומה רשות... אשמח למקור אם יש לכן..
כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.
אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.
(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).
נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')
מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.
עשרת המכות מאוד חשוב
כל השאר פחות מהותי
מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה
הלל כ3-4 דקות
לא רואה לחץ להשלים כלום.
תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.
ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.
או שלשם שינוי אל תתזזי.
ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?
אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣
פסח שמח
מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:
ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:
נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)
צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.
אם תרצי אבדוק במדויק
בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים
וציינתי את המקורות.
העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.
ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:
גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל
אז ככה:
פסח: צריך להסביר למישהו למה פסח מלחיץ?? למה חשוב לשמור על סדר ונקיון לקראת פסח?? למה יש מליון דברים על הראש?? נראה לי שמובן.
עומס: אנחנו לא נשואים טריים, יש עוד כמה קטנים ב"ה וכולם בבית. אז עומס יש בלי עין הרע.
אופי: בעלי אדם מבולגן, ואני מתערבבת לחלוטין מבלאגן בעיניים. זה ממש מכבה אותי. והוא מנסה לסדר, רק שמבחינתי זה עוד יותר גרוע כי אני רק חושבת שמסודר ומסתבר שהוא משאיר לי כלים מלוכלכים בייבוש, או שם את הדברים במקום הלא נכון (ולא קשור!!!), או שהוא פשוט לא מסדר כי "גם ככה את לא מרוצה" ואז הכל נופל עליי.
אז בימים כתיקונם אני מחליקה. אבל עכשיו גם קשה לי, וגם הגדולה שלנו (שדומה לו מאד) מסתבר גם ירשה ממנו את האופי ומתחילה לסדר בכאילו בדיוק אותו דבר! ופה אני בפאניקה מוחלטת. אני כועסת עליה שהיא לא מסדרת ושמה דברים לא במקום ומוציאה דרך זה עצבים בעצם על אבא שלה. וזה ממש מתסכל.
בנוסף, אני מרגישה שאני היחידה שרודפת אחרי סדר בבית ואני לא מהמבריקות, אני מדברת על מינימום. לראות מרצפת ריקה. כולם מבלגנים ואני מנסה לאסוף את עצמי ואת כל הבלאגן בבית ולסדר...
עצות מישהו?
בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,
לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.
גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,
גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,
גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר
וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.
כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.
שהוא כן מנסה וניסה לסדר.
שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...
וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.
אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.
אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.
אז מה אוכל לעשות?
אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?
שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?
אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,
שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,
שכן אשתי שמחה ומאושרת,
שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?
וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.
ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.
אחרי ראיית עומק שלך
ראיית עומק שלו
ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא
השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.
שולחת עוד חיבוק וחיזוק
ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!
ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️
וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו
(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)
אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר
צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד
אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן
וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.
לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).
בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.
אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.
גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.
המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.
נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.
את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.
אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.
בקשר לילדה-
ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.
היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.
היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.
אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.
זה יעשה המון הבדל.
שולחת חיבוק❤️🧘🏽♀️🙏
שלום לכם
קצת חדש פה (בעיקר קורא מהצד)
רציתי לשאול ולשאוב השראה
אילו מעשים קטנים (או גדולים) אתם עושים לאשתכם (או לאשכן) להראות אהבה?
פרחים, פתק קטן, איזה שוקולד…
בתודה מראש לכל העונים
פרחים מידי יום שישי,
לקום בלילה לילדים הקטנים
לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור
אחריות לניקיון הבית
אחריות לקניות השבועיות
מתנה שווה ליום הולדת
ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה
ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון
לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר
חופשות שוות בארץ או בחו"ל
בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך
מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...
לי היו תקופות בתחילת ההנקה
שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי
אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.
אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית
יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.
ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.
הוא כתב שהוא קם במקומה...
זה לא רלוונטי
לקום יחד איתה כן
רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,
זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.
ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.
ויש גם אמהות מניקות שעובדות.
ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.
נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
תגובה נפלאהנגמרו לי השמותמה שהשני אוהב
אני אוהבת קפה
כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד
הוא אוהב אוכל טוב
כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה
פתקים זה תמיד טוב
פרחים אני פחות בקטע
דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת
לצאת ביחד לטייל
הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין
אני אוהבת לבתי קפה
שמשתנה מאדם לאדם.
כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"
אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.
סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?
