בהצלחה!!

אני התחתנתי בסוף שמינית, וזה היה אחרי שסגרתי שירות בתקן שממש השקעתי כדי להשיג אותו והתלהבתי לכולם עליו וחיכיתי לזה חבל על הזמן..

בסוף שנה [ממש סוף הבגרויות] התחלתי לצאת עם מישהו [שקצת הכרתי מלפני אבל לא היינו חברים או משהו] והתחלטנו להתחתן דיי מהר ב"ה, ולא היה שייך שאני יעשה שירות, הייתי צריכה להתחיל ללמוד, וזה ירד מהפרק.

והייתי שלמה עם זה מאוד.

וכולם אמרו לי "חבל, תחכי עם החתונה, תעשי שירות את תצטערי על זה.." אבל תכלס כשטוב לך בחיים לא מצטערים על דברים כאלה..

לפעמים כשחברות יושבות ומדברות על חוויות-שירות אני אולי מרגישה קצת בחוץ וזה יכול טיפה לבאס,אבל לא בגלל זה הייתי עושה שירות בתור נשואה.. כדי שיהיה על מה לדבר עם חברות..

את אומנם במקום אחר, אתם חברים כבר הרבה זמן, אז אולי כן יש מקום לחכות עוד קצת אם זה חשוב לשתיכם או לעשות את זה בתור נשואה [למרות שאישית אני לא הייתי מחכה בחיים.. זוכרת את התקופה הזאת טוב מאוד, אבל שוב, זה היה אחרי שיצאנו חודש, ולא חברים כבר הרבה זמן] 

ומכירה כמה כאלה שעשו בתור נשואה- זה יכול להיות נחמד בעיקר אם את לא סגורה עדיין על מה את רוצה ללמוד וכאלה..

אם בא לך לדבר עוד מוזמנת ממש באישי! 

והמשכתי לעשות שירות לאומי ודוקא היה ממש בסדר..

אם תרצי פרטים- פני אלי באישי.

בהצלחה רבה

אפשר להיות נשואה תוך כדי השירות הלאומי. מה שכן, צריך המון סיעתא דשמיא ועירנות למצוא מקום קרוב שטוב לך ואת יכולה להגיע לבית כל יום (קופות חולים, מועדונית לילדים ועוד מסגרות רבות). אני אישית הייתי נשוי שהייתי בשנה האחרונה של השירות הצבאי שלי ואישתי הייתה סטודנטית בשנה ראשונה. כך שאם תצליחי להיות בבית כל יום זה כאילו יצאת לעבודה בבוקר וחזרת בערב.

בהצלחה...

תצטרכו להתכונן מראש לקשיים הכלכליים שיהיו-ויהיו.

אם הוא בצבא ואת בש"ל-לא תרוויחו הרבה...

תצטרכו גם לדבר מראש על הריון-כן/לא.

בהצלחה! החלטות לא פשוטות אבל שיהיה לטובה....

אחרי שבעת מדורי גיהינום כמובן.

יש הבדל מאד משמעותי בין להיות נשוי בצבא לשירות לאומי. 

לצבא יש יכולת לתמוך בחייל נשוי, השירות הלאומי זורק בנות נשואות. 

נמצאת בשנת השירות הראשונה שלה, לא בשנייה.

ואני מדברת מנסיון -בעלי בצבא  מאז שהתחתנו ואני הייתי בש"ל כשהיינו מאורסים והפסקתי עם הש"ל בדיוק בגלל הסיבות שתיארו כאן:

חוסר ההתחשבות המוחלט- גם כלכלית, וגם מעשית- מבחינת שחרורים והבנה שיש לי חיים חדשים מעבר לש"ל וזה הזמן לבנות אותם. ולא ידעתי באמת שלא מתחשבים במצבים של הריון ולידה. ב"ה שלא המשכתי...

אשה צריכה הרבה יותר פניות נפשית כשהיא מתחתנת לעומת בעלה, שיכול להיות כאילו מנותק מהבית [שבת פעם בשבועיים שהוא מגיע] ועדיין להרגיש מחובר. אשה היא הרבה יותר תהליכית ומפנימה לעומת האיש [ולכן למשל עבודת הטהרה מוטלת עליה והאיש רק מקבל תוצר מוגמר]

זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. והזוג צריך לבחון את עצמו אם הוא מסוגל לעמוד בזה. מכל הבחינות, וגם לראות שהמקום של הש"ל יהיה ערוך לבת שירות כזאת..

ולזכור שלהתחתן זה עצמו שירות לאומי ולא חייבים לעשות מה שהחברה מפה בדיוק כשמה שמתאים לך הוא שונה

לאישה יש את העול של הבית.

גם אם היא לא עושה הכל בפועל- זו אחריותה וזה "יושב עליה".

אם היא תיכנס להריון מהר- זה אחד הסיוטים הכי גדולים.

"ולא קרב זה אל זה".

יש מצב שם לא תתחתני עכשיו- תצטערי על זה זמן רב אח"כ...

יותר מאשר לא לעשות ש"ל..

בס"ד 

כל הדברים האלה שכולם מספרים מהם חוויות כמו צבא וש"ל- יכולים קצת לבלבל אותנו - נכון הדברים האלה מצד עצמם מאוד חשובים - אבל לפעמים ההילה שעוטפת אותם והציפיה להם קצת מבלבלת אותנו בהבנת היחס שלנו, כל פרט בפני עצמו, אליהם.

כוונתי למשפט שכתבת: "אבל יש מצב שאח"כ אצטער על זה זמן רב"

נכון ש"ל זה מאוד חשוב, אבל מה אם מישהי מצאה את בחיר ליבה לפני כן? מה, זה דבר שעושים בכל מחיר? 

צריך לרצות דברים מצד האידיאל שבהם , מצד הכוונה לשם שמים. ומי שרוצה לעשות ש"ל מצד הכוונה לש"ש אפילו שהיא מאוד חיכתה לזה אם היא רואה שבסוף ה' רצה ממנה משהו אחר היא לא תצטער על זה.

בכל דבר יש פנימיות וחיצוניות: למשל בצבא וש"ל הפנימיות זה הערך והאידיאל שבלעזור, שבלשמור על עמ"י, שבלהיות הכח המעמיד של כנסת ישראל והחיצוניות זה הסיפורים של החבר'ה בשבת, הנשק, הווסאח, המדים, גאוות יחידה וכל מיני שטויות שכאלה (יש לי רק דוגמאות של בנים..)

נכון, יש גם צד של בנייה אישית, אבל נ"ל שאם בנ"א יודע שרצון ה' ממנו הוא לא מה שנרצה מהרוב הוא גם מבין שדרך הבנייה שלו שונה.

[אגב נ"ל שלגבי צבא השאלה יותר בוערת מצד שהצבא לא פוטר מגיוס כ"כ מהר והוא גם דואג לחיילים נשואים יותר אבל מה שחשוב לעניינך: נ"ל שהסברא נותנת שגם מי שנשוי ילך לצבא ולגבי ש"ל לא כ"כ (שצבא זה דבר יותר קיומי לעמ"י והוא נוגע לפיקוח נפש ופחות שייך לומר "התחתנתי אז אני כבר לא יכול למות בשביל עמ"י" "מאשר התחתנתי אז יש לי תפקיד קצת אחר בבניה של עמ"י" ודו"ק)]

(הכותב היה בגיל שמונה עשרה לפני בערך 9-10 שנים)

ידעתי שאני רוצה להתחתן מוקדם והתחלתי ללמוד מייד אחרי יב'.

התחתנתי באמצע שנה ג' (ואחרונה) של הלימודים. ואח''כ גם השלמתי עוד שנתיים לימודים לתואר.

אין לך מושג כמה שונה וקשה ללמוד עם ילדים!! פשוט סיוט.

תחושה מתמשכת של תסכול אי עמידה בכל המטלות:

לא מספיק אמא, לא מספיק רעיה ולא מספיק תלמידה.

עברתי את זה. לא כדאי לך לנסות!

ממליצה לך להתחיל ללמוד כמה שיותר מהר ובמקום מתחשב בצרכי אמהות וגם כמה שפחות מטלות.

בסופו של דבר אחרי מס' שנים של ניסיון זה לא ממש משנה איפה למדת.

בהצלחה.

ויש חובה להביא ילדים לעולם

ויש חובה לפרנס את האשה

יש תרי"ג חובות בעולם הזה (או אם תרצי, תרי"ג הזדמנויות להתקרב אל ה' יתברך)

ולא צריך להמציא חובות שלא כתובות בתורה.

שירות לאומי וצבא הם 2 דרכים לקיים חלק מהתרי"ג חובות

יש עוד דרכים.

לאשה יש פחות חובות, אבל לפעמים יותר עומס,

ומותר להפעיל שיקול דעת אם היא רוצה לתרום לחברה

בכך שהיא מקימה בית של קדושה, שיש בו הרבה ילדים שגדלים בשמחה עם חינוך צמוד של אמא,

או בכך שהיא עובדת קשה כדי לאפשר לבעלה לגדול בתורה ואח"כ להפיץ תורה ואורה בעם ישראל

או בכל דרך אחרת.

ומותר לה אגב להחליט שהיא לא עושה שום דבר שהיא לא חייבת בו

אפילו לא מתחתנת. כי ה' כבר בחר במה לחייב אותנו ובמה לא

ונכון שזו נורמה בחברה שלנו לתרום לפחות שנת שירות לחברה

אבל נורמה היא לא בהכרח מקור חיוב לגבי כל אחד.

בעזהי"ת.

ויש חובה להביא ילדים.

ויש חובה לקיים מצוות.

ויש חובה לעבוד לפרנסתך.

ואין חובה ללמוד, למשל.

יש בסיס מינימלי של חיים נורמטיביים, הן מבחינה אנושית והן מבחינת חיוב המצוות.

ואכן, לא חייבים לעשות דברים מעבר לזה. כל אחד לפי רמתו והמקום הנפשי שבו הוא נמצא.

זה נחמד לעשות שירות לאומי (גילוי נאות: אני עשיתי שנתיים, ובכללי אני חושבת שזה מאוד מאוד תורם- הן למתנדבת והן לחברה), אבל זה ממש לא בגדר חובה.

יש לי חברות שהן באמת מלח הארץ, בנות ממש טובות ממשפחות טובות שהולכות בדרך הישר, ולא עשו שירות לאומי.

אז מה, הן פושעות? הן עשו משהו רע? ההפך! הן עשו את מה שטוב להן. ומתוך שאתה עושה מה שטוב לך, אתה משפיע טוב על החברה הכללית.

לא צריך לקבל דברים כ"קודש קודשים", אם הם לא כאלה..

בחורה ששנת השירות שלה פוגעת ביכולת שלה לפרנס את ביתה, ותגרום לה ליפול על הציבור..

חובה עליה שלא לעשות שנת שירות..

ובאופן כללי שנת שירות היא פרה קדושה הזויה שעולה למדינה הון תועפות, ואין תמורה לאגרה.

אז גברת כמו בן ראמים- תבדקי את הנתונים ותחזרי..

את יכולה לכתוב את דעתך בצורה שיהיה נעים לשמוע.

אלירז כתבה מתוך נקודת מוצא דומה  לשלך, היינו שבהחלט צריך לתרום למדינה

את כתבת ציטוט בשמה "מה המדינה כבר נתנה לי, אני לא חייבת כלום." 

את יכולה להגיד מה מקור הציטוט? (אני הרי מניח שלא היית כותבת שקר גס, ומיד מאשימה אותה בשקר גס)?

אלירז רק טענה ששירות לאומי לא תורם או לא בהכרח תורם למדינה. זה הכל, וזה מה שהיא הציעה לך לבדוק. 

אני גם חושב שיש חובה בסיסית להכיר טוב לחברה הישראלית מהכרת הטוב שהרי קיבלתי ממנה כל כך הרבה

וכן מעצם זה שאני חלק מהחברה הזה, אבל מי אמר ששירות לאומי או צבא זו הדרך היחידה?

ושוב, פעם הבאה שאת מגיבה, תשתדלי בבקשה לעשות את זה בצורה נעימה

משום שאת מעלה טענות שראוי להתיחס אליהם, והטון של הדברים מוזיל אותם ואותך.

בשרשורים שעוסקים בנושא הזה.. (פשוט נמאס לי לחזור על עצמי)

תראי גם שאני מעריכה מאוד את המדינה על מה שהיא כן,

פשוט מאמינה שיש פתרונות שונים למציאות הבעייתית בה.

ושוב - אני לא קוראת להתפוררות המדינה!

היא מתפוררת ללא רצוני..

למשל: גם בלי השמש את לא יכולה לחיות. האם את סוגדת לשמש?

אני מפציר בך: אל תתעצלי! לכי לארון הספרים, ופתחי את ספר המדע של הרמב"ם (הספר הראשון ב"יד החזקה"). קראי רק את ההלכה הראשונה בהלכות עבודה זרה וחוקות הגויים. אחרי שתקראי, אני בטוח שלא תצטרכי הרבה הסברים כדי להבין למה אני מתכוון.

אפשר להיות ציוני נלהב, אוהב עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, גם בלי לסגוד לרשויות. למעשה, לדעתי זה לא רק אפשרי, אלא הולך ונעשה כרוך זה בזה.

ולעניינינו.. כמעט שכחתי להתייחס. כל יהודי ויהודייה שהתורה ומצוותיה חשובים להם, צריכים לדעת שכשיש סתירה כלשהי בין "מעשה טוב" או כל דבר אחר שאינו מצווה מחייבת, לדבר שהוא כן מצווה מחייבת - עושים את המצווה. ולמרות שאפשר תמיד להתחתן, ולכאורה יש הרבה דגים בים, כולנו יודעים שבמציאות המצב לא כזה פשוט. החתנים בורחים גם בורחים - תשאלי את כל הרווקות המבוגרות. מלבד עצם הייתרון שבחתונה בגיל צעיר, לזוגיות בריאה וחזקה, גם הקושי בבחירת חתן, וההשוואות החוזרות ונשנות ("אבל יוסי היה יותר טוב ממנו... חבל שיוסי כבר התחתן... חבל שלא התחתנתי אתו לפני שנה... לא נורא, אולי הבא בתור יהיה יותר טוב מיוסי") - לא יקלו על מציאת החתן המיוחל אחרי השירות. אני מדבר מנסיון אישי וכואב (אמנם מהצד הגברי), ומנסיון רב של מקרים שראיתי (ואני כבר לא בחורצ'יק).

לסיכום, על זה נהוג לומר: אין מעבירין על המצוות.

וכדאי לענות עליה ברצינות ולחשוב ולא לשלוף מהמותן.

בת שירות עולה למדינה כמעט כמו עובדת רגילה, אלא שהיא יעילה הרבה פחות. לדוגמא בבתי חולים- עדיף להיות אחות עוד שנה מאשר להיות שם בת שירות- זה הרבה יותר יועיל למדינה, למרות שהכסף הולך לכיס שלך ולא לאגודה/רכזת/וכו'. אני לא מדברת על מקומות שבהן אין מי שיכול להיות 24 שעות כמו בת שירות, ולכן אני כמחנכת עדיין שולחת בנות לעשות שירות, אבל בפירוש לא בכל מקום ולא בלי לחשוב קודם. 

בסוגריים- גם חייל עולה למדינה המון, בלי קשר לתועלת שהוא מביא. המדינה החליטה פעם שעדיף שיהיה צבא שהגיוס אליו הוא חובה, כדי שיהיה מעין "כור היתוך" שיחבר את האנשים בעם הזה (וגם "יחנך" אותם לחשוב "נכון"... קראי מה אמר על זה בן גוריון בזמנו). כיום כשממילא חצי מהנוער לא מתגייס -כי הם חרדים/ערבים/חולי נפש מדומים וכו' צריך לשים סימן שאלה גדול גם על צבא החובה, אולי עדיף למדינה צבא מקצועי קטן וחכם?

בקיצור- שירות לאומי וגיוס לצבא הם פרות קדושות שטוב שיחשבו עליהן שוב, בטח לפני שתוקפים אנשים בשמם.

ואני מתכוונת בעצם לומר-

שהחוויות שחברות שלך יספרו על שירות לאומי..

במידה ולא תעשי - עלולות לנקר בליבך - רק אם לא תהיי שמחה בחלקך ושלימה עם עצמך..

כאילו בגלל שאלו חוויות שכולם חווים- יש תחושה שמדובר באיזשהו הפסד..

דווקא הייתי רואה בזה מסלול מיוחד משלי, ונהנית מכך שלי יש חוויות אחרות לספר.

הכל עניין של לשמוח ולהינות ממה שיש, ולא לחשוב כל הזמן "מה היה אילו.."

בכל אופן - מאוד מסכימה עם האחרות כאן, להתחיל ללמוד כמה שיותר מהר

במיוחד אם את מקימה משפחה בקרוב - ואשרייך על כך!

בהצלחה!!

את באמת במסלול מיוחד של חוסר רצון לתת למדינה שבה את חיה. בזיון.

אני מאוד מקווה שבחורה שלא תשרת את המדינה- זה 'ינקר' לה בלב. שתרגיש חרא שלא נתנה כלום למדינה, חוץ מאת ההנאות האישיות שלה. שכחתי שאנחנו חיים במאה ה-21 שהכל זה me לא כך אתם מתלוננים על הציבור היום. אין הבדל ביניכן לבינם. תתביישו.

אני הייתי בשרות תוך כדי נישואים ובעל בצבא והיה מעולה. לפותחת השרשור אני מאוד ממליצה לתת את תרומתה למדינה, גם במחיר של קושי כלשהו. תתגברי והעיקר לשמוח בחלקך- לא כך כתבה אלירז?

שיהיה לך לבריאות.

וההתבטאויות שלך מאוד עדינות ולשם שמיים.. ממש נופת צופים.

הבעל שלי לומד תורה! והוא תורם בכך רבות לעמ"י!

גילוי נאות -

הכותבת תגובה זו דווקא עשתה שירות לאומי.

ומוכנה גם לסבול בשביל זה.

והגישה שלה לגמרי לשם-שמים, אעפ"י שאינני מסכים איתה בכמה וכמה דברים.

דברי חכמים - בנחת.

את פשוט מכלילה בצורה גסה ונוראית.

את נשמעת כאילו את סבתא זקנה שמאשימה אותנו שאנחנו חיים במאה ה21. 

פשוט מזועזעת.

באמת!

אף אחד לא מתלונן חוץ ממך,

אלירז ודומיה האנשים האחרונים שאפשר להגיד עליהם ששמים את עצמם ואת טובתם במרכז, לכי לבקר איפה שהם גרים ותראי.

אנחנו מבינים שהדעות שלה קצת שונות משלך, אין צורך לאבד עשתונות חמודה..

מתאימה גם לך. אני גם גרה באזור לא הכי סימפטי ועדיין אני לא מנופפת בזה ומכריזה שבזה אני תורמת. זה לא מספיק. ואני מצפה מהציבור שלנו ליותר מלחיות באזור מסוים. כבר הבנתי שאת וחברתך- 'אוהבת את אבא' חושובת בדיוק כמו אלירז וזה בסדר, אבל זוהי גם זכותי להביע את דעתי הישירה והברורה. אני צינית בסגנון הכתיבה שלי... וכותבת בעוד יותר ציניות לדברים המקוממים שלעיתים נאמרים כאן.

(כך כתבת לפני כמה ימים בשרשור אחר...)

אני מקווה שהמחנכות של הילדים שלי לא מדברות כך...

ולעומתך, אני מאוד מקווה שהמחנכים של הילדים שלי לא חושבים בצורה פלקטית כמו כולם בלי לבדוק ולברר לעומק ולגופו של עניין.

על אלירז. אני התחתנתי באמצע שרות והיה לי עם זה ממש סבבה וגם בגלל שהייתי נשואה קיבלתי הרבה הקלות...

אני ב"ה התארסתי עכשיו באמצע השירות,

ואני מתכננת לסיים בעז"ה את השנה

עזבתי את התקן שהייתי בו כי הוא רחוק,ומעל ומעבר לזמן שיש לכל בת שירות,אז בתור נשואה זה לא שייך להמשיך שם\

ואפילו לא בתור מאורסת,כי הזמן הפנוי היחיד שהיה לי זה כל יום מ11 בלילה,וימי חמישי אחה"צ...

דברתי עכשיו עם רכזת של המקום שאני רוצה לעבור אליו לתקן בית,

והיא אמרה לי שהם משתדלים להתחשב בבנות נשואות-נגי לפני פסח וכאלה דברים,אבל היא לא יכולה להתחייב שלא יצטרכו אותי,ואז אני יהיה חייבת לבוא.. היא היתה גם רכזת של קרובת משפחה שלי שהתחתנה באמצע השירות-והיא היתה איתה בסדר גמור לחלוטין,באמת שהיא הלכה לקראתה! אז אני לא יודעת אם האגודות מתחשבות או לא,לדעתי זה תלוי מאד מי הרכזת...

יש לי הרבה מה להגיב בקשר לדיון שניהלתם כאן על שירות לאומי-חובה?לא חובה!(<סוג של הבעת עמדתי)בקיצור כל מה שקשור,אבל ממש אינלי כוח עכשיו,ואני צריכה לסיים לסרוג את הכיפה לחתונה

ובאמת כדאי לקחת בחשבון את מה שאמרו לך לגבי ה(אי) התחשבות של האגודות בבנות נשואות,ועוד יותר בבנות שירות בהריון...

אולי אם כ"כ חשוב לך השירות לאומי,ואת לא מוכנה לוותר עליו,תחשבי אם לא כדאי לך לחכות עם החתונה,נגיד לאמצע השירות,(לא מציעה לך באמת,אני רק מעלה רעיונות שתחשבי מה הכי טוב לך) ואז יותר קל מול האגודות

-נגיד תחשבי למשל במקרה שלי-אנחנו מתחתנים בעז"ה עוד לפני פסח,ובעזהי"ת מתפללת שנכנס בקלות להריון,גם במצב הנ"ל אין סיכוי שאני אלד תוך כדי השירות,ואז לא נתקע עם כל ההתמודדויות בקטע הזה מול האגודה (אם מעניין אותך,אני לא הכרתי אותו לפני השירות,ככה שהמקרה שלי שונה משלך,וכל מה שכתבתי-בקשר ל-לחכות עם החתונה וכו'-שומדבר אינו בגדר המלצה!!אלא פתיחת כיווני חשיבה,אני לא היית במקום שלך,ואינלי מושג מה זה להיות במצב כמו שלך-חברים הרבה זמן שכבר מחכים להתחתן,ופתאום אני באה ואומרת לך אולי לדחות את זה לאמצע השירות- אני לא מדברת מתוך ניסיו במצב שלך,אלא מתוך המצב שלי!!)

ואם את מחליטה כן להתחיל שירות וכן להתחתן בסוף י"ב-

בשי"ל יש כמה אופציות כדי למלא 40 ש"ש (שהן חובה),

את יכולה להיות 8 שעות ביום 5 ימים בשבוע,הפלוס של זה שאין לך ימי שישי!

ואת יכולה 6 ימים בשבוע(סיוט לנשואות,לדעתי..) כל יום מ08:00-14:00 =36 שעות,ועוד יום שישי 4 שעות>>40 ש"ש...

אם את מחליטה כן לעשות שי"ל כנשואה-תשקלי טוב מה עדיף לך מבין האופציות..

אני ממליצה לך מאד להתייעץ גם עם אנשים שמכירים אותך במציאות,הם מין הסתם יידעו לייעץ לך טוב יותר..

מי שמחליט להתחתן צריך לקחת אחריות על חייו.

לא ליפול לנטל על ההורים.

כזוג צריך לשלם שכירות, חשמל מים ארנונה, לאכול מדי פעם וגם לנסוע ממקום למקום.

כל זה עולה כסף.

כשנולדים ילדים האחריות מתרחבת. וכן העול הכלכלי.

לצערי אני רואה חברה צעירים שמתחתנים וההורים צריכים לקחת אחריות.

גם אם זה בהסכמת ההורים בשלב מסוים זה עלול ליצור בעיות.

צריך להתחתן מוקדם וגם לקחת בחשבון את העניינים הגשמיים שלהם צריך לדאוג.

מה שתצליחו להתקדם בשנים הראשונות יחסוך לכם הרבה עגמת נפש בהמשך.

ובטח לא ליפול עול על אף אחד בשלבים הבאים.

הרבה מזל טוב!

חידדתם לי כמה נקודות ובע"ה מקווה שאדע לבחור בדרך הנכונה....

ברור לי שלא עושים שירות בשביל הכסף אבל צריך לחיות ממשהו.... ומה שביררתי שאם אני עושה תקן בית אני מקבלת בערך 200 ש"ח מה שמספיק בקושי לנסיעות למקום השירות..(וכמה שאני רוצה לתרום בהתנדבות צריך להיות ריאליים ולחיות באיזה צורה מינימלית ביותר אבל לחיות ממשהו )

אמרו שאין הטבות לנשואות... זה נכון?

בית-זה כלום ממש ממש-אבל זה נראלי בערך 500 ש"ח,לא 200 ש"ח. וזה עדיין כלום לגמרי!!

כל אחת והבחירה שלה.

משו שלא הבנתי- למה שתיצטערי שלא שית שירות? הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות למען העם היהודי זה להקים בית. זה יותר חשוב מכל דבר וכך את ובעלך לעתיד תוכלו למלא את היעוד שלכם בחיים, להמשיך את שושלת העם היהודי

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד