אני רוצה לשתף בניסיון שלי, אלוהים יודע כמה זה פנימי אצלי ולא פשוט לי לשתף בזה...
הנקה לא מונעת לי היריון. כשהתעברתי עם השני זה היה אחרי שהפסקתי עם גלולות, הראשון היה בן שנה ועדיין ינק.
בשבוע ה16 של ההיריון החדש הוא הפסיק לינוק לא שהוא לא רצה פשוט לא היה לא טעים.
הוא היה מבקש, וכשהייתי נותנת הוא היה פורץ בבכי, שובר לב לא לתת לו את מה שהוא רוצה וצריך, ובלי דרך חזרה...
בשני הבטחתי לעצמי ולו שאני לא מתעברת לפני שהוא ניגמל. ובכן, לא התעברתי אבל היו לי דלקות קשות והתאשפזתי פעמיים כל כל פעם שבוע, כנראה היה חיידק אלים שברגע שמשהו טיפה אפשר הוא השתלט כי מהגודש ועד האשפוז לא עברו 12 שעות...
גמלתי אותו, הייתי ממש צריכה להשלים אם זה, עדיף אמא בבית ולא מניקה מאשר אמא בבית חולים מניקה, אבל עד היום הבכי שלו מהדהד לי בראש, ואני מרגישה שעשיתי לו עוול. הוא גם הילד הכי טראומתי שלי. (אני לא מתכוונת להיכנס פה לדיון על הורות ועל חוויות שאנחנו מעבירים לילדים וכו', רק לשתף בתחושות שלי, ודאגות של אמא זה משהו שאצטרך ללמוד לחיות איתו...)
היום, אני עם השלישי, כבר לא הבטחתי לעצמי ולו שום דבר, הבטחתי שאזרום עם הכוחות שלי. אנחנו עוד מאט חוגגים לו שנתיים, עד שנה הוא ינק מלא, ולאט לאט הוא הוריד בכזאת הדרגתיות שבקושי הרגשתי. עכשיו הוא יונק פעם בשבוע בערך... זה כזה נחת, הוא ילד כזה רגוע, כזה בטוח בעצמו, כולם מתפעלים ממנו, יש לו קצב משלו.. ממש לא מהעולם הזה...
בבחינה לאחור אני יודעת שגם עם השני, למרות שלא הייתי בהריון כבר רציתי עוד אחד והייתי כולי שם, בצעד הבא.
לא נתתי לעצמי את הנחת שבלחוות את מה שעכשיו, שבלהיות אמא ומניקה של הילד שעכשיו בזרועותי. מיהרתי, השד יודע לאן.
לא הרגשתי מספיק מלאה, ומספיק משמעותית בלי ההריון. ילד נוסף מילא אותי, ולא ידעתי לתת לילד שעכשיו למלא אותי.
אני משתדלת לא לחשוב יותר מידי על העבר רק לישמוח על הלימוד שלמדתי לעתיד, אבל אני לא מכחישה שלפעמים אני חושבת.
הייתי ממליצה לך לבחון באמת בינך לבין עצמך, מה המניעים שלך, לכאן ולכאן.
וודאי יש קול אחד בתוכך, ואת תרגישי שהוא הקול האמיתי.
אוהבת,
רחל
