הי
לפני כמה זמן סיימתי קורס חובשים (של בוגרים ) , והתחלתי לעשות משמרות על אמבולנס לבן . כרגע ממש בתחילת תהליך הכשרה של נהג, אבל יש עוד זמן עד שיתנו לי לנהל מקרים לבד...........
אני יחסית חדש בתחום ואולי זה חלק מהעניין , אבל משהו לא טוב קורה לי תוך כדי הגעה למקרים : אני יותר מדי נלחץ ומתרגש.
בהחייאות אני כמעט בפאניקה, לא בפאניקה במובן של "היסטריה" , יותר בקטע שדומה ל"פחד קהל" . פעולה כמו רובוט, קיבעון מחשבתי, חוסר תשומת לב לפרטים ולסביבה, וחוסר יכולת להתגמש בצורה שבה המוח שלי פועל ביום יום.
אני יכול להתבלבל בדברים דביליים כמו לשכוח לבדוק דופק וכן הלאה, דברים יכולים "ליפול לי מהידיים" . אני לא יודע אם זה משהו שמאד בולט כלפי חוץ , כי לא מעירים לי הרבה , אבל ברור לי שיש פער אדיר בין הרמה שלי על בובת תרגול לבין הביצועים שלי בהחייאה בשטח ... למרות שאלה פעולות יחסית פשוטות (אמבו סקשן ק"פ חיבור חמצן... לא צריך דוקטורט בשביל זה)
הבעיה היא יותר רחבה מהחייאות . אני בלחץ או בהתרגשות יתר גם במקרים רגילים ,,
אני מתרגש כשאני לוקח מדדים לחולה, כשאני מדבר עם חולה ,לוקח אנמנזה, אני הרבה פעמים מבולבל, מגמגם קצת, מסמיק, שוכח דברים קטנים , נתקע, קופא... (אז שאלתי על תרופות מחלות ורגישויות, איפה כואב, כמה זמן בלה בלה, ואז נתקע. בלוק אאוט, ואז הנהג לוקח את הפיקוד ואני מתפדח) - ושוב זה דברים שאני יכול לעשות מעולה בתרגול של אחד על אחד. הייתי מצטיין הקורס . ברור שהבעיה שלי היא לא חוסר ידע או יכולת, אלא רק סוג של חרדה או התרגשות שמשתלטת עלי ותוקעת אותי ברגע האמת.
אני מנצל את האנונימיות של הרשת כדי לשאול אם זה קרה למישהו ? זה מוכר לכם ? או שזה רק אני ככה?
אולי יש רעיונות מה עושים , ? איך מורידים את מפלס הרגשות וחושבים בצלילות ובקור רוח ?
או שאולי כל העניין הזה של מד"א בכלל לא בשבילי , וכמו שאומרים - "פרוש בשיא"?....
מיכאל
