לילה. השעה מאוחרת.
יושבת על המיטה, מכורבלת בשמיכה, וחושבת.
אני מסתכלת מסביבי, על הבנות הנמות בשלווה. חיוך עדין פרוש על שפתיהן. חיוך חסר דאגות, חיוך מאושר.
ופתאום, כאב חד בחזה. תופס, כואב. זה מערפל לי את החושים למספר שניות. עוצמת את העיניים בליאות, ופותחת. אה, מי ייתן ואפתח אותן למציאות אחרת...
מה, האם זה כ"כ מופרך? לא הגיוני? לא הגיוני שילדה שעד לפני לא הרבה זמן היתה שמחה ומושרת, תמשיך להיות כזו? לא הגיוני לחלום ולבקש שיפסיקו לנחות עלי צרות בזו אחר זו? לא הגיוני לבקש עולם טוב יותר, שמח יותר, עולם שבו לא נלקחים לי אנשים מהחיים אחד אחרי השני?
והכאב חוזר.מחכה שהוא ייגמר, אבל הוא לא ממהר לשום מקום. מסביבי כולם מאושרים, ולכאב אין לב אחר לשכון בו. רק אצלי, בלב, יש סדקים, שאותם הכאב אוהב. אז הוא חוזר, וממלא. ואיפה שהוא לא מצליח להגיע, יש פחד. פחד עצום, שמשתק אותך. פחד שלוחץ לך על העיניים, ועל הבטן, ועל הלב. ומכאיב לך. מכאיב כ"כ.
ואז, כאילו הם לא מספיקים, זה מגיע. הלמה. אימתני ומאיים, מערער הכל. למה. אוי, למה?! למה?!
וזה לוחץ. על העיניים, ועל הדמעות.
ואז הן פורצות. חמות, גדולות,זולגות. ואני ממהרת למחות אותן, כדי שאף אחת לא תראה. מה פתאום, הכל בסדר. הכל כרגיל. חוץ ממה שלא.
אני מתגעגעת. מתגעגעת אליו. מתגעגעת למשפחה חמה ומאושרת שנפגשת בשמחות, ולא בלוויות. משפחה שנפגשת באושר בשבת, ולא משפחה הלוחשת במסדרונות בית החולים.
אני מתגעגעת. מתגעגעת לאבא שלי, שפעם היה שמח, והיום כבר לא. מתגעגעת לצחוק, להמולה. והכי, הכי מתגעגעת- לעצמי.
לאני הפשוט והשמח, החלק והרגיל. לאני שהכל בסדר, באמת.
מתגעגעת ללילות, שהייתי נשכבת במיטה עם החיוך הזה, שפרוש עכשיו על פני החברות שלי, נרדמת בשניה, מלאת צפיה וכוח ליום החדש.
מתגעגעת לחלומות הטובים, היפים, על הצחוק המתגלגל.
מתגעגעת, ויודעת שהלילה הזה לא יהיה כך. הלילה הזה, יהיה שוב, כמו קודמיו, לילה ארוך וסיוטי. לילב מתמשך וכואב, לילה של מחשבות ובדידות. לילה של געגוע, וחושך.
ואמונתך בלילות.
[מוזמנת באמת באמת באישי!! מחכה לך 
)