די ארוך... סתם פריקה שמיועדת לאנשים מסוימים... לא צריכות לקרוא אם אין לכן כוח...
האמת היא שהבנתי מזמן. ידעתי את זה. חשבתי את זה. גם אמרתי את זה. לעצמי. וגם לכן, קצת.
אבל האמת...
שהמשכתי להתנהג כאילו הכל כרגיל. השתדלתי לפחות. כי באמת שאני לא יודעת מה לעשות עם הדבר הזה. לא רוצה, לא יכולה, לאבד יותר. לפחות לא עכשיו. לא ככה.
ובכל זאת... אני מאבדת. הן מתרחקות, החברות הכי טובות שלי!! אלה שהכי חשובות לי!!
והשאר מתקרבות... אין בעיה עם השאר. אתן אחלה, באמת. אבל אתן לא מחליפות אותן. והן... הן לא מבינות. גם כשניסיתי להסביר. לא מבינות איפה הבעייתיות. אני רוצה לדעת, באמת באמת!! אני לא חסרה לכן?? אפילו לא קצת?? אני יודעת שיש לכן אחת את השניה. אבל זה מחליף? ואני יודעת שאני באה לפעמים לדבר. אבל כ"כ פחות!
אני יודעת שאני בכללי מחייכת וצוחקת, מדברת גם איתכן מידי פעם. אבל זה לא אותו הדבר!! גם לא ביקשתי שיהיה אותו הדבר!! אבל הייתן חייבות כ"כ להתרחק? כ"כ לפגוע? פעם הקשר בנינו היה חזק! חברות טובות באמת!!! ועכשיו? עכשיו יש לכן אחת את השניה... ומה אני בשבילכן בכלל???
אמרתן לי בפנים שאתם לא חושבות ששיניתן משהו. וגם אמרתן עוד כמה דברים. שכאבו לי. וכואב לי. עדיין. מצטערת... אני מנסה להתגבר וחושבת שגם די מצליחה. ועדיין... זה תקוע לי בראש. לפעמים. ואתן לא שמתן לב. ואם כן-לא הגבתן. אני לא שיניתי התנהגות בעקבות זה. כי אם לא הבנתן לבד... ואפילו לא לבד... כבר באתי! אני לא יודעת מה לעשות...
אני מרגישה גם פטתית נואשת בנוסף לכל. אבל בהתחשב בזה שאיבדתי את שתי החברות הטובות שלי ככה, אני מבינה למה כואב לי. וכואב. בגלל הכל. וכי אתן חסרות. גם אם זה לא הדדי...
אני שמחה שטוב לכן ביחד. באמת. אכפת לי מכן! אני רק לא חושבת שהייתן צריכות להכאיב לי כ"כ בדרך.
סופריקה.
/
כמה שזה כואב....
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)