אמא, אמא שלי, אמא שאני כ"כ אוהבת.
איך אמא?! איך!? זו היא השאלה שלי....
איך קרה שהכל השתנה? שהוא כבר לא כמו פעם?!
אני זזוכרת את עצמי ילדה קטנה ומאושרת בת 5 נלחמת עם כל שאר החברות שלי יש את האמא הכי שאווה בעולם. זוכרת את עצמי בכיתה ד' יושבת בבית ובוכה לאמא כי חברה שלי העליבה אותי, כי קבלתי ציון נמוך במבחן או סתם כי באלי לבכות ולמי אבכה אם לא לאמא?!
אבל עכשיו, אחרי כ"כ הרבה שנים של כאב, של סבל ושל משהו דוקר בלב שרק עכשיו אני אולי קצת עולה על זה - דקירת הקנאה, עכשיו אני מנסה לחפש בתוכי ת אותה ילדה קטנה ותמימה שלא הבינה איך יום אחד תתחתן ותקים בית וחס וחלילה לא תגור יחד עם אמא, אהבת נפשה. אני פשוט לא מוצאת אותה, איפה את? אני צועקת לאני הקטנה והאהובה. איפה את?! לאן נעלמת?! למה במקומך הגיעה 'אני' אחרת, 'אני' שונה שלפעמים ואולי אפילו תמיד אני לא כ"כ אוהבת.
'אני' שכבר לא בוכה לאמא. 'אני' שכבר מעדיפה לשמור בלב. 'אני' שמבקרת את אמא. 'אני' הרחוקה מאמא. 'אני' אחרת, 'אני' שונה, 'אני' משונה וקצת מפחידה.
איך יכול להיות שבאמת פעם התרפקתי בידייך האוהבות? כל הילדות שלי הערצתי אותך, האמא המושלמת. רציתי להיות בדיוק כמוך וחיקיתי אותך.
אי, הזכרונות מכאיבות לי, או ליתר דיוק הרגע שבו הזכרון מתחלף במציאות ההווה שבו אני חיה. שבו אנחנו חיות. בת ואם, אם ובת, והחוט המקשר בינינו אינו קים עוד. רק כאב חד שמפלח בלב וצורב בעיניים.
אמא מה מהות המילה האחת והקטנה הזו. אמא אוהבת אמא מחבקת אמא תומכת ומבינה. אותה אמא שהיתה ליי פעם. מזמן. האמא שעליה כולם מסביבי מדברים. ורק אני שותקת, כי מה אגיד עלייך? שאת האמא הכי טובה? הרי את לא! שאת האמא המושלמת? את לא! שאת שפיצית? מאגניבה? שאווה? תותחית? את לא! את לא! את לא! ואת לא!
את פשוט אמא, 3 אותיות קפואות וקרות, 3 אותיות שמצמררות אותי ומעבירות בי גל, גל ריק, שלא מסעיר ולא מעורר. גל שמחליש וגורם לי לבכות כמו שאני בוכה עכשיו, בחוסר אונים.
אז נכון, חוץ ממני כולם כ"כ אוהבים אותך. מבחינתם, אחים שלי, ילדייך, את הכי תותחית. מבחינתם את מושלמת. כל הכבוד לך, הצלחת לגדל אותם בצורה הטובה ביותר. הם ילדים מחונכים שצועדים בדרכך ובדרך של אבא. הם בדיוק מה שאת מצפה מהם ולכן את גם כ"כ קרובה אליהם והם אלייך.
אבל מה איתי? פסדר אני לא בדיוק הבת המושלמת הזאת שאת חלמת עליה, ונכון בחרתי לעצמי דרך שונה מזו שלך ושל אבא. אולי אני לא מושא הגאווה שלך ולא סמל של הבת המחונכת והמושלמת כמו אחיי.
אבל אני הבת שלך! ואני בן אדם עם רגשות! בה"כ אחת שצמאה לקצת תשומת לב מאמא שלה, לרמז קטן שאת אוהבת אותי באמת, כמו שאת אומרת פעם אחר פעם לאחים שלי.
אני יודעת שזה גם באשמתי. הרבה באשמתי, מכון שלפעמים אני מרחיקה ומנסנה להוכיח שאני עצמאית ויכולה לבד. אבל אמא תאמיני לי שאותה ילדה קטנה נשארה בתוכי מתחננת לאמא שתבוא ותציל אותי מכל הצרות. אמא שתבוא ותחבק חזק חזק ותבטיח שהכל יהיה בסדר. אז בבקשה ממך אמא! אל תאמיני לארשת הפנים של 'אני' הזרה הזו. אם תקשיבי היטב באוזניים שרק לאמא יש, את תופתעי לגלות שאפילו שעברו הרבה הרבה שנים הילדה הקטנה שכה זקוקה לאמא עדיין כאן בתוכי.
אמא, סליחה על כל הפעמים שזלזלתי, שצחקתי, שהתחצפתי, לא הערכתי וגם סתם שלא הייתי שם שצריך. אולי זה לא תרוץ אבל אמא אל תשכחי שאני סה"כ מתבגרת קצת אנכית וקצת טיפשה שמאוד מבובלבת. אני עוברת עכשיו תקופה קשה ויוצא שאני מוציאה את זה עלייך ועל הבית. אבל בשביל זה את אמא שלי לא? כדי להמשיך לאהוב אותי בכל זאת.
אני הבת שלך, וכמו שאמרתי בהתחלה אמא, אני אוהבת אותך, אוהבת הכי בעולם.
ביתך
) אמרתי לך שמשתנים, וזה לא לטובה ולא לרעה, נכון? חחח
)