בן מתוק ובכור.
בס"ד
להלן סיפור הלידה שלי- הודו לה' כי טוב!!!!
הריון ראשון, שבוע 39.
שבת בבוקר- רבע ל7, מעירה את בעלי לתפילה ופתאום מרגישה צורך עז לשירותים,
רצה מהר, מתפנה וחוזרת לישון....
אבל אחרי 5 דק' מגיע ציר, צירון ליתר דיוק, ואחריו כל 5 דק' צירון נוסף.
אני מעדכנת את בעלי בפליאה שיש לי ציר כל 5 דק' אבל זה ממש לא כואב לי,
ואני לא יודעת מה לעשות?
מכיוון שגם בשבת הקודמת היה סיפור דומה שנגמר כמובן בכלום,
בעלי מביט עליי במבט לא מאמין במיוחד ואני מבקשת ממנו שיחכה לתפילה של 7 וחצי ונראה
ולבסוף שולחת אותו לתפילה.
אני נשארת לי לבד במיטה מטושטשת ומנסה לתזמן ואכן כל 5 דק' ציר.
ברבע ל8 כשאני מבינה שאני עומדת לסוע בקרוב לבי"ח אני מחליטה לקום להתארגן,
ואז אני מרגישה שמשהו יוצא ממני,
אני רצה לשירותים- דם! טרי אבל בהיר ומועט מאוד. פה אני מתחילה להלחץ שכן אנחנו גרים רחוק מבי"ח ולפי מה שאני ידעתי דימום זה המקרה הכי לחוץ להגיע לבי"ח.
דפקתי בהיסטריה אצל השכנה ששלחה את בעלה לקרוא לבעלי מהתפילה.
ואני בינתיים מארגנת את התיקים. בעלי מגיע כלא מאמין ומזמין אמבולנס.
הפרמדיק שואל אותי אם היתה ירידת מים ואני עונה בשלילה.
הוא שואל לאן אני רוצה לסוע ואני נוקבת בשם בי"ח הכי קרוב בטון של ברור מאליו שכן יש דימום,
אז הוא שואל שוב ואני עונה "לניאדו אם אפשר",
והוא אומר שכל עוד אין ירידת מים אז נוסעים ללניאדו
והוא חוזר ומוודא איתי לאורך כל הדרך שאין ירידת מים.
ואני לא באמת מאמינה שאני הולכת ללדת ובטוחה משום מה שיחזירו אותי כי בטח אגיע עם פתיחה 2. הצירים נהיים צפופים יותר אבל עדין לא ממש כואבים.
ואני בשיא הפוקוס עוד מנווטת את הנהג של האמבולנס איך מגיעים ללניאדו....ככה זה כשאין waze בשבת(=
מגיעים לקבלה, פותחים תיק ואני נכנסת להבדק.
מוניטור תקין ב"ה. האחות שואלת למה באתי ואני אומרת "היה לי דימום וממש מגעיל לי שם" אני מראה לה את התחבושת והיא אומרת לי "זו ירידת מים".... מזל שלא ידעתי קודם....
רבע לעשר הרופא בא לבדוק ואומר "היא יולדת היום" אני שואלת כמה פתיחה- פתיחה 6 ומחיקה 90%!!!
אני ממש לא מאמינה, בשלב הזה בעלי נכנס למיון (כי הייתי שם לבד) ואני בוכה לו שאני לא רוצה, ועכשיו הכל מתחיל ואמאלה...
והוא מתרגש ולא מבין מה אני רוצה ממנו...
ידענו שזה בן ולא כל כך רצינו ברית בשבת אבל שנינו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו לא נורא העיקר שיהיה בשעה טובה.
הצירים נהיים קצת יותר כואבים, ואני בחדר לידה קופצת לי על כדור.
בשלב הזה אני מחליטה יחד עם בעלי לקחת אפידורל כי לא בא לי לבזבז אנרגיה על הכאב וכי אני מתה מפחד מהלידה עצמה.
אני כל כך שמחה שעשיתי זאת כי ככה הלידה לא זכורה לי ככואבת אלא כחוויה טובה.
המרדים מגיע ואין תוצאות של ספירת דם, כי מסתבר שלא שלחו אותם למעבדה בכלל.
מזל שהיתה לי ספירה תקינה ועדכנית בתיק מעקב הריון.
12:30 מקבלת אפידורל שמרדים לי לגמרי את הרגליים. נכנסת לי לשלווה ואני ובעלי יושבים ומדברים ובעלי אוכל סעודת שבת.
אחד הדברים שלמדתי בהכנה ללידה היה שגם עם אפידורל צריך להמשיך לנשום בצירים,
אז בעלי מקבל את התפקיד של מכריז הציר כי המוניטור מאחורי
וכל פעם הוא מכריז מתי הוא מתחיל ואני נושמת.
ב14:30 המיילדת באה לבדוק- פתיחה מלאה!!! יש!!!
אז השלמנו עם ברית בשבת....
החלפת משמרות המיילדת מעדכנת שאני עוד רגע יולדת ומזכירה לי לקרוא כשיש לי צורך ללחוץ.
אנחנו יושבים ומסתכלים על השעון וסופרים את הדקות....
המיילדת החדשה אמרה שמותר עד 3 שעות מפתיחה מלאה
ואנחנו עדכנו אותה שלא בא לנו ברית בשבת אז היא מסכימה לחכות.
ולי אין צורך ללחוץ והזמן עובר....
ב16:30 המיילדת מחליטה שמספיק לחכות ונותנת פיטוצין,
הצירים מתחזקים ואני עדין לא מרגישה צורך ללחוץ...
ב17:20 אחרי הגברת הפיטוצין היא מחליטה שלוחצים למרות שאני לא מרגישה וזורקת משהו על וואקום. אני נלחצת ומתחילה ללחוץ לפי ההוראות.
כל פעם היא אומרת לי תתפסי את הרגל חזק,
ואני מזכירה לה שתביא לי אותה כי אני לא שולטת עליה....
אחרי כמה לחיצות מתחילות ירידות בדופק.
נכנסות עוד שתי מיילדות ורופא ומתכוננים לוואקום.
אני מבקשת הזדמנות נוספת והם מסכימים.
לוחצת בכל הכח ולא באמת יודעת איך ומתי, כנראה שלא לחצתי טוב.
ב17:45 הרופא מחליט על וואקום הראש כבר מציץ לו החוצה ובעזרת וואקום של חצי שנייה מגיח לעולם היצור המתוק ביותר בצרחות מתוקות ביותר ובמשקל 3.175 ק"ג והופך אותנו להורים מאושרים.....
ברית ביום ראשון!!!!!!!!
אני מודה לה' על הלידה המהממת הזו שבאמת אזכור לטובה כחוויה חיובית...
הכי היה כיף להתקשר במוצ"ש לאמא, שחושבת שזו שיחת מוצ"ש רגילה, ולהגיד "אמא, צ'יפצ'יפ בחוץ!!!" ולתת לו לצרוח לה בטלפון...
)
