וסליחה שזה מאנונימי.
אמא.
את שתמיד אמרה שאני הילדה שלה והיא אוהבת אותי כך, כמו שאני. את שתמיד אמרת שתתני לי הכל כדי שיהיה לי טוב. את שתמיד אמרת.
אמא. יש לי שאלה אליך. לא נמאס לך להגיד?
אני יודעת מחיי האישיים שקשה לומר שוב ושוב דברים שאנחנו לא משוכנעים בהם, גם כשהמטרה היא לשכנע את עצמנו עוד קצת.
כן, אני יודעת שברמת העיקרון כל הורה אוהב את הילד שלו.
את לא מקבלת אותי אמא. את מאוכזבת ממי שאני לעומת מי שרצית ואת רוצה שאהיה. את צודקת. אני באמת לא הילדה הטובה, העוזרת, הפעילה, המשפחתית, השמחה. אני באמת ילדה קשה להתמודדות. אני במקומך גם לא הייתי מבקשת ילדה שכזו.
אבל, אני זקוקה לך אמא. זקוקה שתקבלי את האכזבה שגרמתי לך ותראי אותי כך. כמו שאני.
את מחכה להתרחשות לא הגיונית. תראי, הרי את מצפה שאני אהיה בשבילך משהו מסוים, אבל אם אני עדיין לא אני לעצמי, איך אני יכולה להיות אני למישהו אחר?!
אומרים לי שזה לא יעזור. אני לא צריכה לצפות ממך להשתנות, אלא לשנות בעצמי את החלק שלי.
את מבינה את האבסורד, שאני צריכה ללמוד לקבל מישהו שמסרב לקבל אותי?
את מבינה שאני צריכה ללמוד לאהוב אותך כך אע"פ שאת לא אוהבת אותי כך?
אני יודעת שאת לא רוצה ברעתי. אני יודעת שקשה לך בחיים גם ככה ושזה הזוי מצידי להעמיס עלייך עוד.
אז עזבי את כל מה שאמרתי עד עכשיו, אני רק מבקשת סליחה אמא. סליחה שאני לא חוסכת ממך התמודדות שהיית מעדיפה בלעדיה.
סליחה על שאני אני.
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)