בגילאים טיפה שונים אבל אותו רעיון בדיוק (גדול, קטנה שבוכה, הריון). אני לא מהחסידים הדבקים של "מיטה משפחתית" (אין לי בעיה עם מי שכן בעד...), אבל מצד שני כשהקטנה לא מרגישה טוב אני מרגישה שזה אכזרי מצידי לתת לה לא להצליח לישון עם עצמה... אני חושבת שצריך בנושא הזה הרבה רגישות והקשבה - לעצמך, לילדים, לבעל כמובן, וזה מאוד משתנה לפי תקופות. אצלי עם הגדול- אני משתדלת להתעקש איתו, בנעימות, שיישן במיטה שלו. יש לו חלומות רעים וכו ("אני רוצה שתשבו לידי כל הלילה"), אבל נראה לי שלא טוב לו כבר לישון עם אבאמא. לי זה לא נוח! והוא גדול! הוא יכול לפי הרגשתי למצוא את הביטחון והנחת במיטה שלו, הנעימה והמתוקה, לבד. הקטנה - כמו שכתבתי, לפעמים תישן יותר טוב איתנו, ולפעמים ממש לא ורק העייפות גורמת שלא נחזיר אותה למיטה שלה, ונסבול מזה כולנו כל הלילה.. ואני רואה שיש מצבים שכשאני מצליחה להחזיר אותה, פתאום היא ישנה מעולה! בקיצור (סליחה על האריכות) - לדעתי צריך להרגיש אם זו טובת הילד או העייפות שלנו. לגדולה הייתי מציעה לדבר על זה (יש גם ספר ממש חמוד על זה, לא זוכרת את השם, על משפחה שכולם שם עוברים מיטות בלילה), אפשר במקרה קיצון אפילו להציע פרס על לילה לבד במיטה (אני מרשה לו לבוא כשיש אור בחוץ...) לקטנה הייתי מציעה, אם אין סיבה מהותית ואתם מרגישים שיהיה לה טוב במיטה שלה, כן לנסות להתעקש ולשבת לידה וכו, כדי להרגיל אותה למיטה שלה, במיוחד שהלידה ככ קרובה. בהצלחה!

בס"ד

אז ב"ה יש לנו שלושה קטנטנים. הגדולה בת שלוש, הסנדוויץ בן שנה ו8 והקטנה בת שלושה חודשים.

הגדולה שלי מאז ומתמיד הייתה איתנו במיטה וממש לא כי רצינו את זה, כשהיא הייתה קטנה כשהיא בכתה לקחנו אותה אלינו וכשהיא עברה למיטה משלה, היא עשתה את זה מיוזמתה. היא נרדמה כל לילה (עם כל המאבקים שלנו) רק במיטה שלנו ואחרי שהעברנו אותה (אם היא לא הייתה מתעוררת תוך כדי) היא הייתה חוזרת באמצע הלילה שוב, כמעט לא היה לילה שהיינו קמים בו לבד.

מיד אחרי הלידה של הקטנה החלטנו לשים לזה סוף.

עשינו כמה דברים.

דבר ראשון התחלנו לדבר על זה ולהכין את הקרקע. "הכי שווה לישון במיטה שלך" "המיטה שלך ממש נחמדה ומקסימה וממש של גדולים" (בניגונים הנכונים...) "לכל אחד יש את המיטה שלו" "זה לא נעים לאבא ואמא שישנים איתם במיטה, זה צפוף לאבא ואמא וכו'..."

אחר כך במשך יום שלם פימפמנו לה שהיום בעזרת ה' היא הולכת לישון במיטה המקסימה שלה כמו גדולה וכשהיא תקום בבוקר היא תקבל הפתעה.

המשכנו עם הגישה החיובית הזאת שהכי שווה לישון במיטה שלך, ונתנו פרסים בימים הראשונים והרעפנו שבחים. וב"ה זה עבד. היו עוד כמה  התמודדויות שחזרו בהמשך, אם זה מעניין אתכן תגידו ואפרט.

בגדול להתייחס אל המיטה כפרס ובשום אופו לא כעונש

בנוגע לסיפורים ולהרדמה ממושכת, דיסקים יכולים להיות יעילים בהחלט (פרפר נחמד, אליעזר והגזר וכו'...).

והכי חשוב להיות נחושים ועקביים.

בהצלחה רבה!!! 

לנו היה אתזה עם הבן השני תקופה ארוכה (גם בהריון) ברגע שהתאוששתי וידעתי שאני יכולה לקחת את זה כפרוייקט בהתחלה ישבתי ליו וליטפתי/ נתתי יד, אח"כ בלי מגע אבל לידו אח"כ החזרה למיטה חיבוק וכו' עד שהיום הוא כבר לא מתעורר בכלל בלילה אא,כ יש משהו מסויים. 

באופן כללי כל מעבר דרסטי אני מאמינה שמעברים דרסטיים כואבים וקשים לשני הצדדים ולכן יהיה יותר קשה ליישם אותם.

םה הקושי הוא ההתמדה והידיעה שזה ייקח זמן - אבל שווה. 

כרית, שמיכה, מוצץ...

וגם לנו יש בובה בת 3 חודשים במיטה.

בדרך כלל לא מפריע, אבל אם כן- אני מודיעה מראש, בזמן ההשכבה שהלילה לא באים למיטה שלנו, וזה עובד. או שהן לא באות, או שרוצות לבוא ואני מזכירה שהלילה לא, ומתרווחת לי על המזרון...

בה הילדים צריכים להיות ולתפקד לפי הספר ..

ילדים הם גם בני אדם הם לא רובוטים...

מאמינה שיכולה להיות עוד דרך.

אני בטוחה שהדרך שתמצאו תהיה מלאת רגישות והתחשבות! לא נשמע שאתם מסוגלים אחרת

מצעים יפים

לא להשכיב לפני הזמן  את הקטנה כדי שהיא לא תתעורר בלילה

היתה לי תקופה שבת שלי פשוט ישנה אצלי במיטה, וביום בהיר אחד אמרתי לה שהיא חוזרת למיטה שלה ,להפתעתי זה הצליח

ותמיד לזכור שזה שלב זמני בחיים והוא יעבור

הקניית הרגלים טובים לילדים  היא חלק ממשימת החינוך של ההורים, משימה שנכונה בכל גיל ולא רק לגדולים.

מותר להורים להגדיר שעה שלפניה לא באים אליהם למיטה, ולהחזיר את הילד למיטה שלו. נכון שאולי בלילה הראשון הוא יבכה שעה (עם ההורה לידו או בחדר לידו), ואולי אפילו יעיר את אחיו, ובלילה השני הוא יבכה חצי שעה, ובלילה השלישי 5 דקות והוא יתרגל.

אפשר לרכך עם סידור אפשרות ללינה על מזרון או ספה מחוץ לחדר ההורים .

בכל מקרה - המחשבה שפינוק מיידי עדיף לךילד מגבולות  אינה נכונה כל פעם אם כי לעיתים רצוי לשחרר. ילדים בגיל הרך זקוקים לגבולות ולמסגרת, ואם אלה מסגרות וגבולות שההורים מציבים - זה חלק מהבטחון והמוגנות של הילדים בהוריהם. ויתור על גבולות אינו פינוק אמיתי אלא רגעי על חשבון האפשרות לתת לילד בטחון גם במחיר אתגר מיידי.

מה הגבולות? שכל זוג יציב לעצמו. בכלל לא לבוא למיטה (בד"כ תלוי גיל מבוגר יותר), לבוא רק מ- 6, 5, 4 - כל זוג לפי העייפות שלו והיכולת שלו.

מצד שני, אם לילה אחד התעלפתם מעייפות ולא הצלחתם להחזיר את הילד למיטה ונרדמתם כשמאפשרים לו להשאר לישון - זה לא ממש סוף העולם, ועולמו הפנימי של הילד לא יתערער מפעמים בודדות, אבל הרגלים וגבולות צריכים להיות, לטובת הילד.

אני לא אוהבת שישנים אצלי במיטה כי בסוף לי אין מקום 

אצל אחי, לאחר שכבר נשבר להם מהבעיטות הם החליטו והודיעו רשמית: מי  שבאמצע הלילה רוצה לישון אצלם, יכול, אבל... יש להביא שמיכה ומותר לישון על הריצפה ליד המיטה של ההורים.  תוך שבוע אף אחד כבר לא בא   .

בנוסף כשהם באים, תאמרי להם  במפורש שכאשר הם ירדמו את מעבירה אותם חזרה למיטה שלהם.

לגבי הבעיה הראשונה, נסי מעט מוסיקה מרגיעה, השראת בטחון - נשיקות, אני אוהבת אותך....

 גם אצלי הם מבקשים שאשב וסיפורים אין סוף (שלוש ושמונה, שנתיים,  חודשיים), אני יוצאת מהחדר ואומרת שאחזור, אני לא חוזרת מיד ומי שעייף פשוט נרדם. 

גם אם מותשים, אם לא תפסיקו מייד זה רק יחריף ויהיה קשה מאוד לעזור. עם הגדולה אפשר לדבר, ולהגיד לה שנגמר. והקטנה מחקה את הגדולה. הייתי מנסה להטיל על הגדולה לדאוג לכך שהקטנה תמשיך לישון, ובכך להרוויח שני דברים. שתרגיש גדולה עם אחריות, זה יתכן ואפשרי. והיא לא תגיע לחדר. יש להניח שזה יסתדר. אם לא צריך להודיע לגדולה שהחדר יהיה נעול. היא תפסיק לקום. יהיה קשה כמה לילות, אבל זה שווה. בהצלחה, ולידה קלה.  

אנחנו-לא דוגמא-כשהתייאשנו סופית מהמיטות הישנות ומלשנות את הילדים,קנינו שני מיטות "מיטה וחצי" ומאז יש מקום לכולם-גם לאבא ואמא 

במשפחה אין דמוקרטיה, במה שנוגע לסדר ההיררכי. הגעה למצב כזה עלולה להביא לערעור סדרי השלטון התקינים בבית. יתכן מצב שבו תיכנעו לדרישות ילדיכם כיוון שלא קבעתם גבולות. זה חבל מאוד.

הכי פשוט לשים את הגדולה במלונה של הכלב בחוץ.

כשצריך לחנך - אז צריך! ככה היא תדע את מקומה.

יהיה קשה כמה לילות, אבל... בעצם לא יהיה קשה! יהיה שקט ושלווה

לילה טוב!

אלא אם כן את חושבת שהורים טובים זה רק מי שחושב כמוך

זה רעיון רע בעיני לנעול את הדלת בפני ילדינו.

הם עלולים לזכור בעתיד שהדלת אלינו, הוריהם, נעולה, גם כשהם חווים פחד ומצוקה ונמצאים בצרה.

אפשר להגיד מליון פעם לילדים: "אנחנו כאן בשבילכם כשאתם זקוקים לנו", אבל מעשה שווה פי מליון ממילים, והמעשה הוא אשר נחרת במח.

משפחה איננה דמוקרטיה, אבל ההורה, ה"שליט", גם לא אמור לייסר לא בשוטים ולא בעקרבים. הורה אמור לנהוג באהבה ובחמלה, תמיד להקשיב (גם אם לא תמיד להסכים), כמו ההוא שדואג לכולנו.

(תודה על ההערה, וסליחה על הנימה בהודעה הקודמת)

חזקה על הורים שהם אוהבים את ילדיהם.

אלא שלפעמים הדין (הגבולות) הם החסד האמיתי.

אהבה ללא גבולות נקראת בעברית חסד...(זהו הכינוי בתורה לגילוי עריות של אח ואחות)

הורים מחויבים לחינוך ילדיהם - האהבה קיימת ממילא.

מתוך האהבה הזאת אנו מוכנים לעשות את מה שלא תמיד נוח לנו וליישר את דרכו של הילד ובעצם לעתים "להתעמת איתו".

בנוסף - 

חובתם של ההורים לחיות את חייהם המשותפים

הכוללים שינה, אוכל סביר וחיי זוגיות שפויים.

ילד צריך לדעת שיש דלתות הסגורות בפניו,

הוא לא מרכז העולם ויש דברים שאין הם מעניינו - כשיבין זאת זה לא ישבור אותו!

משהו מוזר לי עם המשפט הזה -

בהקשר של חינוך ילדים, אני שומעת אותו הרבה. כאילו באהבה אין מה להשתכלל, היא שם כל הזמן, היא בכיס שלנו, אין מה לדאוג לה, צריך לדאוג רק ל"שמאל מרחיקה" ולא ל"ימין מקרבת".

אבל דווקא בהקשר של בני זוג, רגילים לשמוע (בהדרכה לפני החתונה, בדברי התורה שנאמרים בחופה ובשבע ברכות וכו', בכל מיני ספרים של אנשים גדולים) הדרכה הפוכה - לא להניח שהאהבה שם ממילא, לא לראות בה דבר שנמצא אצלנו ללא מאמץ, אלא לעבוד וליצור אותה בכל רגע מחדש, על ידי חסד ונתינה (אני זוכרת כרגע קטע כזה מהספר של הרב אליהו דסלר, למשל).

לא מסתדר לי שלשני סוגי הקשר האלה תהיה הדרכה כל כך מנוגדת, הפוכה. בסך הכול אני שאוהבת את בעלי ואני שאוהבת את הילדים שלי אני אותו אדם, המוח אותו מוח, הלב אותו לב... לא ייתכן ששתי דרכים כה מנוגדות נכונות אצלי בו זמנית.

ומבין שתיהן, ההדרכה השנייה נראית לי הרבה יותר מכוונת לטבע האדם.

אין שום ניגוד בין אהבה לצורך בחינוך ושיפור איכות החיים. לדוגמה: אם ילד צריך פיזיותרפיה והוא צורח בטיפולים. האהבה אומרת שיצרח כשהוא קטן, בכדי שלא יסבול כשיגדל. וההורה שירחם על הבן הסובל, יגרום לבנו הפגוע נזק, בגלל האהבה קיצרת הרואי של אביו. וכמו שאומרת גלי: אבות קובעים את המחיר שמשלמים בניהם. ואני מוסיף - והאבות משלמים גם כן. ותודה ליערית.

מה שאתה מציע, זה לתת ילד לפזיוטרפיסטית, ובזמן שהוא מתענה וצורח, לנצל את הזמן לסיבוב שופינג, ואז לחזור ולאסוף אותו.

מה שאני מציעה, זה להיות איתו בטיפול, וכשקשה לו לחבק אותו ולומר לו: "אני יודע שזה כואב לך... אני כל כך מצטער! לפעמים אנחנו צריכים לעשות דברים שהם לא נעימים.. אני מצטער... אני רואה שמאוד קשה לך וכואב לך.. אני אוהב אותך..." וכן הלאה.

אפשר להרגיל ילד לכל דבר. תינוק שגדל בבית יתומים מפסיק לבכות בגיל שלושה חודשים. האם זה אומר שהוא לא צריך מגע ואהבה? לא - זה אומר שהוא הבין שהוא לא יקבל אותם בכל מקרה. זה אומר שהוא איבד תקווה ואמון. כ-40% מהילדים המאומצים הם בעלי הפרעות אישיות קשות.

האם את אומרת שילדים מאומצים מקבלים יחס כמו בבית יתומים? אני מניחה שלא לזה התכוונת... אבל מה כן?

ומה אם ילדה תכנס באמצע הרגע האינטימי? לא עדיף כבר לסגור דלת?

איכשהו רוב אוכלוסית העולם מצליחה להתמודד יפה עם האתגר. זה לא כמו פיצוח אטום או משוואה מתמטית ממעלה שישית. אני בטוחה שאדם בוגר סביר בעל מנת משכל ממוצעת ואף למטה מזה, יפתור את הבעיה בדרך שמתאימה לו.

נראה שב"ה חזרת לעצמך יקרה....

(אגב, מה שלומך באמת?)

הזה של חדרים נפרדים להורים ולילדים?

לא חייבים לקחת את התרבות המערבית כאמת אחת ויחידה...

זוגיותהיא דבר שצריך להשקיע בו

לאחרונה התחלתי לסגור את הדלת של החדר של הגדולה באופן קבוע. זה חדר בתוך חדר והחדר שלה פונה לחדר שלנו.

זה מקל מתי שהקטנה בוכה (פחות סיכוי שהגדולה תתעורר) מקל על ההרדמות שלה (לא בודקת כל הזמן מה קורה אצלנו בחדר ובשאר הבית) שומר על החום בחדר שלה כשמדליקים לה חימום וגם לא מצריך קימה מיוחדת במקרה הצורך אחרי שנשכבנו במיטות כבר.

לא רואה בזה שום פסול.

היו פעמים שהיא ביקשה להשאיר את הדלת פתוחה, ונענתי.

אבל כן היה לי חשוב שהסטנדרט יהיה דלת סגורה.

והגדולה ישנה איתנו במיטה, הייתי בכוונה מותחת ידיים ורגליים ולא מתכווצת לי  כדי לא להעיר אותה וכל פפעם שהיתה מתעוררת מאי נוחות הייתי מזכיר לה שיותר כיף במיטה שלה ושם אף אחד לא מפריע לה.

ובהדרגה בתוספת פרסים בהתחלה היא עברה לישון במיטה שלה והיום היא לא מוותרת עליה... ב"ה!

בתקופה שזו היתה תופעה קבועה (וצפופה!), כתבתי ערב אחד לבנות שלי פתקים לגננות- "בוקר טוב, הלילה __ ישנה כל הלילה במיטה. כל הכבוד לה! אוהבים, אבא ואמא" ואמרתי שמי שתישן כל הלילה במיטה- תיקח את הפתק בבוקר לגננת. זה עזר....

לא לתמיד, אבל יחסית ירד....

(בכלל, באופן כללי- פתקים לגננת / למורה, עוזרים מאוד להרבה דברים שדורשים חיזוק...)

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....