היה לי את זה. מאוד..
אני לא יודעת בת כמה את..
אבל אני יודעת שהיה לי אתזה ממש, ברמה שהפחידה אותי..
עד גיל 16 בערך.. אולי 15 וחצי.. כאילו כולן מסביבי מתעסקות בזה.. ולי זה כאילו לא מזיז..
וזה לא שלא דיברתי עם בנים, או שלא שמעתי שירי אהבה או משו כזה...
וזה היה מלחיץ בטירוף. כאילו, כולן מדברות על זה, לחברות שלי יש חבר, לחברות אחרות אין אבל יש מישו שהוא כמו.. ורק אני לא.
ואני גם נחשבת 'בוגרת לגילי' [בעע. שונאת ת'הגדרה הזו!!] ואולי זה דווקא קשור..
[מה שממש הרגיע אותי היה הקטע שהרבה מהחברות הטובות שלי גדולות ממני.. אז כלהזמן שכנעתי ת'צמי שזה בגלל שהן גדולות יותר.. אזמה שכשהן היו בגילי הן התנהגו שונה?
]
עכשיו אני במקום של רצון להקים בית אמיתי, בעיתו ובזמנו.. כאילו, לא מרגישה את הרצון לחבר עכשיו, כי אני מרגישה שזה לא שייך בגיל הזה[16.5] אבל כן חושבת שיש בי את החוסר הזה, שיוכל בע"ה להתמלא, בגיל המתאים ועם הבנאדם הנכון...
בהצלחה יקרה!
ואת באמת לא צריכה לדאוג.. כאילו, אני תסתכלי על זה בצד החיובי--את יודעת איזה קשה זה ההתמודדות עם הרצון לחבר מול הרצון להקפיד ממש על גבולות ההלכה?