העולם שנטשתי מאחורי כבר מזמן, ולמדתי לא להסתכל עליו, ולא לתת לו להכאיב לי או אפילו להזיז לי,
פתאום עכשו דוקר. ועוד איך.
כבר שכחתי כמה שזה יכול לכאוב.
פתאום אני שוב תוהה אם החלטת נכון כשבחרתי לחצות את הגשר, ועוד יותר כשבחרתי לשרוף אותו.
והעולם הזה שאני בתוכו, שתמיד לפחות משהו בתוכו היה מגן, שתמיד היתה בו פינה נעימה, איזו שארית של טוב,
אפילו הוא בוגד.
נהיה פתאום עגול. אין בו שום פינה, אפילו קטנה, של טוב ואור.
ואני רוצה לברוח.
לרוץ רחוק רחוק מכאן.
להשאיר הכל מאחורי ולחיות במקום אחר.
זמן אחר.
העיקר שיהיה אחר.
או לפחות למצוא מישהו שאפשר לדבר איתו.
לחלוק איתו את הכאב.
לשאול.
להתייעץ.
להגיד בקול את כל מה שעובר שם בפנים, בתוך הלב.
בלי לפחד, בלי להתבייש או לדאוג מה הוא יחשוב עלי, ואיך הוא יקבל את מה שיש לי להגיד.
בלי לחשוש שאני מעיקה.
ואפילו זה אין לי.
נפש אחת, רק אחת, שאפשר לסמוך עליה.
ולהסביר לה.
ולדעת שהיא תבין.
אפילו בלי שתהיה לה תשובה,
רק תקשיב.
העולם הזה היה מצומצם מלכתחילה,
אבל עכשו הוא חונק.
ואני רוצה לפוצץ אותו.
או לפחות לא להיות בתוכו.
אחרי שכבר "זכיתי" לגלות שהוא מתנהל מצוין גם בלעדי.
אז למה אני בתוכו?
למה אני נושאת את הכאב הזה?
למה אני גורמת לעצמי להיות שקופה, ולדואגת לחייך איזה חיוך חיוור שיטשטש את מה שאני מרגישה אם מישהו בטעות טורח להסתכל..?
לבד.
במקום שאת רוצה ולא רוצה להיות בו, ונדמה שאיש אינו רוצה שתהיי בו.
בדד.
נגעת לי בלב !!
)