יש לי קצת עצבים אז החלטתי להוריד אותם לכאן. מי שיכולה או יכול לתת ביקורת בונה או כמה מילות הזדהות..אודה לו.
שהייתי קצת יותר צעיר, הייתי עושה פחות או יותר מה שבראש שלי.
אבל איכשהוא נסיבות החיים לכאורה נטו לגרום לי לחשוב שעשיתי טעות בבחירות שלי.
ועשיתי דעת תורה, והבנתי שמעכשיו אני צריך להקשיב לאבא שלי שיש לו יותר ניסיון.
והנה אני מקשיב לאבא שלי, ואני עושה מה שהוא אומר בתקווה שיהיה לי טוב ואסתדר בחיים.
אבל גם פה יש הרבה תקלות. אני עושה מה שהוא אומר, אחרי שעשיתי, הדברים מתפקששים,
ובסוף את מי באים להאשים? אותי !..אבל אתה אמרת לי לעשות..ואז מתחילה הפלספנות הגדולה של אבא
שלא יודע להכיר בטעות שלו. וזה חוזר וחוזר חלילה. אז אני אומר לעצמי, אם אני רוצה לצאת מספקות
הכי טוב להקשיב לעצמך! איך אני תמיד חוזר למילים של דודה שלי "לא משנה מה תעשה, אם תטעה, יאשימו אותך,
גם אם הם אמרו לך מה לעשות". אז עדיף שתקשיב לעצמך, ורק אם אתה נכנסת למבוי סתם, אז אולי תתייעץ קצת ותשאל.
אבל אתה חייב לעזאזל ליזום לבד, ולהתנסות בעצמך, רק ככה תצליח, בלי הורים! כי ככה אתה תהפוך ליו-יו שלהם,שפוט שלהם.
ושאני מנסה לנהל איתו דוח שיח ושואל שאלות ומנסה להסביר לו שהוא אמר לי לעשות כך, הוא אומר לי תקשיב לפני שאני דופק לך סטירה.
הייתי ככה קרוב להגיד לו, שלוט על עצמך לפני שאתה מנסה לשלוט עליי או על אחרים. אבל לא יכולתי. אמרתי זה שיחת חרשים.
זה שהרב אמר לי להקשיב לאבא שלי לא אומר שאני שפוט שלו. הרב אמר לי גם פעם, שאני לא צריך אף אחד. ואני מכליל גם אותם.
יש לי את אבא שבשמיים וזה מספיק. ואבא כל כך לא מכיר אותי, לפעמים הוא אומר שאני פראייר ורדום ועוד כל מיני שטויות כאילו אין לי דעה משל עצמי. וואלה אני מעדיף לטעות ולהקשיב לעצמי, ולא להיות שפוט של אנשים.
פרקתי.
