לבד.
אני לבד בתוך כל הבלאגן הזה.
אנשים באים, הולכים, אבל בסופו של דבר אף אחד לא נשאר.
כל מי ששיתפתי עד עכשיו השאיר אצלי צלקת. השאיר סימן- ועזב לענייניו.
המשפחה- גם היא זרקה אותי לעזאזל.
המורות- התייאשו ממני.
החברות- כבר לא יודעות מה לעשות.
החברים- לא יודעים איך לבוא ולתמוך.
המון התלבטויות.
צבא? שירות לאומי?
דת? בלי דת?
קשר עם המשפחה? ניתוק הקשר?
נסיון לחיות בבית? להישאר במוסד הרווחה?
לשתף מישהו? לשמור את הדברים לעצמי?
לחזור לטיפול?
לנסות לשקם את החיים שהיו לי? לבנות חיים חדשים?
עד מתי?!
אלוקים, אם אתה קיים, איך אתה יכול להעלים עין מכל מה שקורה פה? איך אתה יכול להמשיך לשחק בנו כמו בובות? למה אתה לא מקשיב?! איפה אתה?!
שה' יאיר לך את הנשמה ואת הדרך הנכונה.
)