http://www.haaretz.co.il/mobile/1.1936880
ברית שונאי המיעוטים
אלוף בן
25/02/2013 | 02:00
הברית הפוליטית בין יאיר לפיד לנפתלי בנט נשענת על שנאה משותפת לשני המיעוטים הלא-ציוניים בחברה הישראלית, החרדים והערבים. יש עתיד והבית היהודי מבטאות את חרדת המיינסטרים הציוני, ש"לוקחים לו את המדינה". שהדמוגרפיה המשתנה יוצרת כאן משהו חדש ושונה מהחלום של הורינו, ושצריך להחזיר את המיעוטים למקומם הקודם בשוליים קודם שיהיה מאוחר.
הפוליטיקה בישראל היתה תמיד שבטית, והתבטאה בהסתה ושנאה בין עדות ו"מגזרים", בין חובשי כיפות לאוכלי חזירים. עליית הליכוד לשלטון ב-1977 קיבעה את ההבחנה בין השמאל לימין, על פי יחסם למיעוטים הלא-ציוניים. הימין שנא ערבים וקיבל את החרדים כשותפים פוליטיים, והשמאל שנא חרדים וקיבל את הערבים כשותפים, גם אם באופן חלקי ומוגבל.
ההפרדה הפוליטית נתמכה בהפרדה פיסית. ירושלים הפכה דתית, ותל אביב חילונית, ההתנחלויות ויישובים חרדיים (אלעד ורמת בית שמש) שאבו את הדתיים-הלאומיים והחרדים, והקהילה הערבית התפתחה בפריפריה הצפונית והדרומית. אבל תחושת "רחוק מהעין, רחוק מהלב", ככל שהיתה נוחה לישראלים בחיי היום יום, לא הצליחה לכסות על המציאות הדמוגרפית.
את האמת מספרת טבלה 8.11 בשנתון הסטטיסטי, המציגה את תחזית הגידול במערכת החינוך. הטבלה מספרת, ש-46% מהילדים בכיתות א' לומדים בבתי ספר חרדיים או ערביים. עוד עשור יגיעו הילדים האלה לגיל גיוס, וקצת אחר כך יעמדו על מפתן הכניסה לשוק העבודה. אם הסדר החברתי יישאר על כנו - פטור מהצבא ותת-תעסוקה לערבים ולחרדים - צה"ל ייהפך מצבא העם לצבא המיעוט, והצמיחה הכלכלית תקרוס.
ההכרה הזאת חילחלה בשנים האחרונות לתודעה הציבורית והתבטאה בהצהרות, שבלי הערבים והחרדים מצבנו הכלכלי מצוין. היא התפרצה במחאה החברתית של קיץ 2011, שהוציאה לרחובות מאות אלפי אזרחים. הם מחו על התייקרות הדירות וגבינות הקוטג', אבל התכוונו לכך שהמדינה שלהם ברחה להם מבין האצבעות, והם רוצים אותה בחזרה.
לפיד ובנט הבינו את המסר, והציעו לבוחרים לשבור את המחיצות הישנות בין השמאל לימין. במקום לתעב רק מיעוט אחד, כמו בפוליטיקה הישנה, הם הראו לבוחרים שאפשר לשנוא גם את הערבים וגם את החרדים. במקום לתקוף את המיעוטים כבוגדים ופרזיטים, כמקובל בשיח הפוליטי הקודם, לפיד ובנט בחרו בהסתה מתונה והבליטו את השירות בצה"ל כערך העליון. כך לקחו את הקופה בבחירות והציבו משקל-נגד לבנימין נתניהו, המתקשה להתמודד עם תאומו האידיאולוגי ותאומו הטלוויזיוני.
הצבא של בנט ולפיד איננו ארגון להגנת המדינה, אלא דת. בדיון על "השוויון בנטל" לא עלתה הטענה, שגיוס אלפי חרדים לצבא, ועוד אלפי חרדים וערבים לעבודות כפייה ("שירות אזרחי"), יתרום לביטחון ישראל. אבל לא זו המטרה, אלא דחיקת המיעוטים הלא-ציוניים אל הקיר והצגתם ככופרים. בנט דורש מהחרדים להתפלל לשלום חיילי צה"ל, והם מסרבים. אצלו הצבא קדוש, ואצלם לא. "שוויון בנטל" אפשר להשיג בביטול הדרגתי של שירות החובה והפיכת צה"ל לצבא מקצועי. אבל לא זו מטרת לפיד ובנט. להיפך, הם רוצים לשמר את "הנטל" ככלי להצדקת זכויות-יתר חברתיות מול המיעוטים שאינם משרתים ואשר במשקלם הדמוגרפי ישתוו עוד מעט לרוב.
ההתחזקות הדמוגרפית של הערבים והחרדים וההסתה הגוברת נגדם רק מעצימות את נטיותיהם הבדלניות ומרחיקות אותם מהזדהות עם המדינה. ישראל זקוקה למנהיגות מאחדת, שתכונן אתוס חברתי חדש ומכליל, ולא לשיסוי ומריבות פנימיות. חבל שלסחורה הזאת אין ביקוש במערכת הפוליטית, אלא רק למודלים חדשים של שנאה בין-שבטית.
ברית שונאי המיעוטים
אלוף בן
25/02/2013 | 02:00
הברית הפוליטית בין יאיר לפיד לנפתלי בנט נשענת על שנאה משותפת לשני המיעוטים הלא-ציוניים בחברה הישראלית, החרדים והערבים. יש עתיד והבית היהודי מבטאות את חרדת המיינסטרים הציוני, ש"לוקחים לו את המדינה". שהדמוגרפיה המשתנה יוצרת כאן משהו חדש ושונה מהחלום של הורינו, ושצריך להחזיר את המיעוטים למקומם הקודם בשוליים קודם שיהיה מאוחר.
הפוליטיקה בישראל היתה תמיד שבטית, והתבטאה בהסתה ושנאה בין עדות ו"מגזרים", בין חובשי כיפות לאוכלי חזירים. עליית הליכוד לשלטון ב-1977 קיבעה את ההבחנה בין השמאל לימין, על פי יחסם למיעוטים הלא-ציוניים. הימין שנא ערבים וקיבל את החרדים כשותפים פוליטיים, והשמאל שנא חרדים וקיבל את הערבים כשותפים, גם אם באופן חלקי ומוגבל.
ההפרדה הפוליטית נתמכה בהפרדה פיסית. ירושלים הפכה דתית, ותל אביב חילונית, ההתנחלויות ויישובים חרדיים (אלעד ורמת בית שמש) שאבו את הדתיים-הלאומיים והחרדים, והקהילה הערבית התפתחה בפריפריה הצפונית והדרומית. אבל תחושת "רחוק מהעין, רחוק מהלב", ככל שהיתה נוחה לישראלים בחיי היום יום, לא הצליחה לכסות על המציאות הדמוגרפית.
את האמת מספרת טבלה 8.11 בשנתון הסטטיסטי, המציגה את תחזית הגידול במערכת החינוך. הטבלה מספרת, ש-46% מהילדים בכיתות א' לומדים בבתי ספר חרדיים או ערביים. עוד עשור יגיעו הילדים האלה לגיל גיוס, וקצת אחר כך יעמדו על מפתן הכניסה לשוק העבודה. אם הסדר החברתי יישאר על כנו - פטור מהצבא ותת-תעסוקה לערבים ולחרדים - צה"ל ייהפך מצבא העם לצבא המיעוט, והצמיחה הכלכלית תקרוס.
ההכרה הזאת חילחלה בשנים האחרונות לתודעה הציבורית והתבטאה בהצהרות, שבלי הערבים והחרדים מצבנו הכלכלי מצוין. היא התפרצה במחאה החברתית של קיץ 2011, שהוציאה לרחובות מאות אלפי אזרחים. הם מחו על התייקרות הדירות וגבינות הקוטג', אבל התכוונו לכך שהמדינה שלהם ברחה להם מבין האצבעות, והם רוצים אותה בחזרה.
לפיד ובנט הבינו את המסר, והציעו לבוחרים לשבור את המחיצות הישנות בין השמאל לימין. במקום לתעב רק מיעוט אחד, כמו בפוליטיקה הישנה, הם הראו לבוחרים שאפשר לשנוא גם את הערבים וגם את החרדים. במקום לתקוף את המיעוטים כבוגדים ופרזיטים, כמקובל בשיח הפוליטי הקודם, לפיד ובנט בחרו בהסתה מתונה והבליטו את השירות בצה"ל כערך העליון. כך לקחו את הקופה בבחירות והציבו משקל-נגד לבנימין נתניהו, המתקשה להתמודד עם תאומו האידיאולוגי ותאומו הטלוויזיוני.
הצבא של בנט ולפיד איננו ארגון להגנת המדינה, אלא דת. בדיון על "השוויון בנטל" לא עלתה הטענה, שגיוס אלפי חרדים לצבא, ועוד אלפי חרדים וערבים לעבודות כפייה ("שירות אזרחי"), יתרום לביטחון ישראל. אבל לא זו המטרה, אלא דחיקת המיעוטים הלא-ציוניים אל הקיר והצגתם ככופרים. בנט דורש מהחרדים להתפלל לשלום חיילי צה"ל, והם מסרבים. אצלו הצבא קדוש, ואצלם לא. "שוויון בנטל" אפשר להשיג בביטול הדרגתי של שירות החובה והפיכת צה"ל לצבא מקצועי. אבל לא זו מטרת לפיד ובנט. להיפך, הם רוצים לשמר את "הנטל" ככלי להצדקת זכויות-יתר חברתיות מול המיעוטים שאינם משרתים ואשר במשקלם הדמוגרפי ישתוו עוד מעט לרוב.
ההתחזקות הדמוגרפית של הערבים והחרדים וההסתה הגוברת נגדם רק מעצימות את נטיותיהם הבדלניות ומרחיקות אותם מהזדהות עם המדינה. ישראל זקוקה למנהיגות מאחדת, שתכונן אתוס חברתי חדש ומכליל, ולא לשיסוי ומריבות פנימיות. חבל שלסחורה הזאת אין ביקוש במערכת הפוליטית, אלא רק למודלים חדשים של שנאה בין-שבטית.
