עדיף לדעתי שלא יתרגלו למרקם חלק לגמרי. אפשר למעוך היטב עם מזלג או עם האצבעות.

לגבי מתכונים- פשוט לתת ירקות מבושלים, עדיף בלי תבלינים.

פרות אפשר לגרד בפומפיה עם כמה גדלים.

למעבר לאכילת מוצקים יש שלבים ואי אפשר בבת אחת לדעתי להעביראותם מנוזל לחתיכות ולכן עדיף לטחון. ברור שלאחר חודש חודשיים שהכל הולך טוב אפשר כברלמעוך אבל עדיין אי אפשר בבת אחת לעשות את המעבר.

לי באופן אישי יש בלנדר של קנווד והוא מאוד חזק יש לי אותו המון זמן, פעם אחת היתה לי איתו איזושהי בעיה (לא הצלחתי להבריג את הכלי למנוע) אבל במעבדה בברימאג סידרו לי את זה ומאז אני לא חושבת שהיו לי איתו תקלות.

לגבי מתכונים - אני הייתי מכינה מרק ירקות וכל פעם מנסה ירק אחר (בטטה, תפו"א, קישוא, גזר וכו'), אח"כ כבר הייתי נותנת את כל הירקות בשילוב עם עוף. בעקרון לא מתבלים כדי שיתרגלו לטעם אבל אני מכירה המון שדווקא כן היו מתבלות במלח ופלפל אז זה עניין של העדפה. פירות אני התחלתי עם בננה ותפוח טחונים ואח"כ עברתי לשאר הפירות.

אני מעדיפה להחזיק ביד מאכל, ולתת להם למצוץ ממנו.

לדעית חשוב שיכירו גם את המרקם של כל מזון.

זה נראה לי לא נכון להציג בפניהם מצג שווא, כאילו דלעת ותפוח יש להם אותו המרקם. חשוב לי שיתרשמו מהצבע השונה, המרקם השונה...

נכון, לפעמים הם מנסים לבלוע ביס גדול מדי. ב"ה יש להם רפלקס הקאה בדיוק בשביל זה, והם מוציאים, ושוב לועסים, ושוב מנסים לבלוע. בסופו של דבר הם לומדים איזה גודל חתיכה הם יכולים לבלוע, ממש כמו שהם לומדים ללכת אחרי שהם נופלים כמה פעמים על הישבן.

בדרך המציצה הוא רק טועם

נראה לי שכדאי לעשות שילובשל כל התגובות ששלחו לך - 

בהתחלה ריסוק רציני - בכל זאת - הוא רגיל לחלב...

אח"כ (וזה יכול להיות תוך כמה ימים בלבד), אם השלב הזה עוברבשלום אז טיפה פחות טחון

ואח"כ גם בצורה השלמה שלהם.

אני טוחנת עם בלנדר כזה קטן שקניתי במיוחד (לתינוק סרבן מטרנה...) - יש קערת זכוכית, להב ומכסה שעם לחיצה קלה מפעיל את הבלנדר.

אני מכינה כל מיני ירקות: גזר,קישוא,תפוח אדמה, בטטה,דלעת.ומבשלת את זה במים עם חתיכה של הודו (קצת ברזל...) וזהו.

אני שמה בשקית/קופסא כמות של ארוחה (ובגיל הזה זה לא הרבה..) ומקפיאה.

המטפלת מקבלת כל יום שקית ו...בתאבון.

אין לי מתכונים מיוחדים.

ירקות שונים ומשונים (בטטה ובצל מתוקים, יהיה יותר קל לתת לו).

ואפשר גם עוף.

וכל זה (טיפ טיפה מלח, או בכלל לא)לתוך הבלנדר.

אבל סתם שאלה - למה את אנונימית?... כתבת משהו מביך?

אמנם אני טחנתי לה אבל מהר מאוד הפסקתי.

ב"ה היא אוכלת מוצקים טוב מאוד מגיל צעיר.

לגבי מתכונים-אין

מה שאנחנו אכלנו-גם היא אכלה. בחתיכות קטנות יותר

אולי חוץ מפסטה.

לתת לתינוק שלא יודע ללעוס,

פרי או ירק לא מרוסקים היטב.

הבת שלי קיבלה אוכל מרוסק היטב עד שלמדה ללעוס,

והיא מבדילה מצויין בין מרקם של דלעת ומרקם של תפוח,

אין לה שום חסכים.

עד גיל 11 חודשים היא אכלה מרק מרוסק ופירות מרוסקים,

ולאט לאט עברה גם למאכלים רכים כמו פירה, פסטה ...

כשלמדה ללעוס התחלנו לתת חתיכות עוף קטנות,

היה נמאס לה מהמרק המרוסק ומהמחית פירות בבלנדר,

והיא קיבלה את האוכל חתוך לחתיכות.

"נותנת לו למצוץ " "רפלקס הקאה ב"ה"? 

ספרי לחברה שלי שנתנה לאחיינית שלה למצוץ תפוח במדרשה,

ומזל הרב  שהוא אבא עם ניסיון הספיק לרוץ מהבית שלו הסמוך לבית מדרש והציל את הילדה

שנחנקה, הכחילה והפסיקה לרגע לנשום, כי

היא כניראה לא ידעה שיש לה רפלקס הקאה ב"ה.

הבת שלי היום אוכלת יפה ומהכל, בגיל כמעט שנתיים,

אין לה שום חסכים מזה שהיא קיבלה את התפוח ואת הדלעת באותו מרקם.

אבל את גם לא יכולה לקרוא לזה חוסר אחריות. זה אחראי מאוד לתת לתינוק ללמוד בעצמו, לחוש, ובאופן כללי- להאמין בו (ולא לחשוב שעד גיל 11 חודשים (??? וואו!) הוא לא יודע ללעוס, וגם אז לעבור בהדרגה כ"כ איטית לחתיכות עוף)

בקיצור הגישה של יוקטנה הרבה יותר בריאה מהגישה שלך, אבל על טעם וריח אין להתווכח. 

(ותמיד יש סיפורים מפחידים לספר, רק מזל שאנחנו לא פועלים כ-ל היום לפי מה שמספרים, ו"מה יקרה אם.." ו"מה קרה להוא.." כי אז היינו מחזיקים את הילד על הידיים ולא עוזבים אותו לפחות עד גיל 18..)

ה' ישמור. גם בגיל מבוגר יותר תפוח זה בהשגחה. יוקטנה מן הסתם התכונה לאוכל מבושל.

לתת חתיכת תפוח ביד זה ברור שלא, אבל כשיש תפוח מקולף שלם שאמא מחזיקה ביד והילד עליה מוצץ אותו - איך זה מסכן אותו? הרי התפוח השלם הענק לא יכול להיכנס לפה של התינוק, אז איפה הסכנה?

אני נתתי ככה לתינוק בן חמישה חודשים (בלי תכנון מראש, אכלתי תפוח כשהוא עליי והוא פשוט התנפל בתאווה, אז אפשרתי לו). האירו את עיניי בבקשה למה זה מסוכן. אם אשתכנע אולי בילד הבא נוותר על התענוג.

ולשאוף אפשר גם אוכל מרוסק, וגם נוזל.

אני מרגישה שההוראות הללו הן כסת"ח (סליחה על הצרפתית שלי). לדעתי תינוקות שלא נחשפו לתחושה של מוצק בפיהם בגיל שבו רפלקס הקאה עדיין גבוה בחיך, ולא תרגלו "משחק" בפה עם מוצקים בעלי נפח בגיל הזה, חשופים יותר לסכנת חנק בגיל מאוחר יותר. אני מרגישה שהדחף של התינוקות לתפוס ולהכניס כל דבר לפיהם, קיים מסיבה מסויימת.

כמובן שצריך להשגיח - זה תמיד נכון. היתה תקופה שאנשים נהגו לתקוע בקבוק בפה של תינוק שוכב, כאשר הבקבוק מונח על חיתול מקופל שהונח על חזהו של התינוק. המון תינוקות פשוט טבעו תוך כדי אכילה, כאשר לא יכלו להתחמק מהטפטוף של הנוזל מהבקבוק אל תוך פיהם - למרות שמדובר בנוזל ולא בתפוחים. תמיד צריך להשגיח!

אז צריך לרסק

אם מטרה היא ללמוד מרקם אז לא לרסק

נראה לי שלאמא מרוב עיפות אין כח לרסק אז היא ממציאה סיבות חכמות

סליחה אם אני מעליבה

אותן דבר  כשתינוק מכניס דברים לפה-לאמא כשהיא בהריון אין כח לרדוף ולהתכופף אז ממציאים כל מיני סיבות ותירוצים-ככה נראה לי

מה שיש לך להגיד לגופו של עניין - ראוי ומתקבל. אבל לייחס את הדעה המנוגדת למניעים אישיים של עצלות וכו' - זה לגמרי לא לעניין. אפילו אם על המחשבות קשה מדי לשלוט והיצר מסית אותך לדון לכף חובה, ממליצה לפחות לשמור את המחשבות האלה אצלך ולא להיכשל גם בלשון הרע והוצאת דיבה.

ולגופו של עניין - מכל מה שלמדתי מהרבה טקסטים של תזונאיות ועוד, ברור לי שכאמא אין לי אחריות או מטרה "שהילד יאכל". אם אעמיס את האחריות הזאת עליי, זה רק עלול לעודד הפרעות אכילה. בשלב הראשון, השבועות הראשונים של החשיפה למזונות, המטרה המוצהרת היא חשיפה - שהתינוק ילמד להכיר ולאהוב את הטעם, המרקם, הריח, המראה. שיפתח רגשות חיוביים כלפי האוכל, שהוא משחק חווייתי ומהנה (לכן, למשל, ממליצים במדריך משרד הבריאות לתת לתינוק לאכול בידיים, שזו בפירוש לא אכילה 'יעילה', ועוד). וכן לתת למערכת החיסון שלו הזדמנות להתמודד עם כמויות קטנטנות של האלמנט הזר הזה. בהמשך המשחק הזה מקבל גם משמעות תזונתית. כמה בהמשך? אינדיבידואלי לכל תינוק. כשתינוק זקוק לאוכל כאוכל, כמזון, כשהוא זקוק לכמות משמעותית ממנו ולא סתם מציצות - הוא יודע יפה מאוד לאותת על זה. לכן אני לגמרי לא "רוצה שתינוק יאכל ולא רק יטעם" (כפי שכתבת) - אני רוצה שיעשה בדיוק את מה שמתאים לו בשלב שבו הוא נמצא, וסומכת עליו שיקבל מהמזון את הכמות שהוא זקוק לה.

וגם אני מתנגדת לתת לתינוק להכניס חפצים קטנים לפה, וחושבת שזה ממש לא רעיון טוב. אבל אין לי שום פקפוק בכוונות הטובות של מי שמאמינה שזו הדרך הטובה והבטוחה יותר עבורו - יש לי איתה רק מחלוקת עניינית

צריך לשפוט  לכף זכות

ואני לא התכונתי לעצלות אלא לקושי אוביקטיבי

גם אני אמא לכמה קטנים צמודים וקורה שאני לא תמיד עושה דבר נכון

אבל אני מודעת לכך שלא עשיתי משהו כי לא הספקתי או לא היה לי כח

ולא עושה מזה אידיאולוגיה ולא מוכיחה לאף אחד שכולם צריכים להיות כמוני

בקשר לאוכל מרוסק זה בא מניסיון שלי -כשנתתי לא מרוסק -ילד לא אכל

וכשריסקתי טוב הוא אכל

וכמובן שמגיע שלב שתינוק כבר לא צריך אוכל מרוסק

ובקשר ללמידת מרקם-אני מבינה שאמא יהודיה לא יכולה סתם להגיש ארוחה-ילד חיב ללמוד משהו בדרך

ואצל אחרים זה אחרת.

יש לי ילדה שדווקא ממש לא אכלה ולא אהבה מרוסק ואהבה והצליחה לאכול לבד חתיכות (של אוכל מבושל כמו תפו"א בטטה וכד')

וזה שאין להם שיניים לא אומר שהם לא לועסים. הם לועסים עם החניכיים מצויין.

"לועסים עם החניכיים"

כל הדרך לחדר מיון...

תינוקות שנותנים להם "ללעוס עם החניכיים" (דברים קשים כמו תפוח עץ חתוך לחתיכות קטנות, לחם, עוף וכדומה... ולא בטטה מבושלת רכה מאוד או קישוא מבושל רך מאוד וכדומה, שזה בסדר ) אלו התינוקות שבדרך כלל יגיעו לבית חולים

כתוצאה מחנק על ידי מזון. 

עד שהתינוק מתחיל לדעת  ללעוס היטב, צריך לתת לו אוכל מרוסק או מבושל רך מאוד וחתוך (וגם רך לא מרוסק  זה רק כשיש לו כבר כמה שיניים בפה...)

יש לי בת אחת, כשאבא שלי ראה אותי פעם , ראשונה ואחרונה, נותנת לה תפוח חתוך לחתיכות קטנטנות

לפני שהיא ידעה ללעוס היטב, הוא העיר לי יפה ואמר לי שיש לו לב חלש והוא לא יכול לראות את זה,

לקח תפוח, ריסק לה בפומפיה והאכיל אותה בכפית. 

לא הייתי מודעת לכמה זה מסוכן...

אני יודעת, שמה שאבא שלי יגיד בקשר לגידול ילדים, זה תמיד יהיה נכון.

וכן, אני נותנת לה להנות מהחוויה של האכילה, לא מתרגשת מזה שהיא אוכלת בידיים, נותנת לה להרגיש ולחוות את התחושה

של גמדים וגבינה לבנה מרוחים על כל הפרצוף ועל הבגדים של אמא...

וזה סבבה לי לגמרי...

ולרוב היא אוכלת בידיים לבד , גם גבינה ואשל ו"מתפוררים" כמו קוסקוס ואורז, 

גם מלכלכים כמו ספגטי עם רוטב עגבניות וקציצות עם רוטב... 

כי היא לא אוהבת לאכול עם כפית,

והיא לא אוהבת שמאכילים אותה,

ואני שמחה שיש לה דעה ושהיא נהנית לאכול בעצמה.

לי זה לא מפריע, אני שמחה שהיא נהנית יש אמבטיה ויש מכונת כביסה ב"ה.

השורה התחתונה היא, שאני נותנת לה להנות ולחוות את התחושה והמרקמים,

להתלכלך וכל זה...

אבל לא על חשבון הבטיחות שלה.

צריך קצת איזון ושכל ישר בין "לתת רק מרוסק" לבין "לתת ללעוס הכל"

המגיבה הקודמת כתבה שהילד שלה אכל רק מרוסק וכתבתי לה שזה ממש לא ככה אצל כולם.

זה תינוקות שאמא שלהם לא היתה לידם.

תינוק יכול להחנק גם ממטרנה אם משאירים אותו איתה לבד.

ותתפלאי- אבל יש לרוב התינוקות אינסטינקטים מאד בריאים! הם לא בולעים כ"כ מהר.. 

אם הילד שלי לא מסתדר עם אוכל (וזה יכול להיות גם 2 חתיכות בננה שהוא הכניס ביחד) הוא מוציא.

הבעיה איננה שהוא יבלע משהו גדול מדי- אלא שישאף לקנה הנשימה, ואת זה אפשר גם עם רסק...

כשזה גרבר\דייסה- הוא פחות אוכל. 

אם אני אגרר לו תפוח ואתן בכפית- הוא יאכל עם פרצופים ויאכל פחות.

אם אני אחתוך לו לחתיכות קטנות ואתן לו למצוץ וללעוס- הוא יאכל יותר בהנאה ויותר בכמות.

וזה ממש לא מעצלנות- לשים תפוח בבלנדר ולתת בכפית לוקח פחות זמן מאשר לקלף, לחתוך לקוביות לתת לו כמה כל פעם ולחכות בסבלנות שהוא יגמור- כי אני לא אשאיר אותו לבד עם אוכל..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....