בס"ד ובהשתדלותי

גיל התיכון בסה"כ היה די נחמד ומהנה.

או שפשוט לא עברתי, ולא אעבור

אם הייתה לי הזדמנות לעבור את הגיל הזה שוב,

יש טעיות שלא הייתי חוזר עליהם.

לק"י

אני בהחלט מתגעגעת לתקופת האולפנא (פחות ללימודים, יותר לדברים החברתיים.. אבל גם טיפה ללימודים).

אבל אני ממש לא מאלה שגיל ההתבגרות גרם להן לתהפוכות ושגעונות

חברתית?

יחסים עם הורים?

לימודית?

דתית-רוחנית?

ולסיכום- מאוד מגוונת!

התקופה, בהא הידיעה

אבל היא הייתה בהחלט הזויה

וממש לא שגרתית.

הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו זו האמונה התמימה שהייתה לי אז, לא יודעת מאיפה, שקצת הלכה לאיבוד:/

לא ניצלתי אותה עד כדי סיפוק

בעזהי"ת

זה שם של תהליך שקורה בטווח של 10 עד 28, אבל זה לא מחייב, זה יכול להיות לאדם מסויים בכל השנים האלה ולאדם אחר רק בשנה של גיל 21 נגיד, וכו'..

למדנו אתזה אתמול

אני מעדיף לנסות להרוויח את שנות הבגרות כעת

בעזהי"ת

גיל ההתבגרות זה 'תהליך גיבוש הזהות העצמית'..

מעדיף עכשיו לשאול שאלות כמו:

"איפה הכסף" "לאיפה הולכים לאכול ביום חמישי" "איזה פלייליסט עכשיו ביוטיוב"

ועדיין,

תודה על העניין!

(בהקשר זה מתאים להביא את הדברים הקולעים הבאים:

"בהיותו בבריסק, בעברו על פני בית הפרוגימנסיה, ששם לומדים נערים עד

גיל ט"ו או ט"ז, ובראותו כיצד הגימנזיסטים הללו רצים אנה ואנה כשמגיעה

שעת הצהריים, ואחד קופץ על חבירו, ואחד מדביק את חבירו, ורוח של ילדות,

שמחה של ילדות, שוררת בין החבורה,

היה הוא, רבי שלמה, אומר מתוך צער עמוק:

מפני מה לא היה לנו דבר כזה בילדותנו אנו? וכי היה נזק לתלמודנו,

אילו היינו מתירים לעצמנו פעם ביום, מעט קפיצה או מעט דיצה?"

[מוולוז'ין עד ירושלים, מובא בהקדמת חידושי העילוי ממייצ'יט, מהד' ניו יורק עמ' טו])

ההתבגרות כנראה שלא...

היה טוב כשהיה

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל