לא נשואה

נשואה טרייה

או ותיקה?

איך את מרגישה בשבת שאסור לך לעשות כל מיני מלאכות?

אמנם זה קשה אבל מתרגלים לזה או שי כאלו שב"ה לא

בדוק ומנוסה.

כשחיים את החיים מגלים תובנות חדשות.

קירוב הוא לפעמים ריחוק וריחוק הוא לפעמים קירוב

הייתי לוקחת את זה בטראומה ובכי אינסופיים..

הייתי מחליטה שאני כופרת ולא אכפת לי, ובאותה שניה נוזפת בעצמי..

תסכול מר במשך שבועיים.

זה לא עניין של הרגל בהמשך -

פשוט לומדים לקבל את זה לאט לאט בשוויון נפש.

אני יכולה לומר לך (אחרי שנה של נישואים כולה) שזה עדיין סיוט, אבל פחות..

כרגע - איך אומרים?

לבכות ולחכות שהגל יעבור.. ולהתפלל על זה.

התובנות והנחת מגיעות לאט לאט.

פתאום יהיה לך בנוסף לכל הקושי - גם קצת כיף להתגעגע מרחוק.

תרגישי קצת את המיוחדות שבזה, את החידוש, את החזרה לתקופת האירוסין.

(שוב, זה קרה לי רק עכשיו, אחרי שנה.)

[לא להאמין שאני זו שאומרת את זה, אם תעשי חיפוש ותראי תגובות ישנות שלי בנושא

כתבתי מתוך כאב עצוםםםם!! היה לי ממש קשה להתמודד.]

תקופת האיסור יכולה להיות תקופה מבאסת לשני בני הזוג ומורידה באיכות ובעומק הקשר כי יש תפיסה מוטעת היום שרוב רובו שלח הקשר בין בני הזוג בא לידי ביטוי דווקא בזמנים שמותרים,

אבל לענ"ד צריך להעמיק קצת ולחשוב על זמן האיסור כעל מקום לבניה וחידוש הקשר,

מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? כדי שתהיה חביבה על בעלה כיום כניסתה לחופה.

בא נקח את זמן ההכנות לחתונה את התקופה בה בני הזוג כבר מוכנים ורוצים ומייחלים לקשר הזה, וככל שמתקרב זמן החתונה כך הולך ומתהדק הקשר ונבנה עד כדי קח שחז"ל המליצו לנו להשתדל לא להתראות בימים שממש לפני כי אז הקשר כל כך חזק שיש חשש שהאשה תפרוס נידה מהתרגשות ועוד יותר יש חשש שמא ייפלו חס ושלום באיסור נגיעה של חיבה, ואז עומדים מתחת לחופה מתוחים ומרוגשים ומצפים ומייחלים לרגע שיוכלו להתייחד בהיתר להביא את הקשר הנפשי הגדול הזה לידי ביטוי גופני, ואז הלילה כלולות בבית איזה שמחה איזו התרגשות...

כך חז"ל חשבו על זה ואמרו הרי לא סתם יש לנו חוקים ואנחנו חייבים לצערנו לקיים אותם אלא מאחורי כל ציווי אלוקי יש טעם ויש סיבה טובה, התורה היא תורת חיים והמטרה היא לשמוח ולהנות ייחד כזוג ולבנות קשר אמיתי וקדוש, ולכן אמרה תורה נידה לשבעה כדי שיהיה את הזמן שמתגעגעים ומייחלים לרגע של הליל טבילה והחיבוק והקרבה שאחרי הריחוק של שבוע וחצי שבועיים,

עכשיו יש שתי אופציות איך להעביר את זמן האיסור, א' הגישה הפחות רצויה והלא נכונה לטעמי זה שכל התקופה הזו ישנו ריחוק פיזי ונפשי וכל הזמן רק חושבים יאללה שתסתיים התקופה הזו אין לי כח לזה וכו'... ב' וזו הגישה הנכונה והרצויה זה בזמן האיסור לשים מטרה לחזק ולעבוד בכל הכח על הקשר הנפשי שיחות, הרבה שיחות, מתנות קטנות כאלה אם זה שוקולד או פרחים או כל דבר אחר כל זוג והדברים שמשמחים אותו, ואז ככל שמתקרב ליל הטבילה הקשר נהיה יותר ויותר חזק והרצון לאיחוד וייחוד מתעצם והשמחה בקשר הפיזי הוא הרבה יותר גדול.

עד כאן חפירה מחשבתית כמדריך חתנים.

ובפן האישי שלי:

אני גבר וכשאנחנו מגלים שאנחנו אסורים אני מאוד משתדל להראות פרצוף שמח ורגיל כאילו דבר לא קרה ויעבור מהר העיקר לא להכנס לבאסה, ולפעמים זה ממש לא קל, לדוגמא: שכרנו דירת נופש בצפת לחמישי שישי שבת, זה היה אחרי לידה שיש תקופה ארוכה שמותרים וזה בא אחרי תקופה ארוכה שאסורים, ואז ביום רביעי בערב אני הייתי בעבודה אשתי מתקשרת אליי מבואסת רצח, לא הבנתי מה קרה ואז היא אומרת לי אתה לא תאמין לי...  "קבלתי".

עכשיו היה מאוד קשה עצרתי שניה (מזל שהיא לא ראתה את הפרצוף שלי) חשבתי ואז ה' הטוב עזר לי ואמרתי לאשתי: נוו ואז?! נכון זה קצת באסה אבל לא נורא נשמה אפשר להנות גם כשאסורים ניסע נטייל אולי דווקא יהיה יותר כיף ככה יהיה לנו יותר זמן לשיחות ולא נהיה שקועים בדברים אחרים...

זה לא קל אבל חייבים להפנים שכך צריך לנהוג.

יש לי תחושה לא טובה שאני חפרן אז אני עוצר כאן כדי לא להתיש אתכם לגמרי...

למדריך,

אני לא יודעת איך אצלך, אבל בכל אופן אצלי בעלי מאוד לא מוחצן כמוני וזה לקח לי זמן להתרגל ולא להפגע אבל זה היה  לי ממש קשה שכל פעם אני היתי כאובה ועצובה ונלחצת מהאיך יהיה וכו' והוא, לא נורא ומה את נלחצת וכו' ובכלל לא דבר על זה ובמיוחד אחרי אחת הלידות שזמן ההמתנה התארך מעבר לרגיל ואני היתי מבואסת נורא וגם היה לי מאוד קשה טכנית והוא זה היה נראה כלא נוגע אלי בכלל- זה באיזה שהוא מקום פוגע.

עד היום לפעמים עולה לי מחשבה - מה רק לי זה מפריע?

לתשומת לב.

כשלי זה מאוד כואב וקשה.

אין לי בעיה שלא יציע עצות ולא יאמר אמירות חכמות ומאמינות. יותר חשוב לי שפשוט ארגיש שהוא שותף ומזדהה ומבין לליבי.

יש נשים אולי שמחפשות בעל שתמיד יהיה חזק ותמיד מאמין ותמיד לא נשבר ולא מתרגש מכל דבר וזה נותן להן בטחון ויציבות. אני תמיד רציתי שבעלי יהיה מאלו שכן בוכים וכן מרגישים ומתרגשים..זה מאוד אישי וכל אחד וכל אחת שינסה לחוש מה נכון יותר בזוגיות שלהם...

למדריך- תשובתך היתה לא חפרנית. ממש תודה על ההשקעה.

יש הרבה צדק בדבריך.

אני אישית לא מזדהה עם זה שזה דוקא זמן שנועד להתקרבות נפשית ולשיחות - אני לא מרגישה שאנו פחות מדברים כשאנו מותרים. ואיני מרגישה שהגעגוע  יוצר ביננו יותר קרבה והתחדשות אלא יותר מחליש את הכוחות חיים. אולי אח"כ יש שמחה והתחדשות אבל בזמן הגעגוע- אני כלל לא מרגישה שהוא מצמיח. ואני לא יכולה להרגיש ששבועיים בכל חודש אני חיה רק בממתינה.

וברור שיש הרבה מעבר להמתנה וממשיכים לאהוב ולחיות ולדבר וליצור יחד. אבל עוד לא חוויתי מה התקופה הזאת מצמיחה. הגיוני שאין לי מספיק נסיון ופרספקטיבה של שנים כדי לבחון זאת ולכן שאלתי פה על מנת ללמוד קצת מנסיונכם..

אשמח לעוד תשובות..אם אפשר קצת פחות תמציתיות. ואם אפשר פחות תאוריות למיניהן, אותן קראתי ושמעתי. אלא יותר נסיון מהתמודדות שלכם. אפשר גם באישי (בנות)

האמת,

לא יודעת, באמת שאלה קשה...

אני אף פעם לא יודעת מראש מתי זה יקרה (לא מסודר), ולכן, זה קצת מגביר את הקושי, כי אי אפשר להתכונן...

לפעמים יש לי כאבי בטן חזקים ואז אני חושבת שאולי זה מגיע, ורומזת לבעלי שאני לא יודעת, אבל יש ל תחושה שאני עומדת לקבל... וזה חשוב לי להכין אותו, כי אני חושבת שהוא גם מתבאס...

אני לוקחת את זה מאוד קשה כשזה מגיע "פתאום".

בעלי תמיד אומר לי שהוא מצטער, ואני ממש מרגישה שהוא לגמרי איתי.

הרבה פעמים אני בוכה אח"כ כי כן, זה מבאס... (בעיקר אם זה בא אחרי חודשיים שהיינו מותרים או יותר, וזה קורה אצלי...או נניח בתקופה שחשבתי שאולי אני בהריון כי כל פעם לא הגיע, ואז בסוף פתאום כן הגיע... אז זה היה מבאס...)

אח"כ אני תמיד מנסה לחשוב מתי יש סיכוי שאני יוכל להיטהר, ומה יש בזמן שנהיה אסורים ואולי יתקע אותנו... (לדוגמא, אם זה יוצא כשקבענו משהו ביחד או שיש איזה שבת משפחתית ויהיה סיפור לטבול וכו')מתחילה לעשות חישובים ומבקשת מבעלי שיקנה לי לימונים...

בדר"כ אחרי יום פלוס עוברת לי התחושה המבאסת, כי אני נזכרת שכיף לנו גם כשאנחנו אסורים זה לא קל, אבל אנחנו ממשיכים לדבר כרגיל, ונזכרים שגם ככה טוב לנו ביחד...

ובסוף - זה תמיד הכי הכי כיף!!

כשצריך לעשות עבודת לילה או משהו שעלול להסתבך ו/או נגמר מאוחר בלילה, משתדלים שזה יהיה בימים האלה.

נשואים 3 שנים ועדיין  יש לי כאב בלב כל חודש מחדש כשאני מגלה את האורח.

בעלי לעומתי לא נראה בכלל מתרגש. זה קצת  פגע בי (שהוא אדיש לעינייין) ודיברנו על זה. הוא אמר לי שהוא מתנהג ככה כדי התקפוה תעבור לו יותר בקלות

במיוחד לאחר לידת הבת שלנו שמהווה אובייקט ראוי למדיי לחיבוקים ונישוקים

בס"ד

להעצמת הזוגיות שלא מתבטא רק במגע.

מגיעים לשיחות עמוקות לתוך הלילה..

עושים כל מיני סידורים שיותר קל לעשות אותם כשאסורים.

מה כן חיובי בו?

איך את מעצימה את הצדדים החיוביים?

מבחינתי חריצות ואחריות זה הבסיס! איך אפשר לחיות ככה, לא לעבוד זה רק ביטוי אחד לשורש של הדבר..

זה כמו להגיד לי מה היתרונות הנוספים במצלמה כשתוכנת הצילום בה לא עובדת...

אבל, אם את בהסתכלות שמיואשת ממנו, שלא רלוונטי לך הצדדים הטובים שבוודאי נמצאים בו - אז כל מה שנציע, לא יעבוד.

אני באמת מיואשת

תחשוב מה זה בשביל אישה לראות את הגבר שלה קם בצהריים כשהילדים חוזרים מבית ספר

אני מרגישה שאני מגדלת עוד תינוק

ולמה? הוא תמיד היה ככה ?משהו עובר עליו?

הצורך שלך מובן אבל צריך להסתכל על כל התמונה.

מעולם לא עבד בצורה מסודרת.תמיד התחיל ואז היה מאחר, מבריז עד שפשוט היה מתפטר או מפוטר

תמיד המשפחה מימנה אותו ודאגה לו, רגיל שלא חסר כלום ותמיד יהיה מי שיגבה אותו

מה יקרה כשהמשפחה או את תפסיקו לממן?

ומה הוא עושה כל היום? 

אין מישהו שמאושר מלא לעשות כלום כל היום במשך תקופה כזאת ארוכה, לא קשור לכסף.

לא אוהב סדר יום ושגרה

אוהב לצאת לטיולים והשגרה שלו זה חוסר שגרה

ישן מאוחר מאוד, רואה סרטים

בזמני הערות שלו הוא עוזר לכל העולם ואשתו- מדבר עם אנשים ועוזר להם, זה מדהים בעיניי טוב הלב שלו אבל זה לא מכניס שקל לקופה המשותפת וזה עושה לי עצבים

אם זה כך - אז קודם כול עצם הידיעה שיד פה קושי אמיתי והוא לא עושה את זה בכוונה מקלה על ההרגשה.

ושנית - אפשר לנסות לטפל בזה בכל מיני דרכים, ולשנות את המצב, לפחות חלקית...

(ובעיניי זו דווקא ברכה שההורים יכולים לעזור כלכלית, ומוריד מעט מן העול...)

חחח אני עם הפרעת קשב

הוא האנטיתזה לאדם עם הפרעת קשב, כותבת את זה כאחת שמבינה בזה מתוקף תפקידי המקצועי.

הסיפור שלו זה של ילד מפונק מגיל אפס שתמיד קיבל מאבאלה את מה שרצה

גם בשגרה שהיא לא 7 בבוקר עד 6 בערב.

בסוף היום יש לכם מספיק כסף?

סוגרים את החודש?

הוא רוצה לעבוד רק שעדיין לא מצא את עצמו?

יש לו בכלל מניע כלכלי או שאת והמשפחה שלו מספקים את הצורך הזה?

לפעמים לא סוגרים את החודש.

הצורך שלי זה שיהיה לי על מי להישען ולא, לא על ההורים שלו!

גדלתי במשפחה בלי כסף ועבדתי מגיל 15, אז בגדול אני לוקחת את רוב האחריות כי אני מתוכנתת לקחת אחריות מגיל קטן, אבל היו תקופות שניסתי לסמוך עליו אבל אף פעם זה לא עבד,תמיד נגמר בזה שאין לו כח וזהו 

הצורך שלך סופר מובן, זה מעצבן ואת מצפה שהוא יקח אחריות בתור אחת שיודעת מה זה לקחת אחריות.

יש כל מיני דרכים להתמודד

את יכולה להיות קשה איתו, להפסיק לעבוד (או להמשיך אבל לשים את הכסף בחיסכון ולא להוצאות שוטפות) ולהגיד לו "חמוד, תתמודד".

את יכולה להמשיך לעשות מה שאת עושה כבר שנים, הוא לא עובד, את לוקחת אחריות בשבילו ולהתעצבן.

את יכולה לנסות לדבר איתו, אם הוא בנאדם שגדל עם כפית של זהב בפה, בניגוד אליך, עבודה בשבילו היא לא צורך הישרדותי, וזה יכול לשמש כיתרון, כשהמניע הוא הישרדותי אנחנו נשארים לפעמים במים רדודים

אבל כשהמניע הוא התפתחות, תשוקה, עבודה שאוהבים - השמים הם הגבול.

הבעיה שהוא צריך להתחיל לנוע.

מישיבה בבית לא מגשימים חלומות.

הייתי נעזרת באיש מקצוע, אולי צריך שילוב של כמה מהדברים, גם לדחוק לפינה בשביל תנועה וגם הכוונה למקום שהוא יפרח.

באמת תודה

לגבי מה שכתבת שזה יתרון לעבוד לא מתוך מקום הישרדותי , אני לא רואה בזה יתרון, כי החיים מאוד מאתגרים ולא תמיד הולך כמו שרוצים וצריך ללמוד לפעמים לחשוק שיניים ולהתגבר- ואין לו את זה כאמור...

ובאמת שהעבודה זה ביטוי אחד של חוסר האחריות הזה, הדבר הזה מגיע בעוד צורות של "קשה לי אז אני מוותר"

באמת אני חושבת אולי נלך לייעוץ מקצועי

התיאור שלך ובעיקר התסכול והכאב.

ככה היה תמיד?

איך היה בתחילת הנישואים? איך הוא היה כשהכרתם?

מניח שאיתו דיברת... יש לו אולי חבר טוב/רב שאפשר דרכו להעביר את המסר? 

תודה על זה

זה  באמת קשוח ברמות הזויות!

הוא היה ככה מ day one , השינוי שקרה שלי מתחיל להימאס מהמצב

זה באמת נשמע מתסכל מאוד וקשוח.

מה היה אז שזה לא הפריע לך? (ולא שאני לא מבין אותך היום).

איך הוא כאבא? בבית הוא שותף למטלות? 

שבעבר הייתי יותר שותקת על דברים שמפריעים לי ואוגרת,  חיה בתודעת הישרדות- המשימה היתה תמיד להיות עם ראש מעל המים..

שתקתי על הרבה קווים אדומים שחצה, בעבר הוא היה אימפולסיבי מאוד בתגובות שלו למצבים שונים, בקלות שובר את הכלים, היו גם הרמות ידיים ואלימות.לא כי הוא אדם רע, כי הוא אימפולסיבי וכבר בתור ילד לא ידע לקבל גבולות, ושם זה פגש אותו כמבוגר

ואני חושבת שעברתי תהליך עם עצמי שבמהלכו מרגישה יותר ביטחון עצמי במי שאני ובגבולות שלי, חלק מהעניין שהאלימות פסקה בעקבות זה

נשמע שנכנסים לדינימקה שאת מנסה לשנות אותו, והוא נאחז במה שהוא עושה בגלל הניסיון הזה שלך.

עכשיו, אין ספק, ההתנהגות שלו באמת מחרפנת.

ובכל זאת, חייבים להבין ולהשלים עם זה שזה מי שהוא. אולי זה ישתנה מתישהו, אבל זה לא תפקידך ולא ביכולת שלך לגרום לו להשתנות. זה רק אצלו.

תחשבי אם עצמך בכנות- אם הוא נשאר כמו שהוא, האם את נשארת איתו? האם הטוב שיש בו שווה לך?

בסוף אולי הוא ''מתנהג כמו תינוק'', אבל הוא אדם בוגר ואחראי למעשיו. ואם את באמת באמת רוצה להתגרש, ולא מסוגלת לראות שום צד נוסף שיש בו, לא הוגן לא לך ולו לא שתישארי איתו 'על תנאי'.

מצד שני, לדעתי, אם תצליחי לעשות עם עצמך עבודה, להרפות לגמרי, ולהרשות לו לפרנס אותך בדרך שלו (גם אם זה אומר מימון מההורים), תגלי פתאום שהוא רוצה להשתנות מיוזמתו.

כי נשמע שזה הפך למאבק כוח. יותר מצורך אמיתי שלכם.

אם אני יכולה לשחרר ולהשלים עם מי שהוא, כי באמת קשה לשנות דפוסי התנהגות,  אבל מרגישה שאני לא מסוגלת, מרגישה ממש צורך לדעת בביטחון שאני יכולה להישען ולהיות בביטחון בנושא.

זה אישיו אצלי, כמו שכתבתי פה- גדלתי במשפחה מעוטת יכולת, בגיל 15 כבר קניתי עבורי אוכל, בגדים- הכל... וקשה לי ממש שאני עדיין בגיל הזה חיה באותה תודעת הישרדות כלכלית 

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת