זה אפשרי.

תתבונני בינך לבינך, כמה היא טובה, חמודה.

תזכרי שלך היא נראית גדולה, כי היא בכורה. כשהקטנים יהיו בגילה - לא תצפי מהם למה שאת מצפה ממנה..

חלילה, אל תגידי לה שהיא חמודה בטון של "מבוגרים". ואף פעם לא בטון "קר". גם כשהיא תהיה גדולה...

ולא צועקים על פצפונת בת 3.5 (כן, פצפונת..), ובכלל כדאי להתרגל לא לצעוק.

ולא מרוויחים כלום מדיבור בקול מתוסכל. רק מהסברה ועידוד חיובי. ובחביבות רבה. כאתגר משוף לשתיכן, משמח. ולא "לדרוש ולצפות" יותר מידי. לראות מה באמת מתאים לגיל - ולחנך לכך בסבלנות.

ועיקר החינוך - זה לנעימות הליכות והתחשבות. וזה בא בעיקר ע"י דוגמה אישית. כך שאם את "מצפה" שהיא תגיע לכך, הדרך

הטובה ביותר זה ע"י שתתייחסי אליה נעים, בחום, בחום, בהתחשבות, תסבירי דברים בחביבות אמיתית. זה החינוך הכי טוב -

גם אם לא רואים תוצאות "על-הרגע". כשהיא תגדל - היא תחקה את זה.

ומה ש"היא לא ממש נותנת" - כנראה כי היא חכמה.. תהיי אמיתית אליה - היא תשמח ותתן.

שינוי - ויפה שעה אחת קודם. זה גם יכול לחסוך בעיות בעתיד.

שלא משנה כמה הגדולה היא ממש קטנה אנו מתייחסים אליה כאל גדולה. ויש לנו צפיות לא ראליות. ואנו מתייחסים לגדולה יותר כמו חברה מאשר ילד ואז אנחנו נהיים מתוסכלים.

צריך לזכור ששלוש וחצי זה ממש הרגע גמרה להיות תינוקת. היא ילדה קטנה ממש. ולא יודעת מה את רוצה ממנה.

(ולא משנה כמה הקטן יהיה גדול יש שמתייחסים אליו עדיין כקטן גם כשהוא בן 20)

קטונתי מלייעץ, אבל אני רוצה רק לנחם אותך שאת לא היחידה. אני רואה גם עליי וגם על עוד כמה אימהות שאני מכירה, שבכורים הם הרבה פעמים ניסיון מיוחד מה'. לא בגללם, בגללנו. כאילו יש בבכורים משהו שמעורר בנו את הרגשות שהכי צריכים התמודדות ועבודה פנימית. הם משקפים לנו את החלקים הכי קשים בנו. אני מאמינה שהניסיון הזה לא סתם בא, ויש בבכורים האלה גם מתנה עצומה מה', להיעזר בהם כדי לעבוד על עצמנו, לצמוח מתוך האתגר.

כתבתי ממש מהלב, מהתחושות הכי פנימיות שלי. אני מקווה שיצא מובן.

גם אני מרגישה ככה כלפי הבכורה שלי. היא קצת יותר גדולה מהבת של פותחת השרשור (בת 5), ובכל זאת עדיין קטנה. ואני מצפה ממנה לבגרות ולהבנה יותר מאחיה הצעיר.

בהצלחה לכולנו.

דן אני חושבת ששיקפת טוב את המחשבות שלי

אני מבינה היחס שלי אליה לא טוב (ולכן שאלתי)

aima- הצגת נכון את השורש לבעיה- אשמח לשמוע ממך גם טיפים מעשיים

מירימי - אני יודעת התינוקי גם במערך, אך היה חשוב לי בשאלה דווקא ההתייחסות שלי להתנהגות של הגדולים, וזה משהו שהיהה גם לפני שהוא נולד. אני מניחה שהכל יותר מורכב כשיש עוד ילדים, אך בכורה- היא תמשיך להיות...

אני רוצה לחדד עוד נקודה - גם כשאני אומרת לה כמה היא חמודה מכל הלב ובחום ואהבה (אמיתיים, לא מעוישם) ובטח שאנחנו מחמיאים לה על מעשים טובים שהיא עושה - היא מתנגדת לקבל (בורחת ממני, אומרת די)

(מזכירה לי קצת אותי שלא יודעת לקבל מחמאות בעצמי- אולי זו תסמונת בכורים- כי גם אני בכורה?)

אני כן מחזקת אותה עם חום ואהבה אך כמו אמרתי לא תמיד קל להעניק לה.

אבל - וזה מה שהכי קשה לי היא הרבה יותר מהר מוציאה אותי משלוותי. ומפריעה לי שהשני לא כך

אני מנסה בימים האחרוני "לתפוס את עצמי" רגע לפני הטון המאוכזב ו/או הכועס- לא תמיד מצליח לי.

דן -זה מה שהתכוונת?

אמח לקבל עוד טיפים איך עושים את השינוי הזה?

לא כל ילד הוא העתק מדויק של אחיו, נכון?

אז למה שהיחס אליהם יהיה שווה?

נשמע שאת מצפה מעצמך לתת להם יחס שווה ומכאן נובע התסכול.

אם יש לך איזושהיא בעיה עם הגדולה אפשר לדון בה. בלי קשר לקטן.

לגבי מה שכתבת:

לתת שבחים ממוקדים ולא כוללניים.

למשל- במקום: נהדר שאספת את הלגו! את ילדה מקסימה/חרוצה/וכד'

לומר- אני כל כך שמחה שאספת את הלגו! עזרת לי מאוד/ קיבלת משימה ועמדת בה וכד'

מה ההבדל?

ההבדל הוא שכשאת אומרת לה פעם שהיא "מקסימה" ובפעמים אחרות את גוערת בה נוצר מצב שהיא כבר לא מאמינה לך שהיא מקסימה.   כשאת מתארת את הרגשתך באותו רגע ומתארת בהתפעלות את המעשה הטוב. היא יודעת בוודאות שזו האמת. ולא חושבת על כל הפעמים שבהם היא לא הייתה "מקסימה"

עוד נקודה: אם לא טבעי לך ולה חיבוקים ונשיקות נסי למסד את הקשר שלך איתה על דברים אחרים ששתיכן נהנות לעשות יחד.

לצייר ביחד, לספר לה סיפור כשהיא על ברכייך, לשבת איתה על הרצפה ולבנות איתה במשחקי הרכבה, וכו' וכו'

בקיצור לצבור חוויות משותפות. אהבה לא נמדדת רק בחיבוקים ונשיקות. ואני מאמינה שכאשר תחזקי איתה את הקשר היא גם תסכים לקבל חיבוקים והרבה פחות "תוציא אותך משלוותך".

בהצלחה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....