מצד אחד אומרים לא להעמיס שינויים על הילד

אבל נראה לי שאפשר לנצל את מעבר-הדירה להסבר לילד שהוא כבר גדול ומעכשיו הוא יישן במיטה משלו.

אפשר לעשות את זה כייפי-וואו!איזה מיטה יפה!!

וכן הלאה...

בהצלחה

כמובן שזה לא חייב להיות אוטומטית עם המעבר,

אבל אפשר שהמעבר ישמש כ"שעת כושר" להסבר שכעת כשעוברים דירה, הוא כבר גדול,

והוא בע"ה יישן במיטה שלו וההורים יעזרו לו עד שיצליח..

אפשר לומר: התחדשנו בדירה חדשה, ואיזה יופי, גם לך יש מיטה חדשה ויפה 

לדעתי דווקא אם תמתינו עם זה עוד, זה יהיה לו טראומתי. ולכן עדיף להקדים את זה כמה שאפשר

כמובן- בהדרגתיות. וברגע שהורים משדרים שהכל בסדר, וטוב, אין סיבה שהילד יעבור "טראומה".

אבל הם כן מבינים דברים פשוטים, וכן ההבנה שלהם נבנית מתוך טון הדיבור והיחס של ההורה.

אולי ילד בן 10 חודשים לא מבין כלום מהסברים האלו. האם זו סיבה לא להסביר?

בתי הקטנה מקבלת הסברים מגיל קטן מאוד- 3 חודשים. והיום כשהיא בת שנה ושבעה חודשים אני רואה את התוצאות של זה.

היא ילדה שמחה ורגועה שמבינה מה אסור ומה מותר, מה עושים עכשיו ומה אחר כך.

ויותר מזה-היא מבינה שאבא ואמא מחליטים גם אם היא רוצה אחרת.

מעבר דירה לא אמור להיות  טראומתי, זה כיף, ילדים מתלהבים מזה-יהיה לי חדר חדש, בית חדש, וכו'..

(מעבר גן לדוגמא טראומתי יותר).

לכן הייתי מנצלת את המעבר להתרגשות-יואו איזה כיף יש לי חדר חדש! מיטה חדשה! אולי אפילו מצעים חדשים! איזה כיף!

(הילדה שלי לדוגמא אומרת "וואו" אז אפשר להגיד "וואו יש לך מיטה חדשה! וואו יש לך דובי חדש שיישן איתך במיטה!)

מהניסיון שלי זה עובד.

גם אם הילד לא מבין את ההסברים מילה במילה.

אינה קשורה כ"כ למה שעליה נכתבה, במחילה.

פשוט - לא הבנת מה שכתבתי על ה"טראומה".

מעבר דירה אינו טראומה.

אבל, אם הוא יזוהה עם זה שאז בדיוק הוא הפסיק להיות אצל אמא, אז הוא יכול להיות מזוהה אצלו, בפנים, כ"טראומה".

המקום החדש = הפסיק החום הזה. ועל זה - הוא לא יבין שום "הסברה".

לכן צריך לחכות כמה שבועות ואח"כ להתחיל.

לגבי "הסברה" באפן כללי:  בוודאי שלא אמרתי "לא להסביר" דברים שעושים, בלשון חביבה מגיל צעיר. כל דיבור נעים אל הילד, הוא טוב.

לגבי ילדה ש"מבינה שאבא ואמא מחליטים גם אם היא רוצה אחרת" - זה נחמד, אבל צריך לשמור על הגבולות הנכונים של הדבר, באופן הנכון, שלא ייהפך לרועץ ומרדנות עם הזמן. גם להיות קשובים לרצון של הילד, וגם "סמכות נעימה ומוסברת".

ובוודאי שילד קטן יכול לקלוט את "אוירה הכללית" של "איזה חדר יפה". אבל לא את ה"הצדקה" לכך שזה אומר פתאום שינוי כזה..

וגם אם יקלוט "מיטה חדשה" וכו', מסתבר שהחסר יורגש אצלו. ולא טוב שזה יהיה מחובר באישזהו מקום עם המקום החדש.

זו ענ"ד.

כך שזה לא 2 מעברים

הוא יכול להרגיש שזה סביבה חדשה, ריח אחר וכו'

כמו שכשנוסעים להורים וכד' לפעמים הילדים קצת יוצאים מאיפוס מהשינויים בסביבה.

זה תלוי במבט שלנו-איך שאנחנו נשדר להם את זה ככה זה יהיה.

לפני שילדתי דיברתי עם אמא שלי על איך להתנהג עם הגדולה שלי.

היא אמרה לי בפירוש שהכל תלוי בי. נכון, תמיד יהיו תגובות לא פשוטות אבל האם בגלל זה נמנע מילדינו להתמודד עם מצבים?

לא.

היא אמרה לי שאם נשדר לילדה שהילד נכנס למשפחה באופן טבעי וששניהם חלק אינטגרלי מהמשפחה-היא תקבל את זה בדיוק באותה צורה.

פקפקתי בכך, אבל זה עבד.

נכון, יש תסמינים, אבל הם לא קיצוניים כמו שחשבתי ובאמת לרוב היא מתנהגת בצורה טבעית.

צריך לסמוך על הילדים שלנו.

"לסמוך על הילדים" לא אומר לא להיות עירניים שלא לגרום תחושות לא נעימות.

ובוודאי שקבלת ילד אחרי לידה, נעשית ביחד עם הגדולים. וגם אצלנו זה הלך בקלות.

אני מניח שאת מבינה שגם אני מדבר מנסיון של כמה ילדים..

אם את מרגישה שזה "טרואמה" לילד, משהו שצריך להתרגל, אז תחכי.

אבל יותר נכון להסתכל על זה כמשהו חשוב, שמתאים לילדים גדולים, הוא גדל כבר ולא תינוק קטן.

והוא גם יקבל את זה ככה.

זו השיטה שלי כדי להושיב את הילד בכיסא באוטו.

אנחנו קוראים לזה "הכסא המלכותי"!!!

אפשר להרגיל אותו לשחק במיטה גם לפני זה ביום, שההוא לא ינחת אליה בלילה בבום ולא יכיר אותה..

ל"מעבר" הבא שבדרך..

לא הייתי מעבירה ילד דירה, אחרי חודש מיטה, אחרי עוד כמה זמן להתרגל לעוד משהו חדש..

נראה לי שזה בסדר ככה.

גם אנחנו העברנו בו זמנית מאיתי במיטה ובחדר- למיטה וחדר אחרים. וזה היה בסדר גמור.

לא עם המעבר.

ללא קשר באיזה גיל ראוי שיהיה במיטתו.

אם תעשו את זה עם המעבר - המעבר יזוהה אצלו כ"טראומה" עם משמעות קשה, אולי גם בעתיד.

הכלל - בדר כלל - כשעוברים לא משנים דברים. קודם כל, לייצב את ההרגל ה"נורמלי" מבחינתו. אחרי שהמקום החדש הוא "מקומו", נוהגים כפי שהיו נוהגים היכן שרגיל.

שיהיה לכם מעבר טוב ו"ישוב טוב".

לאחרונה העברתי את הבן שלי למיטה משלו, בחדר משלו אחרי המון חששות. הוא בן 9 חודשים ורגיל להיות איתי כ-ל היום (אני איתו בבית, לא עובדת).

מאוד חששתי מההעברה הזו, איזה שבוע מרגע שהחלטנו לא ישנתי ורק חשבתי איך להקל עליו את המעבר. בחור רגיש (:

היה מאוד משעשע לגלות שכמה שהשלכתי עליו כמויות של פחדים, בסוף הוא לקח את זה יפה מאוד. 

באותו יום שהחלטתי שהוא עובר, מהבוקר נכנסתי איתו לחדר החדש, שלו, שמתי אותו בלול עם צעצועים, ולא הפסקתי לדבר איתו ולהסביר לו שזה החדר שלו וזו המיטה שלו וכו' (אל תאמיני למשפטים כמו "מה הוא כבר מבין". הוא מבין).

תוך כדי שהוא שיחק שם תליתי תמונות יפות על הקיר, עשיתי סדר, סידרתי לו את הבגדים בארון, וסתם ישבתי על המיטה שליד הלול וקראתי\תפרתי... בלילה עם הרבה חשש (בעיקר הכנתי את עצמי לבכי כל הלילה...) שמנו אותו לישון שם אחרי הסדר הקבוע של ארוחת ערב-אמבטיה-הנקה...

הילד בכה קצת, החזקנו לו את היד עד שנרדם.

כבר בהמשך הלילה כשהתעורר לינוק, הוא חזר למיטה החדשה בלי בכי בכלל. 

אני חושבת שמה שהכי הקל עליו זה הסדר יום הקבוע, שבסופו הוא הלך לישון במיטה החדשה.

כתבתי את כל זה כדי להציע לך, קודם כל בכל המעבר לנסות לשמור על השיגרה שלו, וזה יתן לו ביטחון במקום החדש.

שנית, יכול להיות שבימים הראשונים יהיה טוב שעדיין ישן איתכם, אבל אחרי שבוע אולי, כשיתרגל לבית (אצל תינוקות שבוע זה המון זמן), מציעה לך לעשות לו יום היכרות והסתגלות לחדר משלו. והעיקר להיות מאוד בטוחה בטיב המהלך הזה, כדי שתוכלי גם לשדר לו שזה בסדר.

בהצלחה, מקווה שיהיה לך לעזר

כשאנחנו עברנו דירה מיד העברנו אותו לחדר משלו והיה מצוין. הוא ישן הרבה יותר טוב בלילה וגם אני.

למרות שבהתחלה היה קשה לקום כל הזמן עד אליו, אבל לא הכנסנו אותו לחדר שלנו בלילות בכלל.

ב"ה הוא התרגל מהר לחדר ולבית.

באופן כללי נראה לי מוזר לשנות לילד הרגל למשהו מסוים ואז לשנות שוב, אם כבר אז שיהיה שינוי אחד, לא?

אני רואה שיש כאלו שחושבים אחרת. זאת דעתי האישית.

בהצלחה ותתחדשו!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....