אבל  ממש כיף לי לראות אותך פה. מתגעגעת .

(בטח טעיתי באיות)

במילים אחרות "גיל שנתיים האיום"...

זה לא כ"כ איום רק שזה מאוד אופייני שיש מעין סממנים כאלה של גיל ההתבגרות. התפרצויות זעם, הפגנת עצמאות "דווקא",

בנוסף, יכול להיות שזו תגובה לאחותו. בגיל הזה היא בטח כבר לא בובה חמודה בעגלה אלא יש לה יותר נוכחות מורגשת, ויתכן שאכן הוא קצת מקנא/ כועס/ מרגיש מקופח וכו'.

נראה לי שהכי חשוב זה לא לתת לו להוציא אותך מדעתך. (קל להגיד קשה לעשות....) אבל באמת, כל פעם שתתעצבני ותצעקי הוא יקלוט שיש לו קלף מנצח מולך. הרי גם ככה ילדים יודעים בדיוק מהן נקודות החולשה שלנו ואיך אפשר לגרום לנו להתפוצץ. (לי יש אחת שאלופה בזה, למשל.)

אז ככל שתשמרי על רוגע ועקביות, ככה יותר טוב. לא להיכנע לגחמותיו וגם לא להתעצבן מהן. משהו בסגנון "אתה כועס מאוד? בסדר, אבל אתה לא יכול להתנהג ככה". "אם תמשיך, אני אצטרך להכניס אותך לחדר להירגע".

את גם יכולה להחליט מראש על מה את מתעקשת ועל מה לא ובכך להקטין חיכוכים.

עוד דבר- עם כל העצמאות שהוא מחפש, ברור שהוא צריך להרגיש שאת חזקה מולו ולא "מתגמשת" עם כל זעקה גדולה ומרה שלו. אם ילד קולט שההורים מתקפלים מכל הפגנה שלו, אז אין לו בטחון בחוזק שלהם. והרי ההורים הם המשענת הכי חזקה. אז אולי זה מעצבן אותו, אבל הוא זקוק לזה כדי להרגיש בטחון.

אז כן, זה יעבור. ואולי יחזור בגיל 4...ובגיל 15...

בהצלחה!

ואני גם צריכה להתעדכן בשלומכם!!!! בן כמה הפשושון?

תודה לך בת 30 על התגובה... כן, בהחלט שמעתי על גיל שנתיים האיום.. רק שחשבתי שאנחנו צולחים אותו בקלילות.... חחחח..

אשמח לעוד תגובות שיבהירו לי איך מעשית כדאי לי להגיב..

ב"ה אני רואה לפי השאלה שכולם גדלים כמו שצריך

גיל ההתבגרות הראשון... אומרים שנתגעגע אליו בגיל ההתבגרות השני

כל מקרה לגופו.

אם זה לא עקרוני- להתעלם. כמה שפחות ללכת ראש בראש.

אם זה עקרוני- זאת אומרת פוגע בצורה כלשהי בו או בסובבים אותו.  לנשום רגע ולחשוב מה ניתן לאפשר לו בסיטואציה ומה לא.

במקרה שנתת:

הוא לא חייב להפסיק. הוא יכול להמשיך לתופף על השטיח.

לומר פעם אחת: התיפוף מפריע מאוד ל____ לישון! אתה יכול להמשיך לתופף על השטיח או לחכות שהיא תקום.

שם פס? את לוקחת וחוזרת על אותו משפט ומחכה לתשובה. אם הוא לא עונה את יכולה לומר לו אני שמה את זה בצד עד שתחליט.

לא לומר יותר מפעם פעמיים. לנקוט פעולה. אחרת הילד יכול להבין שהוא לא באמת חייב להקשיב לך.

וכן אם את מחליטה להתעלם - להחליט לפני שנכנסים למערכה.

אבל זה בדיוק בדיוק מה שעשיתי.. ממש עצוב לי שככה זה צריך להיות... היה לי נחמד להיות איתו בבית, ועכשיו זה נהייה לא נעים. הוא לא רוצה להקשיב, ואני נאלצת להיות לא נחמדה, ואז הוא עצבני וכועס.. =/ והבוקר למשל הוא היה בהתקף בכי, שאין לי מושג מה נכנס בו.. הוא בכה כל הבוקר, כל זמן שהלבשתי אותו וכו', כל ארוחת הבוקר... כל הזמן... אחרי שבסוף נאלצתי להתעלם במשך איזה 20 דקות מהצרחות שלו אז הוא קצת נרגע.. אני מקווה מאוד שזה לא יימשך ככה, כי זה הורס את כל האווירה הנעימה שהייתה בבית..

ב. אפשר לחייך בנעימות. לפעמים להגיד בנחת לגמרי: לא אומרים לאמא לא.. ולעבור הלאה. 

לעיתים אם זה משהו חשוב, אפשר להציע חלופה, וגם להתחיל לבצע תוך כדי.

למשל, בדוגמה הנ"ל: להגיד לו, איזה יופי אתה מתופף. בוא נעביר לשטיח כדי שהיא לא תתעורר. ותוך כדי דיבור להעביר, בעדינות אבל להעביר..

אם ינסה שוב - אז אפשר לקחת ולהגיד, הכל בנחת לגמרי, ב"הבנה": יופי שאתה מתופף, אבל על הריצפה זה מעיר אותה, אז אם תרצה על השטיח תגיד לאמא ואני אחזיר לך.

כלומר: קודם כל, מבפנים לא להתפעל בכלל. זה גיל. הוא מגלה את ה"יכולת" לגלות כאילו עצמאות. זה שלב בהתפתחות. משמח וגם מצחיק אם מסתכלים בקצת הומור.

לא להיתפס ל"סיחרור". את פה המבוגר..

להשתדל לא להגיע לעימותים חזיתיים כשלא צריך.

עם זאת, זו הזדמנות טובה לתפיסת תמונת העולם. לכן, כשצריך - נותנים פידבק בדיבור בנחת. ולפעמים גם במעשה. עם הסברה קצרה, עם הזדהות עם הנקודה העניינית במה שהוא רוצה, ועם נתינת אפשרות לעשיית הדברים בצורה מתוקנת.

אל תופתעי אם אחרי שתי דקות יבוא ויגיד: טוב, אז על השטיח. מבחינתו זו לא "כניעה". זה רק עושה קצת "סדר בראש" מול אמא שהיא גם "טובה" וגם יודעת מה נכון וכשצריך עומדת בנחת על שלה..

לגבי השאלה הקודמת - ב"ה כנראה היה לו איזה קטע של יומיים, כי ב"ה הוא ממש חזר לעצמו... יש לו את הקטעים שלו, אבל לא קיצוניים כמו שהיו לו בימים ששאלתי את השאלה, אז תודה לכל העונים. קיבלתי ואימצתי חלק מהעצות, וגם חלק מהעצות חיזקו אותי כי ראיתי שאני פועלת נכון. אז תודה!

עכשיו שאלה אחרת לגבי אותו ילד - הוא בן שנתיים וחודשיים. נמצא איתי ועם אחותו הקטנה בבית כל יום. נחמד לנו מאוד, והוא בד"כ ילד רגוע ושמח. מה שכן, אני מתחילה להרגיש שהוא ממש מחפש חברה... מאוד מחפש ילדים אחרים, מאוד רוצה בחברתם (אבל כמובן עוד לא באמת יודע איך משחקים עם ילדים אחרים). אז למשל לא מזמן היו אצלנו בשבת חברים שיש להם ילדה שגדולה ממנו בקצת פחות משנה. הוא מאוד מאוד ניסה לשחק איתה - אבל היא דיי התעלמה ממנו. מצד שני, כשהיא נגעה במשחקים שלו זה נורא לא מצא חן בעיניו. הוא רדף אחריה בקריאות "זה שלי!!!!"
הוא מדבר מאוד יפה יחסית לגילו. אבל אני מרגישה שילדים אחרים לא מתקשרים איתו למרות שהוא נורא מנסה..
אני מתלבטת אם נכון להכניס אותו עכשיו לאיזו מסגרת. למשפחתון או משהו.. ואם באמת זה אומר שהגיע הזמן?

ולגבי הרכושנות - זה בסדר ונורמאלי? כי הוא ממש לא נותן לגעת לו במשחקים... צריך לעבוד איתו על זה? או לתת לזה להשתנות לבד? זה חלק מההתפתחות? או שזה בגלל שהוא כל היום איתי בבית ולא רגיל לשתף ילדים אחרים? (אחותו הקטנה בת 8 חודשים והוא לא מרשה לה לגעת לו בצעצועים, למרות שאני מנסה קצת לטפטף לו על זה..).

תודה לכולם, וב"ה שהפורום הזה קיים!

רגיל, נורמלי, ואיפלו עם יתרון בשלב מסוים (כדי שילד יוכל לתת מתוך תחושת "אישיות" ולא "הפסד", הוא צריך קודם להרגיש שאכן יש "שלו. אח"כ - אפשר לתת לאחרים, כחלק מהאישיות).

אפשר מידי פעם להציע, אולי ניתן לה קצת, שתשמח. כלומר, שירגיש "נדיבות" מתוך עצמו, שזה עושה לו משהו טוב מבפנים. כשיסכים - אז לעודד, איך שימחת אותה, כל הכבוד. להרגיל לתחושת הטוב שבנדיבות. אבל לאא להקצין. ילד צריך להרגיש "בסדר" גם כשהוא רוצה משהו לעצמו..

אפשר לעזור לשחק עם חברים שמגיעים. למשל להשתתף איתם איך זורקים כדור אחד לשני וכד'.

משפחתון - החלטה שלכם. 

אבל הזדמנויות "מודרכות" לחברה, זה טוב. יכול להיות בבית, בגן המשחקים, עם "בקרה מבוקרת".. כלומר: שימת לב, אבל בלי "לחנוק"; לומדים מתוך המציאות איך מסתדרים עם אחרים. כמובן, אם מגיע לדברים "קיצוניים" - מכות וכד' - אז לגמרי בנחת לעצור את זה עלהמקום, בהסברה שאנחנו לא מרשים כך, זה לא נעים.

אנחנו גילינו שכשאנחנו נותנים לו לבחור מ2 אופציות שאנחנו נותנים אז יותר קל לו לעזוב את הרצון והאנטי שלו.

למשל- אם הוא רוצה לתופף על הרצפה אז אני אומרת לו: "על הרצפה זה לא כדאי\אני לא מרשה, אבל אתה יכול לבחור- או שתנגן על השטיח או על הספה... רוצה על השטיח? מצוין! לא רוצה? אז על הספה? -מעולה! ואם לא זה ולא זה אז אני אקח לך. אתה צריך לבחור, שטיח או ספה...

בהצלחה!

אבל ביומיים האלה כלום לא עזר....

עוד משהו שעוזר בד"כ זה שכשהוא צועק לא רוצה לא רוצה (למשל לא רוצה להתלבש) אז אם אני יודעת שזה לא משהו שנורא ואיום, ואם אני יודעת שהוא כן רוצה וסתם צועק, אז אני מאפשרת לו "לא רוצה? לא צריך.." ומשחררת אותו.. וכמעט תמיד הוא חוזר בו ורוצה. אני לא עושה את זה בהכל, אלא במה שמתאים. וזה עובד נפלא הוא מגלה שהוא כן רוצה...

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות