אבל  ממש כיף לי לראות אותך פה. מתגעגעת .

(בטח טעיתי באיות)

במילים אחרות "גיל שנתיים האיום"...

זה לא כ"כ איום רק שזה מאוד אופייני שיש מעין סממנים כאלה של גיל ההתבגרות. התפרצויות זעם, הפגנת עצמאות "דווקא",

בנוסף, יכול להיות שזו תגובה לאחותו. בגיל הזה היא בטח כבר לא בובה חמודה בעגלה אלא יש לה יותר נוכחות מורגשת, ויתכן שאכן הוא קצת מקנא/ כועס/ מרגיש מקופח וכו'.

נראה לי שהכי חשוב זה לא לתת לו להוציא אותך מדעתך. (קל להגיד קשה לעשות....) אבל באמת, כל פעם שתתעצבני ותצעקי הוא יקלוט שיש לו קלף מנצח מולך. הרי גם ככה ילדים יודעים בדיוק מהן נקודות החולשה שלנו ואיך אפשר לגרום לנו להתפוצץ. (לי יש אחת שאלופה בזה, למשל.)

אז ככל שתשמרי על רוגע ועקביות, ככה יותר טוב. לא להיכנע לגחמותיו וגם לא להתעצבן מהן. משהו בסגנון "אתה כועס מאוד? בסדר, אבל אתה לא יכול להתנהג ככה". "אם תמשיך, אני אצטרך להכניס אותך לחדר להירגע".

את גם יכולה להחליט מראש על מה את מתעקשת ועל מה לא ובכך להקטין חיכוכים.

עוד דבר- עם כל העצמאות שהוא מחפש, ברור שהוא צריך להרגיש שאת חזקה מולו ולא "מתגמשת" עם כל זעקה גדולה ומרה שלו. אם ילד קולט שההורים מתקפלים מכל הפגנה שלו, אז אין לו בטחון בחוזק שלהם. והרי ההורים הם המשענת הכי חזקה. אז אולי זה מעצבן אותו, אבל הוא זקוק לזה כדי להרגיש בטחון.

אז כן, זה יעבור. ואולי יחזור בגיל 4...ובגיל 15...

בהצלחה!

ואני גם צריכה להתעדכן בשלומכם!!!! בן כמה הפשושון?

תודה לך בת 30 על התגובה... כן, בהחלט שמעתי על גיל שנתיים האיום.. רק שחשבתי שאנחנו צולחים אותו בקלילות.... חחחח..

אשמח לעוד תגובות שיבהירו לי איך מעשית כדאי לי להגיב..

ב"ה אני רואה לפי השאלה שכולם גדלים כמו שצריך

גיל ההתבגרות הראשון... אומרים שנתגעגע אליו בגיל ההתבגרות השני

כל מקרה לגופו.

אם זה לא עקרוני- להתעלם. כמה שפחות ללכת ראש בראש.

אם זה עקרוני- זאת אומרת פוגע בצורה כלשהי בו או בסובבים אותו.  לנשום רגע ולחשוב מה ניתן לאפשר לו בסיטואציה ומה לא.

במקרה שנתת:

הוא לא חייב להפסיק. הוא יכול להמשיך לתופף על השטיח.

לומר פעם אחת: התיפוף מפריע מאוד ל____ לישון! אתה יכול להמשיך לתופף על השטיח או לחכות שהיא תקום.

שם פס? את לוקחת וחוזרת על אותו משפט ומחכה לתשובה. אם הוא לא עונה את יכולה לומר לו אני שמה את זה בצד עד שתחליט.

לא לומר יותר מפעם פעמיים. לנקוט פעולה. אחרת הילד יכול להבין שהוא לא באמת חייב להקשיב לך.

וכן אם את מחליטה להתעלם - להחליט לפני שנכנסים למערכה.

אבל זה בדיוק בדיוק מה שעשיתי.. ממש עצוב לי שככה זה צריך להיות... היה לי נחמד להיות איתו בבית, ועכשיו זה נהייה לא נעים. הוא לא רוצה להקשיב, ואני נאלצת להיות לא נחמדה, ואז הוא עצבני וכועס.. =/ והבוקר למשל הוא היה בהתקף בכי, שאין לי מושג מה נכנס בו.. הוא בכה כל הבוקר, כל זמן שהלבשתי אותו וכו', כל ארוחת הבוקר... כל הזמן... אחרי שבסוף נאלצתי להתעלם במשך איזה 20 דקות מהצרחות שלו אז הוא קצת נרגע.. אני מקווה מאוד שזה לא יימשך ככה, כי זה הורס את כל האווירה הנעימה שהייתה בבית..

ב. אפשר לחייך בנעימות. לפעמים להגיד בנחת לגמרי: לא אומרים לאמא לא.. ולעבור הלאה. 

לעיתים אם זה משהו חשוב, אפשר להציע חלופה, וגם להתחיל לבצע תוך כדי.

למשל, בדוגמה הנ"ל: להגיד לו, איזה יופי אתה מתופף. בוא נעביר לשטיח כדי שהיא לא תתעורר. ותוך כדי דיבור להעביר, בעדינות אבל להעביר..

אם ינסה שוב - אז אפשר לקחת ולהגיד, הכל בנחת לגמרי, ב"הבנה": יופי שאתה מתופף, אבל על הריצפה זה מעיר אותה, אז אם תרצה על השטיח תגיד לאמא ואני אחזיר לך.

כלומר: קודם כל, מבפנים לא להתפעל בכלל. זה גיל. הוא מגלה את ה"יכולת" לגלות כאילו עצמאות. זה שלב בהתפתחות. משמח וגם מצחיק אם מסתכלים בקצת הומור.

לא להיתפס ל"סיחרור". את פה המבוגר..

להשתדל לא להגיע לעימותים חזיתיים כשלא צריך.

עם זאת, זו הזדמנות טובה לתפיסת תמונת העולם. לכן, כשצריך - נותנים פידבק בדיבור בנחת. ולפעמים גם במעשה. עם הסברה קצרה, עם הזדהות עם הנקודה העניינית במה שהוא רוצה, ועם נתינת אפשרות לעשיית הדברים בצורה מתוקנת.

אל תופתעי אם אחרי שתי דקות יבוא ויגיד: טוב, אז על השטיח. מבחינתו זו לא "כניעה". זה רק עושה קצת "סדר בראש" מול אמא שהיא גם "טובה" וגם יודעת מה נכון וכשצריך עומדת בנחת על שלה..

לגבי השאלה הקודמת - ב"ה כנראה היה לו איזה קטע של יומיים, כי ב"ה הוא ממש חזר לעצמו... יש לו את הקטעים שלו, אבל לא קיצוניים כמו שהיו לו בימים ששאלתי את השאלה, אז תודה לכל העונים. קיבלתי ואימצתי חלק מהעצות, וגם חלק מהעצות חיזקו אותי כי ראיתי שאני פועלת נכון. אז תודה!

עכשיו שאלה אחרת לגבי אותו ילד - הוא בן שנתיים וחודשיים. נמצא איתי ועם אחותו הקטנה בבית כל יום. נחמד לנו מאוד, והוא בד"כ ילד רגוע ושמח. מה שכן, אני מתחילה להרגיש שהוא ממש מחפש חברה... מאוד מחפש ילדים אחרים, מאוד רוצה בחברתם (אבל כמובן עוד לא באמת יודע איך משחקים עם ילדים אחרים). אז למשל לא מזמן היו אצלנו בשבת חברים שיש להם ילדה שגדולה ממנו בקצת פחות משנה. הוא מאוד מאוד ניסה לשחק איתה - אבל היא דיי התעלמה ממנו. מצד שני, כשהיא נגעה במשחקים שלו זה נורא לא מצא חן בעיניו. הוא רדף אחריה בקריאות "זה שלי!!!!"
הוא מדבר מאוד יפה יחסית לגילו. אבל אני מרגישה שילדים אחרים לא מתקשרים איתו למרות שהוא נורא מנסה..
אני מתלבטת אם נכון להכניס אותו עכשיו לאיזו מסגרת. למשפחתון או משהו.. ואם באמת זה אומר שהגיע הזמן?

ולגבי הרכושנות - זה בסדר ונורמאלי? כי הוא ממש לא נותן לגעת לו במשחקים... צריך לעבוד איתו על זה? או לתת לזה להשתנות לבד? זה חלק מההתפתחות? או שזה בגלל שהוא כל היום איתי בבית ולא רגיל לשתף ילדים אחרים? (אחותו הקטנה בת 8 חודשים והוא לא מרשה לה לגעת לו בצעצועים, למרות שאני מנסה קצת לטפטף לו על זה..).

תודה לכולם, וב"ה שהפורום הזה קיים!

רגיל, נורמלי, ואיפלו עם יתרון בשלב מסוים (כדי שילד יוכל לתת מתוך תחושת "אישיות" ולא "הפסד", הוא צריך קודם להרגיש שאכן יש "שלו. אח"כ - אפשר לתת לאחרים, כחלק מהאישיות).

אפשר מידי פעם להציע, אולי ניתן לה קצת, שתשמח. כלומר, שירגיש "נדיבות" מתוך עצמו, שזה עושה לו משהו טוב מבפנים. כשיסכים - אז לעודד, איך שימחת אותה, כל הכבוד. להרגיל לתחושת הטוב שבנדיבות. אבל לאא להקצין. ילד צריך להרגיש "בסדר" גם כשהוא רוצה משהו לעצמו..

אפשר לעזור לשחק עם חברים שמגיעים. למשל להשתתף איתם איך זורקים כדור אחד לשני וכד'.

משפחתון - החלטה שלכם. 

אבל הזדמנויות "מודרכות" לחברה, זה טוב. יכול להיות בבית, בגן המשחקים, עם "בקרה מבוקרת".. כלומר: שימת לב, אבל בלי "לחנוק"; לומדים מתוך המציאות איך מסתדרים עם אחרים. כמובן, אם מגיע לדברים "קיצוניים" - מכות וכד' - אז לגמרי בנחת לעצור את זה עלהמקום, בהסברה שאנחנו לא מרשים כך, זה לא נעים.

אנחנו גילינו שכשאנחנו נותנים לו לבחור מ2 אופציות שאנחנו נותנים אז יותר קל לו לעזוב את הרצון והאנטי שלו.

למשל- אם הוא רוצה לתופף על הרצפה אז אני אומרת לו: "על הרצפה זה לא כדאי\אני לא מרשה, אבל אתה יכול לבחור- או שתנגן על השטיח או על הספה... רוצה על השטיח? מצוין! לא רוצה? אז על הספה? -מעולה! ואם לא זה ולא זה אז אני אקח לך. אתה צריך לבחור, שטיח או ספה...

בהצלחה!

אבל ביומיים האלה כלום לא עזר....

עוד משהו שעוזר בד"כ זה שכשהוא צועק לא רוצה לא רוצה (למשל לא רוצה להתלבש) אז אם אני יודעת שזה לא משהו שנורא ואיום, ואם אני יודעת שהוא כן רוצה וסתם צועק, אז אני מאפשרת לו "לא רוצה? לא צריך.." ומשחררת אותו.. וכמעט תמיד הוא חוזר בו ורוצה. אני לא עושה את זה בהכל, אלא במה שמתאים. וזה עובד נפלא הוא מגלה שהוא כן רוצה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....