הלוואי שהשקט הזה יישבר . לרסיסים . כמו שרב - יישבר לחלקיקים קטנטנים שנאבדים בתוך הגשם , בתוך הרעש שיוצרת הצעקה .
תחשבו שהתמימות הזאת של הילדות הייתה נשארת ! שהיינו ממשיכים להתלהב מכל דבר . מקורי עכביש , ממטוסים , מצורות של עננים . תחשבו שהיינו ממשיכים להתלהב מזה שההורים נותנים לנו להישאר ערים זמן רב יותר מבדר"כ , שהיינו רבים ומתפייסים תוך רגע . שהיינו מתלהבים מארטיק ומלקקים אותו במשך שעות , צווחים בגיל כשמי הים מלחכים את כפות הרגליים .
זוכרים שהדמיון היה עף איתנו ? שהכל היה קליל יותר . שאחרי מכה בברך היינו בוכים ואז רצים בחזרה לשחק . שוכחים את הסכנה שבריצה על רצפה מחליקה . נהנים מהרגע שבו כפות הרגליים נוגעות במשטח הקריר . כמו דגים . שוכחים הכל תוך כמה שניות , דקות . וחיים כל רגע מחדש . והמוח אף פעם לא מידי קטן כדי לקלוט את הכל .
ולשאול , ולעשות פרצופים סתם בלי סיבה , ולצחוק עם מי שצוחק עלינו סתם כי אנחנו לא באמת מבינים .
והאמנו שהכל טוב ומעולה . והאמנו שהמילים יכולות להגמר לפני סוף היום . והאמנו שכשיורד גשם השמיים בוכים . והאמנו שלשמש באמת יכולים להיות משקפי שמש . והאמנו שיש מפלצות חושך מתחת למיטה .
והאמנו שאנחנו יכולים לעוף ...
ולא האמנו כמה הנחיתה מהכיסא הכי גבוה בבית יכולה להיות כואבת .
)