לפני כמה שנים הייתי במקום של ייאוש.
התחתנתי צעירה ותמימה עם אדם שפגע בי ורמס אותי יום־יום, מהרגע שנכנסנו לנישואים.
אחרי שנים של פחד והשפלה, הגיע רגע אחד מכריע – תקרית שבה הוא הרים עליי יד.
באותו יום קיבלתי החלטה: אני הולכת, ולא חוזרת.
ועשיתי את זה.
עזבתי עם הילדים שלי ויצאתי לדרך חדשה.
המשפחה תמכה בי, החברות והחברים עטפו אותי, וכולם היו גאים בי – אפילו בני משפחה שלו.
והכי חשוב: אני גאה בעצמי.
עברתי מהחושך אל האור.
הצלתי את עצמי – בזמן.
והצלתי את הילדים שלי.
היום אני במקום אחר לגמרי.
יש לי עסק פרטי, יש לי רישיון, ובעזרת השם יהיה לי גם בית משלי.
ועדיין, כמו לכל מי שעבר טראומה, יש תקופות של נפילות באנרגיה.
אולי זיכרונות, אולי פצעים שהודחקו.
לא מזמן, כשמצאתי את עצמי שוב במצב ירוד, עלו בי תמונות מהעבר:
איך אחרי מכות או יריקות לפנים הוא היה יוצא מהבית,
ואני נשארת לבד בחדר, בוכה,
עם הילדים הקטנים סביבי.
בלי למי לספר, בלי כתף להישען עליה.
ואז נזכרתי איך הייתי מגיעה לכאן, כותבת שרשור,
ואנשים זרים – טובים – היו מגיבים, מחזקים, מרימים אותי מהרצפה.
כי אז באמת לא היה לי עם מי לשתף.
כשקיבלתי את ההחלטה להתגרש, אנשים לא האמינו שאעשה את זה.
זה היה צעד אמיץ, כמעט בלתי נתפס.
והיום אני רוצה לומר תודה.
עברו כמה שנים, אבל תודה על האנושיות, על הטוב, על היד המושטת.
רק לומר: בסוף יש סוף טוב, גם אם הדרך קשה וכואבת.
יש אור גדול בדרך.
תהיי חזקה.
תאמיני בעצמך
