או שכולם עדיין ישנים- כי ערים פה בלילה

אנחנו מקבלים אורחים מאוד יפה בעיקרון

איך מוציאים את הכאב? מתפללים. וגם אם לא מצליחים, מנסים עוד, ועוד ועוד.

אבל יש מן תרגיל כזה שפעם הראו לי בלי קשר- אבל זה גורם גם לזה.

תעצמי עיניים, תנשמי עמוק, ותחשבי להוציא את מה שכואב,

תחזיקי את הנשימה כמה שניות בפנים-

ותוציאי באנחה עם קול גדול, לא בלחש.

חזרי על זה כמה וכמה פעמים עד שהבכי יצא...

אבל זה מרפה, ושימי לב לעשות את זה בריכוז.

בהצלחה!!

ממש מוכר.

גם לבכות לפעמים לא מצליחים. כל כך הרבה זמן...

מצטער, אין לי תשובה טובה איך כן מצליחים לפרוק...אני עצמי עדיין מחפש תשובה מוצלחת מספיק שתעזור לי בכל הפעמים שזה קורה...אם מישהו עלה על דרך, אשמח אם ישתף את כולנו ואותי בפרט...

הכל מוכר וידוע...

לכתוב את הכל על דף.

2 אופציות:

1. אם זה כעס על אדם ספציפי- לכתוב לו מכתב עם כל מה שהייתם רוצים לומר. לקרוע/לשמור, מה שטוב לכם.

אפשר כנ"ל לכתוב לה' על מצב שמעצבן.

2. לכתוב בלי להרים את היד מהדף, כל מילה שעולה לכתוב, גם אם זה בלי קשר למשפט, במשך 5 דק' רצופות, אבל ממש- בלי שום הפסקה!!

שיהיה חודש רגוע ושמח לכולם

מניסיון. 

ולפחות - לי לא.

האמת,

שגמלי לא ממש

אולי לא בדיוק מילה במילה כמו שכתבת, אבל בגדול, כן...

אם תפסיק לכתוב לרגע קטן- הלך כל העניין, ואתה צריך להתחיל מהתחלה!!

על אנשים- זה עזר לי כי ככה לא הייתי צכה "להזכיר" לעצמי כל הזמן מה אני צכה לומר להם-

ואיזה מקלחת מגיעה להם בדיוק- כי זה כתוב לי. אני לא משמידה את הפתקים.

בכללי- אני פשוט מאמינה שתפילה יותר עוזרת מזה.

הכתיבה ברצף- אני סתם אוהבת, יוצאים מזה דברים יפים גם כשהם כואבים- אבל זה מאוד מרפה ומרענן את המח.

בשלב מסויים גם ניסיתי להשמיד את הדברים הכתובים כחלק מהניסיון...וזה לא עוזר.

יש עוד דרכים שאפשר לנסות, אבל בסופו של דבר - זה סיעתא דישמיא. 

להבדיל מיליוני הבדלות - יש ניצולי שואה שמשך עשרות שנים הדחיקו ולא יכלו לבכות כפשוטו - פשוט לא הצליחו לבכות.

הדרך השניה עוזרת.

מתחת למים החמים במקלחת..

ומדברים עם ד'..

ואוכלים גלידה / שותים שוקו כדי להירגע..

"הלב הוא לא מחסן", אבל פעמים רבות אדם מרוב הכאב לא מצליח אפילו לבכות בינו לבין עצמו. סוג של נאטם. זה מסוכן, ברור, אבל זאת מציאות.

"אין שלם מלב שבור" - מי אמר את זה?

מלב שעמוס מבכי,

או מלב ש"שבור" מרגשות שליליים.

זאת מילה משותפת פשוט,

המשמעות שונה לחלוטין..

אפילו שזה מעושה.. זה אמור להפריש חומר במוח.. שמשפיע על מצב הרוח...

כבר שעה.. עדיין את ככה?

או טיפה יותר טוב?

ולא יודע להגיע לנקודת המפגש עליו להשאר במקום ולהמתין שיאתרו אותו

תחושה לא נעימה בכלל.

לפעמים עוזר להתחבר לכאב שלך דרך זה של אחרים-

לשמוע שיר עצוב, לקרוא משהו או לראות איזה סרט שאפשר להזדהות שם עם מישהו,

זו דרך עוקפת והיא עובדת לפעמים.

יש לציין שאני כמו שהזכירו פה נהפכתי לקצת אטומה-לא מצילחה ליבכות לא מצליחה לדבר למרות שמאוד רוצה מרגישה הכי פגועה בעולם וכבר המון זמן אין לי דברים שאני אוהבת לעשות.

לדבר על זה לא הועיל עד עכשיו,ליכתוב גם לא,ובכלל להתפלל נחסמתי רגשית.

אני רוצה להרגיש נינוחה ושטוב לי ולישכוח מהכל אבל זה לא מניח לי כבר שנים.

אני ניסתי פה  הכל הכל!

מרגישה מתה מבפנים.

באמת שזה המילות האחרונות שלי לבקשת עזרה.

זה כבר תקופה ככ ארוכה? שנים?

ניסית טיפול?

זה באמת יכול לעזור..

 זה עוזר..

כמו שלא מרגישים טוב בגוף- הולכים לרופא,, גם אם זה לתקופה ארוכה..

שמרגישים לא טוב בנפש הולכים לרופא הנפש- פסיכולוג.. גם אם זה לתקופה ארוכה..

נשמע שפתרונות קסם לא יועילו..

באמת מכל הלב מייעצת לך: טיפול..

ולדעתי גם לא פסיכיאטר הם האחרונים שיהיו רופאי הנפש...יש כבר הרבה מחקרים שנעשו שאנשים הלכו לפסיכולוגים\פסיכיאטרים וניזוקו מיזה פי כמה מאשר לפני זה

עצתי - תתמקדי בבעיה...ותפני לאדם שמבין בנפשות{תרתי משמע}

ולצערי אני אומר את הדברים מתוך נסיון

אפשר הסבר??

לכל המטפלים בגלל שאולי היה לך נסיון לא טוב עם כמה מהם,

כמו בכל מקצוע יש טובים יותר או פחות, אבל הרבה מהם מבינים ויכולים לסייע בהרבה מקרים,

ולא כדאי לזרוק הכללות שעלולות לגרום לאנשים להסיק מסקנות לא נכונות.

מבינה אותך מאוד..

הייתה  לי תקופה כזו, די ארוכה, הרגשתי כמו אבן, לא הצלחתי להרגיש כלום, וזה מחרפן,

לא יודעת להגיד מאיפה זה מגיע, אולי עומס רגשי גדול מידי שזו ההגנה שלך מהצפה רגשית.

אם זה מעודד, זה עבר בסוף, לבד.

אבל אולי כן כדאי להתייעץ עם מישהו,

אולי לנסות איזה משהו אלטרנטיבי- תנועה, דמיון מודרך, וכדו'.

מה שעוזר לי בתקופות כאלו זה ריצה שמוציאה תכעס והכאב

או לדבר עם חברה או מישו קרוב שיכול לעזור או אפילו רק להקשיב..

שב"ה תוכלי ממש בקרוב להסתכל על התקופה הזאת כעבר..

וה-4 לא ברור

בפרשה הם היו בחברון.  

לא בקרית ארבע. 

קרית ארבע זה השם השני של חברוןף לפי התורה והנך

3 ילידי הענק, הם לא ראו את אבא שלהם?

חוץ מלצייר את תלמי יווני עם תלמים

יכולתי כבר לבקש? ג'לביה?

כמו שרואים מציורי יהודים בלכיש מבית ראשון, מנינוה.

כאפיה זה כנראה רק למדבר ערב שם השמש חזקה יותר ולא רוצים להשרף בעורף

@משה  אולי תרצה להשתמש בזה

לכל מיני שטויות מצחיקות

כרטיס למופע שהוא אוהב, ספר מסוג האהוב עליו, ארוחה עם

חבר , מנוי על משהו (אבל זה יותר מהסכום המדובר, בגד

עניבה (אם הוא משתמש), כיפה מיוחדת וכד')

אהבתי את הרעיון של מופע שהוא אוהב

נראה לי שאזמין כרטיסים לשנינו

תודה💖

העניין שלו

זה הבעיה עם בנים,

לבנות הכי קל לקנות מתנות

בטח שיש דברים שמעניינים בנים. הוא רגיל? הוא חנון?

לקנות לו בהקשר הזה

הוא די רגיל, טיפה חנון...

מעבדת AI

ארון תקשורת לAI

שרת אחסון לAI

אני עדיין לא אחות של @משה 

ספר דווקא אחלה רעיון רק הילד בצבא ואין לו זמן לקרוא

תודה על הרעיונות🙏

ספר עם פתק החלפה.

אבל זה באמת לפי האדם...

אבל חשבתי או לקנות משהו פיזי, שישאר איתה וישמש להמשך (והרעיון הראשון היה מזוודה/תיק).

וגם לעשות איזה ערב משפחתי כלשהו ל'ברכת הדרך', רק אין לי רעיון מה עושים בערב הזה...

איך היא תצטרך לנסוע ולהתנייד, תדירות החזרה הביתה.  

בתחבורה ציבורית מסודרת, אוטובוסים ורכבות, מזוודה על גלגלים יותר נוחה מתיק ענק על הגב.

יש עדיין בנות עם תיקים ענקיים, אבל יש הרבה מאוד, ואולי הרוב לדעתי האישית, עם מזוודות.  

מי שחוזרת כל שבוע הביתה, צריכה משהו גדול להתארגנות ההתחלתית אך לנסיעות השבועיות תיק קטן.  

מי שחוזרת הביתה רק פעם בכמה שבועות, בגלל אופי השירות, ברור שתצטרך משהו גדול מאוד בנפח.   

אם יש שם מזרן נוח? נקי?

כנ"ל שאר הדברים.

ואם הכל טוב שם

מה היא אוהבת?

יש לה תחביבים?

ותמיד אפשר לקנות מכונת גלידה לדירה

זה נראה לי פינוק נחמד 

לא הכל חומרי בעולם הזה

סעיף ב מאוד הגיוני. זה טריוויאלי, אלא אם כן יחליטו שכל אמירה אישית היא בהגדרה של מייצגת.

סעיף א יהיה סופר מובן אם מדובר במקום בטחוני/ממשלתי וכיוצא בזה, או אם מדובר בסטראטאפ וכדומה שכל קימטוט יחרב להם את התדמית ויפגע כלכלית בגלל האטמוספירה הפוליטית שהכל שזור בה היום במקומות האלה. אחרת לא ברור בכלל למה אסור להגיד שאתה עובד במקום פלוני.

ומסעות
 

זה אכן אחד הדברים החשובים ביותר שמקבלים מהשנים היפות בתנועת הנוער. טיולים, מסעות, מחנות קיץ 

מכל דבר פה (אולי חוץ מחקלאות)

יש לי קצת ואני לאט לאט מקבל עוד.
אני לא חושב שזה סותר, 
ודווקא לפעמים זה דברים מקבילים ומשליכים אחד לשני.

סיורים, טיולים.... הכי נכון וטוב בעיניי.

אם אתה מתחבר דרך ללכת בה ולהכיר בה עוד ועוד מקומות ועוד ארבע אמות אז טיולים

אם ההיסטוריה מחברת אותך למשמעות של הנצח- תוסיף ידע

אם אתה ממש רוצה להיות בחזית של כיבוש הארץ אז לך להתיישבות הצעירה או הותיקה

ואם אתה רוצה חיבור פיזי לאדמה עצמה- אז חקלאות

אישית אני חושבת שזה משלים אחד את השני ועוברים בכל התחנות כדי לקבל תמונה מלאה ולפתח קשר עם משמעות. אחר כך אפשר להתמקם בזווית אחת ולגוון מדי פעם.

(זה נשמע כמו חיבור זוגי אבל באמת יש בחיבור לארץ מימד כזה. ראה ערך השיר 'הנני כאן' שכתב חיים חפר ושר יהורם גאון ואחר כך הראל סקעת, והשיר הוותיק 'עוד לא אהבתי די' שקיבל לאחרונה עיבוד מחודש והוסב בקלות לשיר אהבה לאישה)

ואני רק מרגיש רצון להתקרב עוד ועוד ועוד

על מה אתה מתלבט?

אתה אוהב לשאול שאלות, אה?

יותר מלשתף בעצמך😏

לדעתי הכי כדאי להתחיל בלצאת לסיורים עם מדריכים שמלמדים את ההסטוריה של המקומות מאז התנ"ך ועד ימינו.

גם להבין פשט תנ"ך. בדיוק קראתי את החוברת של נתנאל אלינסון על מגילת רות, ואתה רואה שאי אפשר להבין באמת את מה שקרה שם בלי הבנה בסיסית במציאות החקלאית ובתנאי האקלים של האזור לדוג'.