ואז פתאום משום מקום,חוזרת השכחה ומכה בי בחוזקה
האלימות-כל כך נורא, כל זכירה שווה דקירה כל תמונה מביאה לבכייה כל זכרון מביא שממון
שפולה וחבולה הנפש העיפה מחפשת מרגוע לנפשה,אך פורצת בבכיה וגועה בצעקה "אייכה"
ואחרי עשרות בשנים התמונות לא משו מבפנים, וכמו ענן שוב ירד,הזכרון שב לעולמי עד
זוכר את הפנים בכיתה, את ההשפלה את הקרקע שמתחתי נשמטה, את הרוע ואת האכזריות
כמה קשה היא המכה, והנפש רק רוצה להרגע,גועה מבקשת להעלם אך היא כל עולמה,ולאן תשוב
אם לא לביתה.
האם שבעה טוב בחיי צעירותה?,או שמא ראתה רק את לחלוחית עיניה מתייבשת מבכיה.
{בעקבות סדרה על ילדים שקבלו וחטפו השפלות בהיותם קטנים ואחרי המון שנים שוב חזרו לאותו מקום של זכרון שמלווה אותם
החלטתי לנסות לכתוב את תחושותי בנוסה...
אני רוצה להקדיש את מה שכתבתי לכל אותם הנערים\רות שגדלו וסבלו מאותם "בריוני הכיתה" או מהשפלה ע"י חבריהם או הוריהם
אתם לא לבד...תמיד יש מישו שישמע אותכ..אף פעם לא תהיו לבד...זה פצע שלעיתים 50 שנה לא מגליד...ואם בכלל
ונזכה ששום אדם לא ידע סבל ומרגוע לא בגוף ובטח ובטח לא בנפש -"נפש הבשר דמו בנפשו הוא"}
לילה שקט

