גם לי יש שתי בנות, בערך באותו הפרש, רק שגדולות יותר.

אז קודם כל אני אנחם אותך, שעוד שנה שנתיים הן יהיו כבר צמד חמד וישחקו מקסים ביחד...

אבל לגבי המציאות העכשווית- לא כל דבר צריך לקנות כפול, אבל באופן כללי, מנסיוננו, זה מה שכמעט תמיד קורה. גם אם רק לאחת יש יום הולדת, השניה זוכה במשהו קטן לפחות. ואם זה יכול למנוע חיכוכים, מה טוב.

אישית, אני לא בעד שתמיד הבכור צריך לוותר. היא עוד קטנה... ומותר לה להיות רכושנית ואגואיסטית. זה הטבע שלה עכשיו וכך צריך להיות. מדי פעם כן להציע לוותר, אבל לא לכפות ולא כל הזמן.

אני לא אוהבת שמפמפמים לבכור "אתה הגדול, אתה הבוגר, אתה צריך לוותר". זה לא פייר.

אולי זה קצת מוקדם, אבל אפשר לנסות את שיטת ה"למצוא פתרון": נניח אחותה רוצה מאוד משחק, את יכולה להציג בפניה את העובדה: "תראי, גם את וגם אחותך מאוד רוצות לשחק במשחק הזה. יש לך רעיון מה אפשר לעשות כדי ששתיכן תשמחו?"

תתפלאי לגלות, שאפילו בגילאים צעירים ילדים הם יצירתיים. לא פעם הם מעצמם מוותרים, או מציעים לעשות תורות, או מביאים לאחר משחק אחר או שממציאים פתרונות שאפילו את לא היית יכולה לחשוב עליהם.

יש גם עוד ענין שקשור- לדעתי לא צריך להתערב יותר מדי במריבות. אמנם הן קטנות, נכון, אבל עדיין צריכות ללמוד לריב. כמובן שלא לאפשר מכות ונשיכות וכד', אבל לא להיכנס לתוך המריבה ולנסות לרצות את כל הצדדים, כי אין לזה סוף.

וזה עוד יתרון של שיטה הנ"ל: אין אשמים, אין "מתחילים". יש מצב שצריך לפתור אותו ביחד וזהו.

ועוד פתרון- הזמן. בכל משפחה הרי יש תקופות כאלה וכאלה, תלוי בגילאי הילדים ובמה שעובר עליהם, וגם התקופות האלה עוברות...

אולי אפשר שיהיו לכל אחת משחקים שהם רק שלה? קצת קשה, נכון, אבל אולי זה יכול לעזור. ואז הגדולה משחקת ב"שלה" והקטנה ב"שלה".

בהצלחה, מקווה שקצת עזרתי.

מאד חשוב לי שהגדול שלי (שנתיים) ירגיש שאני מעריכה אותו כבוגר ולכן כל פעם שהתינוק בן 9 חודשים מתקרב לצעצועים שלו אז אני אומרת לגדול "אתה מרשה ל__ לשחק בצעצועים שלך?". לפעמים הוא מסכים ולפעמים לא. ב"תכנון" שלי זה בהדרגה להתחיל לקנות צעצועים שמראש יוגדרו כצעצועים של שניהם, כך שלא יהיה מצב שמישהו יגיד "זה שלי". ובכלל אני תמיד מנסה  לגרום להם לשחק אחד ליד השני כדי שיתרגלו להיות ביחד. מקווה שכשהקטן יגדל קצת הם יוכלו לשחק ביחד מבלי שאצטרך להתערב בינהם בעז"ה

בהתחלה לימדתי את הגדול להביא לה משהו אחר שהיא אוהבת - כשהקטנה הייתה קטנה זה היה מצוין...

ועכשיו - זה דוקא טוב שלומדים להתחלק, גם במסגרות (אם הם במסגרות) שלהם הם נפגשים במציאות הזו. לומדים לעשות "תור- תור", ולחכות לתור שלי (כמובן רלוונטי רק לגדולה...) או לחפש משחק אחר שישמח אותי. כמובן שאפשר גם להציע לגדולה לוותר, ולהדגיש לה שהקטנה לא יודעת לוותר עדיין, אבל היא כבר גדולה ויכולה. לא לחייב לוותר, למה שהיא תוותר? שתרצה לוותר. וכמו שכתבת, דברים זולים זה תמיד טוב שיש שניים (2 דגלי ישראל, 2 כדורים קטנים וכו). 

לדעתי בקטע של "זה שלי/אני קיבלתי את זה" עדיף להדגיש שאם הילד לא משחק בזה עכשיו - אין לו רשות "לשמור" לעצמו, גם לא חפצים "שלו". אולי בגיל יותר גדול. זה שלך, נכון, אבל גם בדברים של השניה את משחקת חופשי.

ואם הקטנה ממש מציקה ולא נותנת לגדולה לשחק בשקט - נראה לי בהחלט לגיטימי "לעזור" לגדולה = לקחת באמת את הקטנה למקום/לצעצוע אחר שיהיה לה אטרקטיבי. בדכ בגיל הזה זה עוד יכול להצליח.

סתם מניסיון שלי כאמא מאוד צעירה... בהצלחה.

קיבלתי מכל אחת מכן. תודה רבה רבה.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....