לזכרם של 12 הלוחמים ואנשי הכ"כ שנהרגו בינהם מח"ט יהודה, אל"מ דרור וינברג הי"ד..
רבע שעה אחרי שהחלה סעודת ליל השבת נשמע צרור יריות. אליהו ליבמן עזב את השולחן, לקח את הנשק ורץ אל הג'יפ. זמן קצר אחר כך מצא את עצמו פנים אל פנים מול מחבל שהמטיר עליו אש. בסמטת המוות, אליה דהר, כבר נמנו 11 לוחמים הרוגים, בהם חבריו, פקודיו במילואים וידידו הטוב, אל"מ דרור ויינברג.
אירועי אותו לילה הם מצד אחד סיפור של גבורה אישית מדהימה שהפגינו ליבמן וקומץ אחרים, אבל מנגד גם של חוסר אונים וחידלון שאילצו את ליבמן להיכנס לתפקיד המוביל בשטח, בוואקום שנוצר.
במשך שעות באותו לילה התנהל קרב קטלני מול שני מחבלים. כוחות צבא אדירים זרמו למקום, אבל רק מעטים הסתכנו בקרב פנים אל פנים. בתחקיר הצה"לי של האירוע נקבע כי לאחר נפילתו של המח"ט ויינברג, "קרסה שרשרת הפיקוד".
התחקיר מציין כי מספר קצינים בתפקידי מפתח לא השפיעו למעשה על הקרב העיקרי וכי בשעה הראשונה שחלפה מאז החל האירוע "היה תפקוד המפקדים איטי ולא יעיל". ליבמן , שהסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה את צה"ל בסביבה, החליט לתפוס פיקוד בעצמו. כשהוא מוביל כוח מעורב של חיילים ואזרחים ומסכן את חייו, נכנס פעם אחר פעם, בין ירי בלתי פוסק ורימונים מתפוצצים, אל תוך התופת כדי לחלץ פצועים ולפנות את גופות ההרוגים. התחקיר המבצעי שערך הצבא מצא אותו, האזרח, כיחיד שהצליח להעביר לצה"ל הגדול תמונת מצב מהשטח. עכשיו, אחרי שהרמטכ"ל העניק לו אות הערכה על תפקודו בקרב, הוא מספר בפעם הראשונה את גרסתו המלאה.
בגיל 15 התנדב למד"א
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
ליבמן, ששירת בסיירת גולני והפך אחר כך לקצין בחטיבה, כבר ראה הרבה בחיים. "אני, עם פיגועים והרוגים, יש לי לא עלינו ניסיון כבר מילדות. ב-80', כשגרתי בבית הדסה בחברון, היה הפיגוע הגדול הראשון שם. ערב שבת, כולנו חיכינו שתלמידי הישיבה יחזרו בריקודים מהתפילה במערת המכפלה, ואז בדרך נפתחה עליהם אש. שישה הרוגים ו-25 פצועים היו שם כשמסביב יישוב יהודי קטן בלי מערך רפואי. ביקשו מכל מי שיכול לבוא לעזור, אז באתי גם אני, ילד בן עשר".
בגיל 15 כבר התרוצץ כמתנדב בין אמבולנסים של מד"א. שמונה שנים אחר כך ביצע בפעם הראשונה הנשמה מפה לפה בקורבן פיגוע . "זה היה אפרים איובי ז"ל, הנהג של הרב דרוקמן, שנפגע מירי מחבלים על הרכב שלהם. הרב דרוקמן ניצל ואני הייתי הראשון שהגעתי לשטח וטיפלתי בנהג, לצערי ללא הצלחה".
לפני ארבע שנים שוב נקלע לזירת אסון. "ניצלתי בנס כשהכדור שפגע בתינוקת שלהבת פס עבר סנטימטרים ממני. בדיוק עמדתי עם איציק פס ואשתו שהיו עם העגלה והתינוקת. תוך כדי שאני מדבר איתם, ממש מרחק נגיעה מהם, נשמעה ירייה ואיציק נפל, התגלגל על הרצפה וצעק, 'איי, חטפתי ברגל'. גררנו אותו מעבר לעמדה הצבאית הממוגנת ופתאום אני מרים את הראש ורואה את אשתו מוציאה בהיסטריה את שלהבת מהעגלה כשהראש שלה מלא דם. כדור אחד בראש הרג אותה".
בשנים האחרונות הוא משמש כקב"ט היישוב היהודי בחברון, אחד האזורים הסוערים בשטחים. אבל כלום לא היה דומה למה שעבר עליו באותו לילה בחברון, ביום שישי, ה-15 בנובמבר 2002.
עד שהחלו היריות זה נראה כמו עוד ערב שבת שגרתי. כוננות המתפללים הסתיימה וכוחות צה"ל המאבטחים את סביבות ציר המתפללים המוביל למערת המכפלה החלו להתקפל. בסמטה הסמוכה לציר התארגן הסיור הרגלי של הנח"ל לתזוזה, על גג בית סמוך התכוננו התצפיתנים לירידה.
בעמק המתפללים המתחיל בסוף הסמטה, במרחק של כ-70 מטר מציר התנועה הראשי, המתינו שלושת לוחמי ג'יפ 751 של מג"ב להוראה לפנות את השטח. ואז נפתחה האש. מחבל שהתחבא קודם לכן מול הפשפש הדרומי, שער הכניסה הרגלי לקריית ארבע, החל לירות לעבר החיילים בשער. בתוך זמן לא רב הוא חוסל על ידי כוחות צה"ל ואנשי כיתת הכוננות. שני חבריו, שהתמקמו בחסות החשיכה בקצה הסמטה, פתחו באש מאסיבית לעבר פטרול הנח"ל ולעבר ג'יפ 751. כמה מן הקליעים חדרו דרך תקרת הג'יפ הממוגן ופצעו קל את שלושת הלוחמים שחילצו את עצמם החוצה תחת אש.
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
ליבמן, שהגיע מהבית, עצר בצומת הסמוך לכניסה לסמטה. "פגשתי שם את המח"ט דרור ויינברג, שבא מהחטיבה אחרי ששמע כמוני את הירי. נעצרנו ג'יפ ליד ג'יפ, פתחנו דלתות אחד מול השני וניהלנו שיחה קצרה. הבנו שהירי מתרחש בעמק המתפללים, אבל לא היה ברור לנו איפה בדיוק".
בינתיים נכנס לסמטה ג'יפ מג"ב עם קמב"ץ הפלוגה, סמיח סוידאן, ונהגו תומר נוב. השניים הגיעו לקצה הסמטה, ביצעו פניית פרסה ואז ספגו מכת אש קשה. נוב נהרג ראשון, סוידאן נפצע קשה, אבל לפני שמת הספיק לדווח בקשר,'נפגעתי, תביאו עזרה'. דוד מרכוס, אחד מחיילי הסיור של הנח"ל, הגיע אל הג'יפ של סוידאן ונורה גם הוא למוות. גם קצין המבצעים של גדוד מג"ב והקשר שלו, ישעיהו דוידוב, נכנסו לסמטה ונתקלו באש. דוידוב נפצע קשה ופונה החוצה, שם נקבע מותו.
אל"מ ויינברג, מפקד החטיבה, ששמע את הדיווח על הפציעה של סוידאן והיה בדרכו חזרה מנסיון איגוף שלא צלח, החליט להיכנס לסמטה. הוא פרק מהג'יפ עם אנשיו סמוך למרכז הסמטה והתקדם לכיוון הקצה. בדרך חטף כדור, צעק "נפגעתי" והתמוטט. לוחמי ג'יפ 751 של מג"ב, פצועים קל ממכת האש הראשונה, נכנסו פעם נוספת לשטח האש וסייעו לקשר המח"ט לחלץ את גופת מפקדו.
"כל הזמן הגיעו לשם עוד ועוד כוחות, אבל אף אחד לא התקדם", אומר ליבמן, "חלק פחדו, חלק לא רצו וחלק המציאו תירוצים והיו עסוקים בתיאומים ובכל מיני דברים אחרים".
שלושת הנח"לאים שנותרו בסמטה המשיכו לנהל אש. מפקד הכוח הצליח ליצור קשר עם שני החיילים הנוספים שלו שהיו בתצפית על גג לא רחוק בתחילת הסמטה והורה להם לצאת ולהמתין לחילוץ בכניסה לסמטה. אחד מהם, איגור דרוביצקי, חובש בהכשרתו, החליט למרות ההנחיה שלא להותיר את הפצועים לבד בשטח. כשבן זוגו, מפקד התצפית, חילץ את עצמו החוצה, הוא נכנס לסמטה בניסיון לחבור לפצועים. סמוך לקצה הסמטה ירה בו אחד המחבלים מטווח קצר. הרוג שישי בתוך 20 דקות.
בכל הזמן הזה לא הצליחו בחטיבה לגבש תמונת מצב.ברמות הגבוהות איש לא הבין מה בדיוק קורה. הבלבול היה מוחלט.
ג'יפ 751 נכנס תחת אש לפתח הסמטה כדי לחלץ את שלושת הפצועים של הנח"ל. בשטח נותרו מוטלים ארבעה הרוגים. ליבמן: "ירדתי עם הג' יפ מהפשפש ובכניסה לסמטה אני רואה את 751 מוציא את הפצועים. זה היה הרגע הראשון שבו הבנתי איפה האירוע, למרות שעדיין לא היה לי מושג שיש כבר שישה הרוגים ובקצה הסמטה שני מחבלים חיים ממתינים לטרף הבא. היה שקט. המחבלים היו בהפוגה. הזעקתי אמבולנסים. בינתיים גם יצחק בואניש, קצין הביטחון של קריית ארבע, הגיע אלי. לי לא היו בשטח לוחמים משלי לבד מיוני, הסגן שלי. החבר'ה מ-751 אמרו שיש בפנים עוד פצועים ושהם נכנסים שוב. בואניש אמר להם, 'אנחנו נכנסים איתכם'.
" צריך להבין שבשלב הזה אין במקום שום צבא. כלום. מפקד פלוגת המילואים, שזאת הגזרה שלה, הגיע עם כיתת כוננות לקרבת מקום ונשאר שם תקוע כל הערב. סמיח, קמב"ץ הפלוגה, מת. אריק, קמב"ץ הגדוד, היה עסוק בפעילות מסביב. פלוגת מג"ב כ"ה, כל כיתות הכוננות שלה לא הגיעו או הגיעו ולא התקרבו. ג'יפ סיור נוסף של מג"ב, שהיה צריך להיות באזור, נעלם. שתי פלוגות עם לוחמים במערת המכפלה שלחו כל אחת קצין עם עשרה לוחמים שהגיעו לאזור ונעצרו, למרות שחברים שלהם היו באותו זמן זרוקים בשטח ומתבוססים בדמם. כך העבודה נשארה בידינו, חבורה של אזרחים לבושים בחולצות שבת".
בעוד ליבמן וסגנו מטפלים בפצועים, ריכז יצחק בואניש שישה מלוחמי כיתת הכוננות שלו לכניסה לסמטה במטרה לחלץ את הפצועים. רק אחר כך התברר שהם כבר לא היו בין החיים. עם כיתת הכוננות של בואניש נכנסו גם לוחמי מג"ב בג'יפ 751. התוכנית היתה שהג'יפ ייכנס ראשון כשאחריו ינועו רגלית בשני טורים שבעת אנשי צוות הכוננות של קריית-ארבע.
הכוח התקדם עד לקצה הסמטה. הלוחמים עברו ליד גופתו של איגור דרוביצקי ומיהרו לנפץ את פנסי הג'יפ של סמיח סוידאן שהאירו עליהם. אחד מהחבורה שזיהה לפתע דמות בקרבתו עוד הספיק לצעוק,'מחבל מימין', לפני שאש תופת נפתחה לעבר הכוח מטווח אפס. בתוך שניות נפגעו כל העשרה.
יצחק בואניש, אלכס צביטמן ואלכס דוכן מכיתת הכוננות, ולוחמי מג"ב גדי רחמים ונתנאל מכלוף, נהרגו במקום. ברוך דסטה ומשה פרג', מכיתת הכוננות, נפצעו קשה. מקסים קרבצוב המג"בניק ושלומי כהן ושלומי עמר מכיתת הכוננות, נפצעו קל והחלו מדדים לאחור בניסיון לחלץ את עצמם.
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
"מחבל יורה עלי מטווח אפס"
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
"כשהם נכנסו לסמטה שהיתה שקטה למשך מספר דקות, הייתי עסוק בטיפול בפצועים", מספר ליבמן, "פתאום, בבת אחת שמעתי ירי ורימונים במסה אדירה. מטח עצבני של אש".
40 דקות חלפו מתחילת האירוע. בסמטה נספרים 11 הרוגים. שני ישראלים נוספים שוכבים לידם פצועים קשה, מחוסרי הכרה, כשהמחבלים מסתובבים ביניהם ומוודאים הריגה. משה פרג', שהיה בתרדמת במשך ימים, סיפר אחר כך ששמע יריות וראה את רגליו של המחבל כשהוא צעד לידו. "התפללתי שהמחבל יחשוב שאני מת ולא יירה בי", שיחזר .
ליבמן: "הייתי אולי במרחק 70 מטר מהם, שומע יריות, אבל לא מדמיין לרגע את הקטסטרופה, לא מאמין שכוח של עשרה, עם בואניש, עם ג'יפ מג"ב, נוטרל כולו. אמרתי,'יכול להיות שהחבר'ה נותנים מכת אש כדי לחלץ את הפצועים או יורים ירי תגובה. לא דמיינתי שבתוך דקה הושמד כמעט כל הכוח. קראתי לבואניש בקשר והוא לא ענה. החלטתי להיכנס פנימה כדי לנסות לחבור אליו. השארתי את יוני, הסגן שלי, לגמור את הטיפול בפינוי הפצועים. התחלתי בנסיעה כשאני מצפה לפגוש מישהו בפנים.
"אמרתי, 'גם אם היתה היתקלות ואחד או שניים נפגעו, עדיין צריכים להיות שם לא מעט אנשים'. מסביב היה די חשוך. הירי כבר פסק. שקט מוחלט. עברתי את אמצע הסמטה, הסתכלתי לכל הכיוונים ופתאום הרגשתי את הלב יורד לי למטה. ראיתי את הגופות של החבר'ה מפוזרות על האדמה מסביב. נהיה לי שחור בעיניים. התחלתי לקלוט שמשהו נורא קורה פה. אתה רואה את כל העוצמה הזאת שנפרדה ממך בדיוק דקה אחת קודם שוכבת על הרצפה, כולם דוממים ואין תגובה. כולם מתים. שוכבים אחד ליד השני, כל אחד בתנוחה שלו, ברדיוס של שבעה מטרים מקסימום.
"בתוך כל ההלם התעשתתי והעברתי מיד דיווח אחורה למוקד: 'כולם פה הרוגים, יש פה לפחות חמש-שש גופות, לא להכניס כוחות רפואה, רק כוחות לוחמים לחילוץ'. המשכתי תוך כדי דיווח בסריקה בלי לדעת מה הולך לקרות בעוד שנייה, כשמסביב חושך ושקט ופחד נורא.
"נסעתי עוד כמה מטרים עד לקצה הסמטה, עברתי את הג'יפ שבתוכו סמיח ותומר הרוגים, ראיתי את הגופה של מרכוס מאחוריו ואז פתאום, מתוך מורד עפר שנמצא שניים-שלושה מטרים מצד ימין שלי, הגיח מולי מחבל לבוש בגדים שחורים, כיוון אלי את הנשק והתחיל לבצע ירי מסודר ומדויק לתוך החלון שלי. עומד ומכוון בצורה הכי רגועה בעולם. שקול, מלא ביטחון עצמי. ואני יושב בג'יפ עם חולצת שבת, בכלל לא בקטע של מי שבא לנהל קרבות. באתי לחלץ נפגעים במחשבה שהכל נגמר. פתאום אתה מוצא את עצמך בקו האש משני מטר, בחושך, לבד, מסביב כולם מתים, כמעט חסר אונים. אתה רואה מולך את מלאך המוות שהורג ומחסל כאן כל מה שזז ואתה חושב,'אם את כל העשרה שלפני הוא חיסל, מי אני שאצא מזה בחיים'. הביטחון העצמי נופל לך לרצפה. המוות לא יכול להיות קרוב יותר. אתה ממש כמעט יכול לגעת בו.
"אתה יודע שהמיגון של הרכב לא קיים מלמטה ובגג ולא יודע אם לא יורים עלי גם מהגגות סביב. כל רימון שהוא ישלוף עכשיו ויגלגל אלי מרים אותי לשמים. נכנסתי לסוג של אפאתיה. דיווחתי בקשר: 'מחבל יורה עלי מטווח אפס, ברוך השם לא נפגעתי, צריך לארגן כוחות חילוץ'. לא יכולתי לדרוס אותו כי הוא היה במורד ומהצד, לא מולי. הסמטה היתה צרה, היה קצת קשה לעשות פרסה כדי לצאת החוצה. בינתיים הזגוגיות התחילו להיסדק וידעתי מצוין שאם כמה יריות פוגעות באותו אזור, המיגון לא מחזיק.
"בח, טבח, הרגו את כולם"
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
"באיזשהו שלב, כשהייתי בפנים, שלושת הפצועים שזחלו החוצה הגיעו ליוני והתחילו לצעוק, 'טבח, טבח, הרגו את כולם'. יוני, שראה אותם עם רסיסים ברגליים ובפנים ושמע בקשר שיורים עלי, נכנס לסמטה בריצה, כשהוא עם נשק ומחסנית בלבד, בלי שום מיגון והתחיל לרוץ לכיווני בגבורה מופלאה.
"הסתובבתי בקצה הסמטה, חטפתי אש משני המחבלים כשאני מזהה רק את זה שקרוב אלי. התחלתי בנסיעה מהירה החוצה ופתאום אני קולט את יוני רץ אלי מתוך האפלה.לא הבנתי מה הוא עושה פה. פתחתי את הדלת וצעקתי לו, 'יוני, משוגע, יורים, תעוף מפה'. תבין , הבחור היה בפיקוד העורף, לא לוחם בכלל. המחבל, שזיהה את העיכוב שלי, התחיל שוב לירות עלינו כשאני בג'יפ ויוני תופס מחסה מאחורי טראסה צמודה לעמוד טלפון ויורה בחזרה. האמת? יוני היה ברגע הזה כמו מלאך בשבילי. הוא נתן לי אוויר לנשימה. החזיר לי את כל הדם לגוף. פתאום לא הייתי לבד עם כל השחור והחושך והמוות מסביב. פתאום היה איתי מישהו. מישהו חי. זה דבר שאני לא אשכח לו כל החיים.
"כל השמשות בג'יפ התנפצו, כבר לא יכולתי לראות כלום. צעקתי ליוני, 'צא החוצה, אני אתן לך חיפוי ואחר כך אני אצא'. יריתי עד שהייתי בטוח שיוני כבר הגיע לקצה הרחוב ויצא החוצה, ואז גם אני יצאתי במהירות. אחר כך סיפרו לי אנשים שרק כשהם ראו אותי יוצא בדהרה עם הג'יפ המחורר הם התחילו להבין מה קורה. בינתיים הגיעה לקצה הרחוב כיתת הכוננות השנייה של קריית ארבע שעד אז התעכבה בכניסה בקרב עם המחבל השלישי בפשפש הדרומי. עשיתי פרסה, זרקתי מעצמי את החולצה הלבנה והציצית כדי לא לבלוט ונשארתי חצי עירום.
"בחוץ היתה בינתיים סיטואציה לא פשוטה כששניים מהפצועים שיצאו לפני זה אמרו לאנשי כיתת הכוננות שחיכו לי בחוץ, 'אל תיכנסו, זה מסוכן, כולם מתים שם'. אמרתי לחבר'ה, 'אין מה לעשות, צריך להיכנס'. בתפישה שלי ראיתי שיש לי פה 11 אנשים מדממים, שמבחינתי יכולים להיות פצועים שאפשר להציל אותם, ויש מחבל אחד שיורה עלי ואותו ראיתי בעין. אמרתי, 'בואו נתקע אותו ונציל את הפצועים שלנו'. נכון שבצבא מלמדים כל חי"רניק מצוי שלא מטפלים בפצועים באמצע אלא קודם גומרים את כיבוש היעד, אבל אמרתי,'אין לי פה יעד. יש לי פה מחבל מזורגג שצריך לגמור'. חששתי שאם אני מחכה, או שהוא יהרוג אותם, או שהם ימותו מאיבוד דם, או שהסיפור ייגמר עוד יותר גרוע.
"הסתדרנו בכניסה לסמטה. אני ראשון, אחרי סטפן, הסגן של בואניש, עם עוד שלושה מצוות כוננות איתו בג'יפ ועוד ארבעה הולכים רגלית מאחור בחסות הג'יפ. בתחושה, הכניסה השנייה היתה הרבה יותר מפחידה. בפעם הראשונה לא ידעתי למה אני הולך. פה, אחרי שאתה מבין שכולם מתו, זה סיפור אחר לגמרי, למרות שאני לא חושב שהייתי שקול כדי לנתח את הפחדים הללו. הפחד הראשוני היה לראות את כולם הרוגים ושהמחבל יורה. אחר כך כבר הייתי בתוך האטרף של האירוע. המח"ט הרוג, אין לך עם מי לדבר ואתה מבין שאם אתה לא תופס עכשיו פיקוד ועושה משהו, המצב רק ילך ויחמיר. מבחינתי היה אסור להשאיר את הזירה לבד מבלי שמישהו ינהל כל הזמן אש. המחבל היה יכול להיכנס שם לג'יפ של סמיח ולהשתמש בו, הוא היה יכול לחטוף גופות. היה ברור שצריך לחתור להשמדה שלו כמה שיותר מהר.
מי שמזהה ראשון יורה
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
"התחלתי בנסיעה פנימה כשכל שאר הכוח אחרי. ההוראה שלי היתה לא לפרוק מהג'יפים לפני שמזהים את מקורות האש. כל פעם שאני מנתח אחורה את הסיטואציה הזו אני מתקשה מחדש להאמין. אנחנו כבר 45 דקות אחרי תחילת האירוע, כולם יודעים עליו ואף אחד לא נמצא. אתה מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה חייל, פשוט אף אחד. כמה שאני חלק מהצבא ואוהב אותו זה נשמע פשוט לא הגיוני. היו צריכים להיות בשלב הזה עשרות חיילים, וזה לא שהם לא היו פה, כולם היו בסביבה, תקועים בכל מיני צמתים עם אלף ואחת סיבות לא לבוא. זה כמו אלה שמתנדבים לחלץ פצועים אחורה כדי לברוח משדה המערכה.
"נכנסתי שוב לסמטה, ואחרי 40-30 מטר חטפתי אש על הג'יפ מלפנים. המיגון התחיל ליפול והזכוכיות התחילו לעוף לי על הגוף ואני יושב חצי עירום בג'יפ. כבר לא ראיתי את המחבל כמו בפעם הראשונה. דיווחתי בקשר,'הוא יורה עלי מצד ימין, לא, הוא יורה מצד שמאל'. לא הבנתי עדיין שמדובר בשני מחבלים, הייתי בטוח שזה אותו אחד.
"הכוח הרגלי זיהה את אחד המחבלים והסתער לכיוונו. בועז, רכז הביטחון של ישיבת 'שבי חברון', שהסתער ראשון, חטף רסיסים בידיים ונפצע. פרקנו מיד מהג'יפים, תפסנו מחסות והתחלנו לירות כששני המחבלים יורים ממקומות חשוכים ומתניידים, יורים ונעלמים. הכל מטווחים של שבעה-שמונה מטרים והם כל הזמן דינמיים. אתה עסוק קודם כל בניסיון לחסל את המחבלים, אחר כך בלראות שאתה עצמך לא נפגע ותוך כדי כך אתה גם אמור להתחיל למשוך את הפצועים החוצה.
"עמדנו כל אחד בנקודה אחרת מאחורי מסתור.
"התחלנו תוך כדי אש לחלץ לאחור את הנפגעים כשהמחבלים כל הזמן יורים עלינו. אנחנו שומעים אותם, אבל לא רואים. זה היה קרב על החיים ועל המוות. מי שמזהה ראשון, יורה. בכל מכת אש שלהם הגבנו לכיוון משוער בלי לראות אותם. היינו פחות או יותר בצורה של האות ח' כשכל אחד יורה לכיוון אחר ובעצם שומר על הגב של השני. ככה ניהלנו אש מטורפת בערך 20 דקות. בלי הפסקה. באמצע הסמטה היתה מה שאנחנו קראנו 'הגומחה'. מין חניה כזאת של חמישה על חמישה מטרים, שהיתה בין שני בתים ומוגנת משלושה כיוונים. בתוך כל האש זה היה המקום הכי בטוח שאליו היה אפשר לחלץ את הנפגעים. ככה פינינו אותם אחד אחרי השני.
"כל פעם אחד ירה והשני לידו תפס את אחת הגופות, משך אחורה שני מטר עד למישהו אחר. אחר כך השני גרר ומישהו אחר ירה. גררנו אותם על הרצפה מהידיים, מהצווארון, מהאפוד, איפה שרק היה אפשר לתפוס. תוך כדי הקרב פתאום יוסי זרמון, אחד מצוות הכוננות, זיהה את אלכס צביטמן, חבר שלו, ששכב בלי הכרה, וצעק,'יש לו דופק, יש לו דופק'. מסביב ירו מכל הכיוונים והוא כרע לידו וביצע הנשמה ועיסויים וצעק כל הזמן,'הוא חי, הוא חי'. תמונה לא נורמלית. היו שם סיטואציות מדהימות. ממש נסים. אורי אמסלי, לדוגמה, הוא רס"פ שלי במילואים. יום קודם סיימנו מילואים והוא שכח את האפוד הרגיל שלו, בלי המיגון. במקומו הוא לקח את השכפ"ץ הקרמי. במהלך הירי הוא חטף כדור בתוך השכפ"ץ באזור החזה וניצל. דוד אשור נתקל באחד ההרוגים תוך כדי דילוג מנקודה לנקודה ונפל עליו. עשירית שנייה אחרי זה עף לו צרור מעל הראש.
כל הזמן רואים גופות
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
"בכניסה הזו,שלקחה 20 דקות,הצלחנו להוציא מהשטח חמישה הרוגים ושני פצועים קשה כשנפצעים לנו חמישה. ארבעה קל ואחד, אלכס בן-זקרי, קשה. הוא והמחבל זיהו ביחד אחד את השני. המחבל הקדים אותו ברבע שנייה והכדור שלו פגע בנשק של בן-זקרי בידית הדריכה. הידית התפרקה ועפה לאלכס לתוך הצוואר. הדם התחיל להשפריץ לכל הכיוונים ואלכס, באמצע הסמטה, התחיל לצעוק, 'שמע ישראל'. הוא היה משוכנע שהוא גומר.בנס הצליחו לעצור לו את הדם, לחלץ אותו אחורה, להטיס אותו באמבולנס למנחת ולשם הגיע רופא מומחה לכלי דם שהיה בביקור בארץ והיה בשבת באפרת והוא שהציל אותו.
"היה אחד מכיתת הכוננות שנכנס קצת לאמוק אחרי שראה את ההרוגים והתחיל לצרוח עד שאיפסו אותו. בשורה התחתונה הצלחנו לחלץ את רוב ההרוגים והפצועים. בקצה הסמטה נותרו ארבעה הרוגים שעוד לא הצלחנו להוציא. סמיח ותומר הנהג שלו, דוד מרכוס מאחורי הג'יפ שלהם ויצחק בואניש.
"בגומחה התרכזו בשלב הזה בערך 20 איש עם תחושה איומה. צריך לזכור שכל הזמן כולם רואים גופות זורמות משם החוצה. חמישה הבאנו עכשיו, שתיים כבר בחוץ ועוד ארבע נשארו בפנים. היתה במקום הרגשה נוראית. היה ריח של מוות כשמסביב, על הרצפה, הגופות.
"כשהיתה הפוגה לרגע מהירי, צעקתי, 'חדל', כדי לנסות לעשות סדר. עד אז אנשים היו יורים עצמאית לכיוון משוער של הירי מדי פעם. בשלב הזה כבר הגיע מהבית אלדד, סגן מפקד גדוד מג"ב. גם שחר, סמג"ד הנח"ל, היה לידי ואשרף, סמג"ד תותחנים ועוד כמה חיילים. מן מגדל בבל של כמה חיילים מכל יחידה, כשמסביב אווירה של פחד נורא. ביקשתי מאחד מנהגי האמבולנס את השכפ"ץ הקרמי שלו ושמתי על עצמי. השארתי שניים לאבטח את הכניסה לגומחה וביקשתי שקט. היה לי ברור שאם לא ניכנס עכשיו בצורה מסודרת במטרה להרוג את המחבלים, העסק לא ייגמר.
"על הרצפה היו מוטלות 5 גופות
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
"על הרצפה היו מוטלות חמש גופות, חלקן של חברים קרובים שלנו, עם פגיעות לא קלות ודם וכל מה שאתה יכול לדמיין. אחר כך הביאו שמיכות לכסות אותם כדי לא להוריד עוד יותר את המורל. היו אנשים שכמעט התפרקו. זה לא פשוט. גם לי. צביטמן ודוכן שנהרגו הם חיילים שלי במילואים. בואניש הוא חבר וקולגה. שתבין, אני רחוק מלהיות גיבור גדול. אני מאלה שבתור ילד פחדו מהחושך, אבל פשוט לא היתה ברירה. אם היינו עומדים שם ומחכים שמישהו אחר יבוא, העסק היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע.
"אמרתי, 'חבר'ה, תקשיבו טוב. יש כרגע הפוגה בירי. יש בפנים עוד ארבעה נפגעים. אני צריך ארבעה מתנדבים שמוכנים להיכנס איתי עוד פעם אחת פנימה. כשסיימתי לדבר היתה דממת מוות.הסתכלתי בעיניים של כולם,גם של חיילי צה"ל וגם של אנשי כיתת הכוננות. כשהגופות מוטלות על הרצפה לידנו, אנשים הבינו שהם מתבקשים להתנדב למשהו שהסיכוי לצאת ממנו לא גבוה,וזה כשביחס לכל צה"ל שהיה מפוזר במרחב,אלו שהיו מוכנים להגיע עד הגומחה כבר גילו מצדם אומץ לב גדול. העובדה היא שלא הרבה עשו את זה, אבל גם הם הבינו שיש כאן רגע שבו צריך לאזור אומץ, לשאוף אוויר וללכת למאמץ אחרון.
"ניגש אלי אלדד, סמג"ד מג"ב, ואמר, 'אליהו, אתה לא נכנס'. אמרתי לו, 'אלדד, אתה עכשיו הגעת, אני יודע מה קורה שם. אני נכנס'. הוא אמר לי, 'אם אתה נכנס, אני בא איתך'. עוד כמה מכיתת הכוננות הצטרפו גם הם. ביקשתי רק בודדים ובתוכנית מסודרת. אמרתי, 'אני הולך קדימה, מנסה להגיע למגע עם המחבל. אם אני מזהה אותו, אני מסתער. אם אני נפגע, אתם מזהים אותו ומסתערים בעצמכם'. זה נשמע אולי מוזר להגיד היום, אבל מה שהיה לי בראש באותם רגעים זה מדחת יוסף. הידיעה שצריך להגיע כמה שיותר מהר לפצועים שאולי מדממים שם למוות, בכל מחיר. הייתי בידיעה מפוכחת שזה דבר שצריך ללכת עליו גם במחיר של למסור את הנפש.
"יצאנו בחוד מורחב כשאני באמצע עם זוג מימין וזוג משמאל. כל מי שהלך, האחרים אמרו לו בעיניים שלום. וצריך כל הזמן לזכור שרוב האנשים שם היו אזרחים שעזבו את האישה והילדים בשולחן שבת ובאו להילחם. עם החיילים בכלל היו דברים נוראים. כשהחבר'ה שלי, האזרחים, צעקו שנגמרה להם התחמושת, חיילים עמדו בפתח הסמטה וזרקו לנו מחסניות פנימה. הם פחדו להיכנס.
"שבועיים קודם רקדנו בחתונה"
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
"הרעיון היה לעבור את 30 המטר שהפרידו בינינו לבין הג'יפים שבקצה הסמטה ולייצר מאחוריהם קו אבטחה. במקביל ביקשתי שיכינו בגומחה כוח אלונקאים שיוכל להגיע כשהשטח יהיה נקי. יצאנו דרוכים, כמעט סכין בין השיניים. התקדמנו במטרה להיתקל ובידיעה שהשקט שקיים מלמד על זה שהמחבלים מחכים לנו ושכל שנייה תיפתח אש. עברנו את הג'יפים בקצה כשעדיין שקט וכשאנחנו חמישה בחוד עם כדור בקנה, ברווחים, מייצרים קו הגנה מאחורי ההרוגים.
"לא ברור לי עד עכשיו מה קרה שהם לא ירו בשלב הזה. יכול להיות שהם זזו טיפה לאחור לצורך התארגנות למכה הבאה. כשהגענו לקצה סימנתי ליוני שישלח מהגומחה שני אלונקאים. העמסנו עליהם את סמיח והם פינו אותו במהירות לגומחה. אחר כך חילצנו את תומר ואת דוד מרכוס. הוצאנו את כל ההרוגים. חלק משכנו או גררנו וחלק עם האלונקה. ככה מטר אחרי מטר. אנשים היו מלאים דם.
"העליתי יחד עם עוד מישהו את בואניש לג'יפ שלי ונתתי לכולם פקודה לצאת מהשטח, אחרי שהיה ברור שאף אחד לא נשאר במקום. פיניתי את בואניש לקצה הסמטה וחזרתי לגומחה. בתוך כל התופת הזו שאני לא אשכח בחיים, רגע הפינוי של בואניש היה אחד הרגעים הראשונים שמשהו נשבר בי. בואניש היה זה שקלט אותי בכל העבודה הבטחונית, הוא היה מורה הדרך שלי. אתה מסתכל על מי שאתה מכיר בתור איש תוסס ופעלתן שעכשיו שוכב מולך בשקט. מת. זה לא יצחק שהכרתי.
"נזכרתי ששבועיים קודם רקדתי עם דרור ויינברג בחתונה של הבת של יצחק. דרור היה מאוד קרוב אליו. כמה שעות לפני החתונה דרור עלה מולי במירס ושאל אותי אם להגיע לחתונה על מדים או על אזרחי. אמרתי לו, 'רק על מדים'. בציבור שלנו היתה הערכה גדולה מאוד לתפקיד שדרור מילא בצבא. אמרתי לו, 'בלי המדים אתה נראה כמו עוד דוס מצוי מקריית משה ולא כמו מישהו שהנוכחות שלו תכבד את בואניש'. אחרי שהוא השתכנע הוא שאל אותי אם לבוא על א' או על ב'. אמרתי לו, 'דיר באלאק לבוא על א'. אתה נראה ככה מצועצע מדי. זה לא מתאים לך'. זו היתה חתונה מאוד מרגשת, הרימו את דרור ואת יצחק על הכתפיים ורקדו איתם. חברים ניסו להרים גם אותי, כאילו משולש בטחוני, אבל לא רציתי וקפצתי למטה. שבועיים אחר כך שניהם נהרגו.
"אחרי שפיניתי את בואניש, כבר כמעט ולא נשארו אנשים במקום והיה צריך עוד לפנות את הגופה של נתנאל מכלוף, המ"כ של מג"ב. הרמתי אותו על הכתפיים במה שבצבא קוראים' אחד על אחד' והוצאתי אותו ככה, על הגב, מהסמטה. רק אז דיווחתי לסגן מפקד מג"ב שאין שם יותר אנשים. הכל נקי. מהכניסה שלי עד היציאה פינינו תשעה הרוגים ושני פצועים קשה ובכניסה האחרונה נפצעו לי ארבעה קל ואחד קשה".
"להסתכל על החיים בהומור"
[לבד, בסמטה, מול מלאך המוות] [לבד, בסמטה, מול מלאך המוות]
אחרי שליבמן ואנשיו פינו את הזירה, נכנסו לשטח שני נגמ"שים של צה"ל שבמשך שעתיים ניהלו אש מול המחבלים כשהם לא מצליחים לפגוע בהם.רק בעשר וחצי בלילה חוסל המחבל הראשון. חצי שעה אחר כך, ארבע שעות אחרי תחילת האירוע, חוסל השני על ידי מפקד מג"ב חברון, ניצב משנה סיאח עזי. עזי היה המפקד אליו התקשר סמיח סוידאן, רגע לפני שמת. הוא היה בביתו בשפרעם ומיד יצא לחברון כדי להצטרף לקרב.
במהלך הלחימה, שהתמשכה, נהרג סגן דן כהן, ההרוג ה-12. "אחרי חצות עשיתי גיחה קצרה הביתה לעדכן את אשתי והילדים שהכל בסדר איתי. הם ישבו בבית וקראו תהילים. באחת בלילה מצאתי את עצמי עולה לבית של יצחק בואניש לנחם את אשתו.
"הבת הבכורה שלו, מעין, הזכירה לי שכמה חודשים לפני זה נסענו עם קב"ט הר חברון ללוויה של גלעד זר, קב"ט השומרון, והיא הצטרפה אלינו. בדרך דיברנו בינינו, בצחוק, על הלוויה של הקב"ט הבא בתור. יצחק ביקש שאחרי הלוויה שלו נלך לעשות על האש ואני צחקתי ואמרתי לו, 'אבל אתה צמחוני, איך נעשה על האש'. הוא אמר, 'תעשו, תעשו'.
"אני בנאדם שיודע להסתכל על החיים עם הרבה הומור. לא אחד שבוכה הרבה. אחי שלמה נרצח לפני שבע שנים ביצהר ואני חושב שהפעם הראשונה שבכיתי היתה אחרי שנתיים וחצי, כשעשו עליו תוכנית ברדיו. עד אז היה לי חשוב כאח בכור לשדר חוזק, לא להישבר. אשתי, שרואה שעוברים עלי כל כך הרבה דברים, שואלת אותי לפעמים אם הכל בסדר אצלי. ההסתכלות שלי אומרת שכל מה שנעשה זה מאת השם וכל אחד צריך לעשות את ההשתדלות שלו הכי טוב.
"אומרים שאדם נולד בעל כורחו, חי בעל כורחו ומת בעל כורחו. ובמועד הזה שנקצב לו להיות פה הוא צריך לנסות למלא את הייעוד שלו על הצד הטוב ביותר. אני מנסה".
