ז"א, בתור נפגעת איבה מדרגה ראשונה זה מרגש לראות את כל העם עוצר, מתאחד, מחבק...

זה מכבד ומוקיר.

אבל כל הסיפורים, השירים...

גומרים אותי.

כל שנה מחדש, אמי ואני יושבות למחשב, צופות באירועים, אבל חיש מהר לא יכולות לסבול עוד, ונסוגות.

זה טו-מאץ'.

בלתי נסבל.

איך אפשר שלא?

הרכנת הראש שביום הזה איננה הרכנת ראש של בושה,

אלא אדרבה - הרכנת ראש של כבוד, של הכנעה מול אותם

יהודים מקדשי ד', שבחייהם ובמותם גילו את התוכן האמיתי

של התקומה הלאומית של ישראל בארצו.

אליהם אנו נושאים את עינינו.

לא חוגגים את חגיגתם של החזקים השורדים,

של אלה שחיו כדי לחגוג את הניצחון.

זוכרים את הקרבן ואת התוכן והמשמעות שלו -

ואז אפשר לחגוג.

אילו יום העצמאות מתחיל מאליו, בלי זיכרון שבא לפניו -

זו יכולה להיות סתם חינגת עשן מנגלים ריקה מתוכן.

דווקא העצירה הזו להתבונן, מבהירה את העומק והתכלית

שבקוממיות עם ישראל בארצו.

לא שחלילה מקדשים את המוות.

דווקא הנכונות למסור את כל מה ששלי, את הצד הפרטי

שבי - מבהירה עד כמה קדושת החיים נעלה וגבוהה: שהם

לא משהו זמני, עד 120 -אלא כאמצעי למטרה יותר גבוהה ונעלה...

משהו ששמעתי מהרב סתיו

שהעבודה שלנו היא לא רק להתחבר סביב המוות ביום הזיכרון ששם כ"כ קל להיות כל עם ישראל ביחד

אלא דווקא ביום העצמאות ששם באופן קיצוני עמנו מתפצל כל אחד לחגיגותיו לפי תרבות חייו וכבר אי אפשר לסבול אחד את השני ומתמלאים בציניות- דווקא שם למצוא את המשותף והמחבר בחיים. קדושה סביב חיים ,של מדינה יהודית .

לחיות על קידוש ה' לעומת למות על קידוש ה'.

זה יום קשה מבחינה רגשית,

אבל אין ספק שהוא גם מחזק ומעצים.

לא יודעת, אבל מבחינתי ביום הזה,

אני מרגישה כ"כ גאה בהיותי יהודייה שחיה בא"י,

ארץ שאנחנו לא נמצאים בה פתאום,

זה משהו שהושג בעמל, שמחה, כאב וגם חיים של היקרים לנו מכל.

ומתחברת למה שעוגי אמר, שבאמת בעקבות היום הזה

יום העצמאות הופך ליותר משמעותי בעייני.

אני גיבורה וזה...

....

בן דוד שכול.

ובכל פעם בהתקרב היום הזה אני מרגיש את העם.

תמיד אני מרגיש אותו, והיום במיוחד.

את העם בטקסים, ברדיו, ובשירת ההמנון.

עמדו לי דמעות היום, בכיתי.

בכיתי כשעמדתי ליד הקבר עם כולם, 

ושמעתי את האומה הזאת.

"כל עוד בלבב פנימה"...

זה יום מיוחד, יום של גאווה.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.