במיטה משלו בחדר עם אחיו.

מאד שמחה להניח אותו ב7 במיטה, ללטף קצת , לצאת מהחדר ואחרי כמה דקות להיכנס ולגלות שהוא נרדם לבד...

וגאה בזה!

ב"ה התינוקת שלי ישנה בסדר,

אבל יפעת , במחילה ובלי לפגוע, כי אני לא רוצה לפגוע,

זה לא כל כך יפה לכתוב בפורום בפירוט כזה

עד כמה התינוק שלך נרדם בקלות,

כי יש כאן אמהות שזה לא ככה אצלן.

ולדעתי זו לא הלוחשת לתינוקות,

זה תינוק עם מזג נוח.

ככה שזה לא תלוי במדד ההתמכרות של האמא ללוחשת לתינוקות,

(דבר שכל אמא יכולה להשתדל לעשות, בעיקר אם היא לא ישנה בלילה)

אלא תלוי במזג של התינוק, ואת זה האמא לא יכולה לשנות, לא בגיל כזה לפחות ואולי גם אף פעם לא.

יש כאן אמהות שיכולות לחשוב שהתמכרות שלהן ללוחשת לתינוקות,

יכולה לגרום לילד לישון כמו הילד של יפעת שישן ב7 ונרדם לבד מגיל חודש וחצי,

אבל זה ממש לא ככה במציאות.

מקווה שהסברתי את הכוונה טוב וירדת לסוף דעתי.

ה' עשה איתך חסד ואת בורכת בילד נוח עם מזג טוב ב"ה, 

אני ממליצה לך שתשמחי על כך בקרב משפחתך ואל תגרמי לצער אצל אמהות אחרות.

בדיוק שמעתי את ההרצאה העצובה הזו של האישה שביקרה בבתי יתומים באירופה

וראתה את כל התינוקות בני יומם שוכבים בשתיקה במיטתם ומביטים לתקרה

המסכנים בכו עד שהבינו שלא יעזור להם ושאין להם איש בעולם שדואג להם

ואז מרוב ייאוש הם הפסיקו לנסות

הלוחשת אמנם רחוקה מזה שנות אור

אבל זה רעיון דומה

וגם לרעיון הזה אני לא מתחברת

(ומודה שניסיתי בהצלחה על הגדולים, ואני מצטערת על כך)

ההרצאה העצובה (אפשר לבחור בתרגום לעברית בחלון של הסרט למטה מימין):

http://www.ted.com/talks/georgette_mulheir_the_tragedy_of_orphanages.html

היו לנו קצת חילוקי דעות על זה.

אני אמרתי שעד שהוא לא מפסיק לקום לינוק בלילה אני לא מעבירה.

לא היה לי כוח לקום באמצע הלילה, ללכת לחדר השני ושם להניק.

את הגדולה העברנו בגיל 4 חודשים, כי היא לא ישנה יוצר מחצי שעה רצוף וכל תזוזה שלי במיטה היא התעוררה...

השלישית למשל רק בגיל שנה וחודשיים כי לא רציתי להעביר לחדר של שאר האחים שלא תתעורר מהם וחוץ מזה שהיא עדין קמה לינוק בלילה, אז לא היה לי כח לקום כל פעם לחדר השני....

הקרבה הזאת אלייך מאוד חשובה לתינוק. זה נותן המון בטחון. אני זוכרת עם הגדולה, שהייתה איתנו עד שהשניה נולדה,

כלומר עד גיל שנה ו3 . היא היתה קמה בבוקר ומשחקת מבסוטה במיטה. או נעמדת ומסתכלת עלינו ישנים...

בכלל, ילד ראשון הכי קשה להעביר, כי הוא לבד בחדר. הילדים הבאים כבר לא לבד.

אגב, במחקר לגבי מוות בעריסה, ה' ישמרנו, גילו הרבה נתונים שמשפיעים. אחד מהם זה שכיבה על הבטן, כידוע. נתון נוסף פחות ידוע, הוא שינה בחדר נפרד. כי כשאת לידו את מתעוררת מכל פיפס (מעצבן..אבל יש לזה יתרון כנראה) וגם מעיפה מבט אם את לרגע מתעוררת.  אולי זה גם קשור לזה שילד לבד ישן הרבה יותר עמוק. מצד אחד זה נחמד, אבל מצד שני מוטב שלא ישן עמוק מדי.

אצלנו זה בערך בגיל חצי שנה .

(זה גם הגיל שפחות או יותר הוא מתחיל לישון לילה)

ואז מעבירים למיטת תינוק בחדר הסמוך.

שאמרה שהכי טוב להעביר את הילד עוד לפני שיש לו שכל

[לפני שהוא מבין שיותר נוח אצל אמאבא ונקשר אליהם רגשית באופן מלא- תהליך שמתרחש בערך בחודשים ה7-8 לחייו]

וזה פשוט נכון.

כי הוא עובר להיות עם האחים שלו והוא לא יהיה לבד.

שמענו שיש איזה ענין שהתינוק שומע את הנשימות של ההורים/אחים וכך לומד גם כן את הנשימה. לא יודע, אבל מהסיבה הזאת את הגדול משכנו עד גיל חצי שנה או קצת יותר.

לא הבנתי- אתה לא רוצה שהילד יקשר אלך רגשית באופן מלא?

אתה מעדיף למנוע את זה?

ומפתח רתיעה מזרים.

לא כדאי, ע"פ מה שהמלצתי, להעביר אותו לחדר משלו דווקא בשלב זה, אלא עדיף מוקדם יותר

כך שאותו קשר רגשי לא יתפוס מקום גם ביחס לשינה.

ואז הוא יקבל את מלוא התמיכה מההורים גם כשהוא בתוך השלב הזה?

וחצמזה- לא יודעת. לא מאמינה לכם.... באמת הילדים במיטה מההשכבה ועד הבוקר???

תודו שהרבה לילות מסתיימים אצלכם במיטה ממילא.

ומה עם האמא שצריכה לנדוד באמצע הלילה כדי להניק?

ומה עם זמנים שהוא לא ישן רצוף? (כמו למשל אחרי גיל 3 חודשים?, או כשיש שיניים?)

וואלה נראה לי הכי פשוט, זורם וטבעי שתינוקי יהיה ליד אמא.

למה אנחנו מנסות להרחיק אותם ממנו כמה שיותר מהר?

למה אנחנו רק רוצות שהם יהיו עצמאיים?

הם יהיו עצמאיים בסוף. אבל עד אז, בואו ניתן להם את מלוא ה"אנחנו".

זו הרגשתי, בכל אופן.

כמו שאנחנו רוצים את עצמינו לבד..

לא כהורים אלא כזוג.

זו שאיפה די בסיסית לדעתי.

את הגדולה העברנו סמוך לגיל שנה וחצי - עשינו זאת עם טקס ומיטה ותוך כמה ימים היא לא ביקשה להיות חזרה איתנו(עד גיל שנה ומשהו ישנה איתנו במיטה ואז ליד במזרן) את השניה בגיל חצי שנה (כי היתה צריכה את המרחב שלה וכל רעש העיר אותה).

בדרך כלל סביב השנה וחצי .טוב לנו וטוב להם וכולם מגיעים לגיל שבו הם ישנים לבד במיטתם.(יש לנו שמונה ילדים הקטן בן שלושה חודשים ישן בין 7-9 שעות אבל לי נוח שהוא בחדר).לקטנה שלפניו(אוטוטו שנתיים) נרדמת אצלנו ועוברת לחדר אחר אח"כ או שישנה במיטתה עם אחיותיה תלוי מתי.

בקיצור מתי שלא לחוצים ולא עושים מזה ענין הדברים זורמים יותר בקלות.כמובן שתמיד יש זמנים יוצאי דופן.

בהצלחה ! והכי חשוב לעשות מה שמרגיש לכם הכי נכון כי אז זה תמיד יותר קל כי קל יותר להיות נחושים ולעמוד על מה שחשוב לכם.

יש שלב שבו ההורים צריכים את השקט שלהם בחזרה,ובגיל שנה הילד אמור כבר לישון לילה וגם אם הוא מתעורר הוא יודע לצעוק לאמא יפה מאד.

אנחנו תפסנו שתי ציפורים במכה אחת,העברנו לחדר אחר ולמיטת נוער נמוכה עם מעקה - בתנאי שהילד יודע ללכת ולרדת ולעלות למיטה.

מצד אחד מעצבן כי הוא יכול לקום מתי שבא לו,מצד שני בבוקר הוא יורד ומשחק במשחקים שאני שמה בערב ליד המיטה ואז אני קמה בנחת.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....