מנסיון שלי במחזורים ארוכים במיוחד

לא להסתכל בניגוב, ככה זה בטוח לא מטמא.

כאשר מנגבים זה לא עוזר הדין הוא על הניגוב ולא על הנייר בו משתמשים לכן בהחלט יש טומאה פה!

ובהחלט לפותחת יש ענין לנסות להתחיל הפסק טהרה!!ואם יש עוד כתמים לשאול רב מורה הוראה!

בהצלחה!

האיסור על הניגוב הוא מפני שהניגוב עצמו מסווה הרגשה כלשהי, אם הייתה, וברגע שהייתה הרגשה לא משנה על מה זה נראה ואם מקבל טומאה או לא בגלל שזה מדאורייתא!

לכן ההמלצה אם כבר כן מסתכלים שזה יהיה לאחר זמן (אני חושבת בערך חצי דקה אבל ממש לא בטוחה ולכן צריך לשאול רב!), ואז משנה שהנייר לא מקבל טומאה והכל בסדר.

הרגשה. ב7 נקיים הדין שונה קצת: 3 ימים ראשונים אם יד דם צריכה ב. פנימית

והשאר:מתעלמיפ

נדמה לי שכך גם כתבת. 

ולגבי 7 נקיים נאמר לי שאם היא רואה בניגוב דם, אם זה ב3 ימים ראשונים עליה לעשות מיד בדיקה פנימית,ובשאר הימים מתעלמים.. כמובן שאם קדמה הרגשה:זה בעייתי

קראי שוב.

ושאלה- את אותה אנונימית שהגבתי לה בפעם הראשונה?

ישרבנים שגם בניגוב אוסרים (אלא אם זה מפצע)

בקיצור- לשאול רב!

תטעי!התנצלות לא ידעתי!!

ההלכה אומרת שאחרי שאשה מתפנה- אז יכול להיות שהייתה לה הרגשה אבל היא לא הרגישה אותה כי היא התפנתה. אז כל דימום שאת רואה מיד אחרי שאת מתפנה- אוסר.

אם עבר כמה זמן (יש רבנים שאומרים 15 שניות ויש שדקה) אז יש מקום להתיר וצריך לשאול את הרב שלך.

וצריך גם לשים לב אם זה אכן מהנרתיק- כי זה יכול גם להגרם מדלקת בשתן..

מאוד מאוד חשוב לא לאסור את עצמך סתם על דימום בניגוב! שלא יובן לא נכון מדברייך שאוטומטית נאסרים.

הדם ואז לשאול רב.-------כך גם כתוב בדרכי טהרה.

בכל אופן,הרב שלי אמר שזה לא אוסר,אלא אם זה ב7 נקיים ששם זה קצת שונה

ניסיתי לעשות הפסק ולא הלך!

אתמול כבר כן הלך, וזה יוצא בדיוק בחג!

כנראה אדחה את זה למוצאי החג...

תשלמי לי מיליון דולר ואני לא דוחה ליל טבילה.

אפילו אם את הלילה לא תעברו יחד כי הוא ילמד, במשך היום תהיו מותרים.

עוד יום לחכות???

זו בעיה רצינית לדחות טבילה, גם מבחינת ההלכה וגם מבחינה בעלך

יש מצווה להיות עם הבעל בליל הטבילה וחבל לפספס, חוץ מזה שכל זמן שאישה עדיין לא יכולה לטבול בעלה מקבל סייעתא דשמיא מיוחדת לשמור על עצמו, אם היא לא טובלת בזמן שהיא כבר יכולה, היא מכניסה אותו לניסיון הרבה יותר קשה

אנחנו צריכות לשים את הקשר לנו עם הבעל במקום הראשון בסדר העדיפויות, כמעט אין סיבה שאישה אמורה לדחות טבילה בגללה (חוץ מטבילה ראשונה אחרי לידה אם היא לא מרגישה מספיק מוכנה לקשר וגם אז, צריך להתייעץ עם רב)

 שמעתי על אישה שהלכה לטבול בליל החתונה של הבת שלה!! עשתה את כל ההכנות לפני, סידרה מראש עם המקווה והבלנית ועשתה את כל המסירות נפש הזאת בשבילה ובשביל בעלה

(רק תחשבי מה בעלך מרגיש כשאת אומרת לו שאין לך בעיה לחכות עוד יום עד שתוכלו להיות ביחד בגלל איפור או כל סיבה אחרת,  ומצד שני ומה הוא מרגיש כשהוא רואה שאשתו עושה את כל המאמצים בשביל הזוגיות שלהם גם כשזה לא מסתדר לה, הוא מבין ככה מה הכי חשוב לך באמת, לא? לא היינו רוצות שהזוגיות שלנו תעמוד בראש סדר העדיפויות של הבעלים שלנו? אז בא נהיה הוגנות)

לא נתקלתי בניסיון הזה אף פעם (למרות שפעם טבלתי במוצאי יו"כ ולמרות החוסר נוחות והחולשה של הצום זו היתה חוויה מדהימה) ואני לא באה לשפוט אותך, רק לשתף במה שלמדתי ואני מאמינה שהוא כ"כ נכון ומדויק לנו

בהצלחה אחות

בגלל האיפור. לא יפה.

יכולות להיות הרבה מאוד סיבות.

אולי היא מתארחת אצל חמותה בחג?

אולי להיפך, מגיעים אליה המון אורחים?

אולי המקווה מאוד מרוחק מהבית שלה?

אולי לא נעים לה להכינס למקווה בליל שבת ככה כשעדיין מואר והרחוב הומה?

אולי היא במתח אדיר שמא פתאום בשבת, אחרי כל ההכנות, תגלה איזושהי חציצה ויהיה מאוחר מדי בשביל להסיר?

אולי היא לא טיפוס שמסוגל לעמוד בלחץ של בלניות חסרות סבלנות שרק רוצות לחזור כבר לביתן?

יכולות להיות הרבה סיבות שמרתיעות נשים מטבילה בליל שבת או יו"ט.

אני אף פעם לא דחיתי אבל זה היה בשבילי כל פעם קושי אדיר, והרבה דמעות ומתח. אז אני מבינה מכל הלב את אלו שלא עומדות בזה. אסור לאף אחת לדון את חברתה.

בתור אחת שצא לה כמה פעמים לדחות טבילה מליל שבת למוצ"ש.

בעלי מעדיף את זה מאשר אישה שכל השבוע לחוצה וחרדתית ממה יהיה. גם ככה מצוות הטבילה היא קשה כ"כ כ"כ שזו מסירות נפש של ממש לעמוד בה,

אז זה יפה מאוד לתמוך ולעודד אבל גם להכיל את מי שלא מסוגלת לעוד קושי סביב העניין.

וכתבתי לה בפירוש שאני לא שופטת אותה, להיפך- אני מבינה אותה

וגם לא אמרתי שזה בגלל איפור, אני מודעת לעובדה שיכולות להיות מיליון סיבות שגורמות לקשיים הרבה יותר רציניים מאיפור

ניסיתי לחזק אותה שלא לדחות טבילה  על אף הקושי בגלל שאני מאוד מאמינה בחשיבות הענין,

מי שזה מפריע לה רשאית לא להסכים איתי, אני מבינה שיש מגוון דעות בנושא, אבל להגיד ששפטתי אותה - זה לא נכון

כדאי לחשוב לרגע גם לפני שתוקפים

להתפלא בזו הלשון- "רק בגלל האיפור?????"

זה מעביר תחושה מאוד לא נעימה, כאילו הכל קטנוני כזה....

את כ"כ צודקת!

אין לך מושג כמה....

זו את בלבד חושבת על איפור, ועוד מעיזה להאשים אותה שעל זה היא חושבת!!

כשקראתי את מה שלב זהב כתבה, הזדהתי איתה נורא (לא יודעת מה אני הייתי עושה, וזה גם לא משנה), זה באמת מסובך ללכת לטבול בערב חג. לפני חודש הייתי אמורה לטבול ביום חמישי, והייתה לי שאלה לרב, וכל הזמן חששתי שהרב יפסול ואני אצטרך ללכת לטבול יום אחר-כך, בערב שבת. כבר התחלנו לתכנן איך בדיוק בעלי אמור ללכת לבית הכנסת ואני למקווה, ומה נעשה עם כל הילדים (לקחת את כולם לבית הכנסת זה בלתי אפשרי, שבעלי ישאר בבית - לכי תסבירי לילדים למה אבא לא הולך לתפילת ערב שבת). וגם חששתי ללכת למקווה שנמצא בסמוך מאד לבית הכנסת, ומי יודע את מי אני אפגוש. על נושא האיפור אפילו לא התחלתי לחשוב! ברוך ה' שבסוף הרב התיר את השאלה, וטבלתי ביום חמישי, וכל החחשות היו לשב.

במקרה של לב זהב זה נראה לי עוד יותר מסובך. לא מדובר על ערב שבת רגיל, אלא על ערב חג. אולי מתארחים אצל מישהו, אולי להם יש אורחים.

ואת במקום להבין אותה, לנחם אותה ולחזק אותה, מאשימה אותה במשהו שאת המצאת!

קודם כל, ברור שיש כאן הרבה דברים שיכולים לגרום לקושי (אירוח/התארחות, מה עושים עם הילדים וכו'), אבל כמו שכבר כתבו מעלי, יש משמעות מאוד גדולה לטבילה בזמן, וצריך לבחון את הדברים היטב האם זה באמת בלתי אפשרי לארגן את הסביבה כך שהטבילה כן תתאפשר.

אני יכולה לספר על עצמי, שהטבילה הראשונה שהיתה לי לאחר החתונה היתה בלילה ראשון של ראש השנה. זה אמנם דרש יותר התארגנות, אבל ב"ה הצלחתי והיה מיוחד ומרגש מאוד. (האמת שאם היה יוצא לילה אח"כ, או שני לילות אח"כ- ליל שבת, זה היה הרבה יותר מסובך כי צריך לשמור מחציצות במהלך החג בלי יכולת להתכונן סמוך לפני, אבל אני חושבת שגםאז היינו מתייעצים עם רב איך בדיוק לעשות את ההכנות אבל לא היינו דוחים).

ועוד משהו אישי- לפני מספר חודשים, כשכבר היינו נשואים כמעט שנה וחצי בלי הריון, היתה לי טבילה בליל שבת. אני דווקא מאוד התרגשתי מכך שזה נותן לי הזדמנות לקיים את כל המצוות המיוחדות לנשים (הפרשת חלה- לכבוד שבת, נידה- הטבילה, והדלקת הנר- נרות שבת) באותו יום, ובכל אחת מהן התפללתי לכך שניפקד הפעם. זה היה מאוד מרגש, אבל חודש אח"כ הגיע שוב מחזור מאכזב במיוחד, שגרם לטבילה נוספת בליל שבת. הפעם עוד יותר כיוונתי והתפללתי לכך שאולי הפעם נצליח להיפקד בזכות קיום שלושת המצוות הללו, ואכן הקב"ה זיכה אותנו בהריון ראשון, לאחר שנה ושבעה חודשים מהחתונה!

כמובן שאני לא אומרת שזו הסיבה היחידה לטבול בליל שבת/חג, וגם ברור שלא לכל אחת זה יגרום לאותו דבר. (חוץ מזה שלא כל אחת זוכה גם להפריש חלה בברכה כל ערב שבת/חג).

מה שרציתי להגיד בסיפור הזה, הוא שאני מאוד הרגשתי באופן אישי את המשמעות הרוחנית המיוחדת של טבילה דווקא בליל שבת. אצלך זה לא ליל שבת אלא ליל שבועות, אבל המשמעות הרוחנית ש'הדר מלכות' כתבה עליה נראית לי מאוד נכונה ומרגשת.

שבעז"ה תהיה החלטה נכונה וטובה, ושהקב"ה יעזור לכם ליישם את ההחלטה בלי עכבות ומחסומים חיצוניים..

חג שמח!

אנחנו התלבטנו אם לדחות ליל טבילה שיצא בשבת למוצ"ש ובסוף החלטנו שלא, וב"ה מהטבילה הזאת נפקדנו. לא לוותר על ליל טבילה!

גם אני שמעתי כמוכן על חשיבות טבילה בזמנה. מבחינה הלכתית, מבחינת פוריות, ובעיקר מבחינת שלום הבית.

ואשמח מאוד אם תענו לי עניינית ובכנות, בלי לתקוף.

כי זה מאוד מכאיב לי, אני לא אוהבת להיות בתהיות על אמונתי....

תודה מראש למתייחסות ברצינות!

אני ממש לא מקבלת את זה שתולים באישה האשמה חמורה כזו של הפרת שלום הבית אם דוחה כי יגרמו לה צער ובושות ותיסכולים בעקבות הטבילה.

כאילו, הלו? האישה היא זו שאסרה את עצמה?

היא זו שהחליטה על דעת עצמה להתרחק מבעלה?

ההלכה היהודית מכאיבה לנשים על לא עוול בכפן חודש אחר חודש, מרחיקה אותן כביכול כי "הכושי עשה את שלו", אבל דורשת מהן התייצבות מלאה (!!!!!!!!!) ביום ספיציפי גם אם הן ממש אבל ממש לא יעמדו בכך.

מקווה הוא עניין כ"כ רגיש, אינטימי ומלחיץ, ופשוט לא הוגן לא הוגן לדרוש מהאישה לעמוד בו בכל זמן.

זה מזעזע בעייני.

מלבד זאת, לי אישית קשה מאוד להתייחד בליל טבילה.

בעלי מדהים, ואין כמו הרומנטיקה, החיבוקים, הנרות שהוא מכין לי בבית.

אבל מה שאני הכי רוצה אחרי החיבוק שלו, זה ללכת מיד לישון חבוקה בזרועותיו, לפרוק מעט דמעות של מתח והקלה מכל המקווה הזה, לשחרר את הלחץ שהיה כל הימים האחרונים, גם פיזית אני בקושי מתפקדת מרוב עייפות....

לא טוב לי החיבור הכמעט מלאכותי הזה... עד לפני שעתיים הוא אפילו לא הושיט לי חפץ, ועכשיו....

אנחנו כן מתייחדים, נהנים, מתרגשים, שניינו גומרים, אבל בפנים אני מרגישה שזה נכפה עלי, וזה עצוב מאוד.

ולגבי הפגימה בשלום הבית. כשחז"ל הוסיפו שבעה ימים שלמים לטומאה, הם לא אלו שפגמו בשלום הבית של כלל ישראל?

לא מדובר בלילה אחד, אלא בשבעה לילות שלמים!!!

אם זה אכן כ"כ חמור, איך חז"ל עשו דבר כזה?

ובעלי היקר, מעדיף פי מליון אישה שהולכת למקווה כשיש לה את מירב האפשרויות להיות רגועה ולחזור הביתה שמחה וטובת לב. פי מליון! ומתסכל אותו לשמוע ממני שמפחדת לדחות כדי לא לצער אותו. מתסכל אותו שההלכה מדברת בשמ דברים שלא מסכים איתם....

צר לי, אבל כשאני קוראת כאן ציטוט על אישה שטבלה בליל חתונת ביתה זה דורם לי לבכות, לא להתפעל.

בואו תרוממו קצת את רוחי, בסדר?

למרות כל אי ההבנה שלי מעולם לא דחיתי. וזה קשה נורא. וזה גורם לי להרבה כעס ואי שקט פנימי.

כואב לקרוא....

ממש ממש כדאי לחשוב על התחושה הקשה הזו....

ממה היא נגרמת?

אולי כמה שעות שינה אחרי המקווה יועילו?

ובכלל האשה בכלל לא מטמאת את עצמה, זה רק בגלל שהיא נשואה יש לזה משמעות

והשבועיים באמצע הם זמן שצריך להשקיע בו מבחינה זוגית

תחשבי איך, מה שמתאים לכם,

שלא תרגישי שכמה שעות קודם הוא לא הושיט לך חפץ

אלא שהיה זמן מושקע מבחינה זוגית- רק בדרך אחרת....

שמעתי את מה שאת כותבת מחברות

ואני בטוחה שזו תחושה שכדאי לשנות אותה

בעיקר על ליל המקווה

מה יעשה לך טוב באמת???

מה יגרום לך לחייך גם מבפנים.

מחבקת אותך חיבוק ענק

ומקווה מאוד בשבילך שתרגישי אחרת.

פעם אחת אחרי המקווה הגדולה שלי לא הרגישה טוב, היינו צריכים ללכת לטרם איתה.

היה שם עומס לא רגיל, הם שלחו אותנו לעשות צילומים ועוד הרבה דברים.

חזרנו הביתה בארבע לפנות בוקר!

תארי לעצמך לחזור בארבע לפנות בוקר עם ילדה עייפה ובוכיה, הקטנה צורחת. ולנו עוד יש הרבה מה להספיק הלילה.... היינו גם כל הזמן בלי אוכל!

אני כבר לא רציתי לעשות כלום,ותאמיני לי שגם בעלי לא, אבל לא היתה ברירה....אין מה לעשות!

מתגברים, ככה זה החיים, מלאי מכשולים!

ולא, לא נכנסתי להריון למרות כל הנסיונות.....

דבר ראשון: שאלנו רב לפני זה, והוא אמר לנו שזה אפשרי לדחות את הטבילה.

אף פעם לא דחיתי ולא אדחה את הטבילה בעז"ה.

הבעיה היא שבעלי בכלל לא ישן איתי בחג, אנחנו ישנות כמה חברות ביחד ואין לנו איפה להיות בכלל!

בדברים שרבנים היו מתירים בעיניים עצומות...

כשמנגבים ואז בעצם לא יודעים כלום... ככה אמרו לי כמה מדריכות כלות יודעות דבר שאפשר לסמוך עליהן ורבות מתייעצות איתם. יש כאלה שאומרים לכבות את האור כדי לא לראות אם היה דם על הטישו

גם אני למדתי שלא להסתכל על הטישו ( למרות שלפעמים מסתכלים בטעות)

ההלכה מחייבת הפסק,  בדיקות ב7 נקיים, ובימי פרישה וז-ה-ו. לא יותר מזה, לא להיכנס להיסטריות וסרטים

אם כבר ראית כתם- זה משהו אחר, צריך לשאול רב (והפסק יהיה שונה לחלוטין מאשר כתם על עד, במיוחד אם לא הלכת לשירותים רק בשביל שתן, במחילה)

כדאי גם להשתדל לא להשתמש בנייר ממוחזר כי יש עליו לפעמים כל מיני נק' צבעוניות שיכולות להטעות , ואז צריך סתם לרוץ לרב על כלום

ד"א, שמעתי גם שכדאי לא להסתכל באסלה אחרי שמתפנים כדי לא לראות סתם דברים שיכולים להכניס לספיקות

בקיצור- מה שצריך לעשות- צריך לעשות, ומה שלא- להימנע מלהיכנס לסיטואציות בעייתיות מלכתחילה

לגבי הקושי בטבילה- אני חושבת  ששווה להשקיע וללכת למקווה קצת יותר רחוק מהבית  או יותר יקר ששם יותר נקי ואסטטי או יחס אישי יותר מהבלניות ,  או כל מה שגורם לך תחושה טובה יותר , הרבה פעמים זה  מה שעושה את כל ההבדל.  (אני הולכת למקווה שמשלמים בו 55 ש"ח, ואני מפרגנת את זה לעצמי למרות שאנחנו זוג תפרנים כי אני יודעת שנקי ונעים שם והבלניות תמיד מקסימות ומאירות פנים)

בסה"כ- זו החוויה והזכות שלנו, בוא ניתן לעצמנו פעם בחודש את המקסימום, ברוחניות ובגשמיות, נדאג שיום הטבילה יהיה יום רגוע ושמח (כדאי להכין כמה שיותר מראש, להתפנות נפשית לחוויה הזאת), נפנק את עצמנו (ואת בעלינו...) בארוחת ערב כיפית או באיזה קניה של מטפחת חדשה או קרם חדש כו' וכו' , כל אחת מכירה את עצמה ויודעת מה עושה לה הכי טוב

עם הזמן, זה הופך להרגל ואין יותר מידי זמן ליום בחודש לפינוק אישי.

אמנם עוד אין לנו ילדים

אבל הייתי בסדנא לשנים נשואות על טהרת המשפחה שכולן כמעט היו עם ילדים (גם שבעה בלע"ה) וגם לרבנית המקסימה שלימדה אותנו יש שבעה או שמונה בבית וזה לא סותר את ההשקעה שאנו מתבקשות להשקיע ביום הטבילה

ברור לגמרי שעם ילדים ועבודה וכו' זה הרבה יותר קשה ואני ממש לא באה לשפוט אף אחת אבל מי שמבינה את חשיבות הענין מוכנה להשקיע ולהיות יצירתית.

הרבנית נתנה המון טיפים ליום הטבילה לדוג':  על זה שביום הטבילה מזמינים בייבי סיטר, מכינים מראש ארוחה נחמדה, אחרי שחוזרים מהמקווה יוצאים לטיול קצר בחוץ, שולחים את הילדים לשכנה (היא סיפרה שכשהילדים היו קטנים היא היתה מתלבשת יפה והולכת עם תיק קטן ל"סידורים" ומזמינה בייביסיטר)

למשל- יש הלכה שאם אישה צריכה לטבול בליל שבת ויש ילדים קטנים בבית הבעל נשאר בבית ומתפלל ביחידות ערבית וקבלת שבת כדי שאשתו תוכל ללכת לטבול

מי אמר שזה קל? זוגיות עם כל המתיקות שבה היא לא דבר קל, לשמור מצוות בוודאי שלא, אבל כמו שאנו מתבקשות להתחדש בנושאים רבים בחיים (בעבודת ה' כמו תפילה, בזוגיות שלנו בחינוך ילדים, להבדיל- בעבודה ובעוד אינסוף תחומים) כך יש צורך להתחדש פעם בחודש ביום הטבילה. כמו בכל דבר- מי שרוצה לקבל תמורה- צריך להשקיע,

אני לא שופטת אף אחת, רק על עצמי לספר ידעתי. הלכתי להדרכה מאוד טובה לפני החתונה אבל עד שלא בחרתי מרצוני להשקיע בנושא ( הלכתי לסדנא הנ"ל, למדתי על משמעות הנושא, פיניתי לעצמי את יום הטבילה) זה באמת היה משהו ש"צריך לעשות" ולא משהו חוויתי רוחני ומרגש.

היום, כשהתחברתי לנושא, אני יכולה להגיד שאני פשוט מתגעגעת למקווה ולחוויית הטבילה (אני בהיריון ב"ה).

בהצלחה לכל הבנות היקרות

לי נשמע קצת מוגזם ואפילו לא הוגן.

סבבה לך שאת נהנית מזה, אבל לי זה נשמע לא טוב.

עצם הטבילה והטהרה דורשים מהאישה כוחות פיזיים ונפשיים שקשה לתאר.

אז לומר שילדים קטנים בבית, שעבודה מתישה עד אחה"צ, הם שום דבר, וקלי קלות, ובייביסיטר וכו'? ושהאישה חייבת למצוא זמן להשקיע גם בפינוקים?

מילא אם היית אומרת שהבעל חייב למצוא זמן להשקיע בפינוקים.

האישה עושה מעל ומעבר עבור הזוגיות ביום הזה. לא צריך להוסיף דברים שימוטטו אותה. זה התפקיד שלו.

מאוד לא אהבתי את הגישה הנ"ל....

הלוו??? מדובר בבנות אדם, בנשים מותשות ממתח וממאמץ, שגם אמורות לקום בבוקר מוקדם לעבודה!!! אולי תרפו קצת את הדרישות ההזויות?

לצאת עם הבעל לסיבוב אחרי מקווה? בחיים לא. בחיים לא ארצה דבר כזה.

אם זה משמח נשים אחרות, אשריהן.

אותי גישה כזו רק מתסכלת עוד הרבה יותר.

פינוקים... זה לא מעשי לאישה עובדת המטופלת בילדים. פשוט לא. ואל תגידו שזה עניין של תכנון זמן. כשאישה חוזרת בארבע, וחייבת להיות באותו יום גם אימא אוהבת, זה לא הולך!!!!!!

אני תמיד מרגישה שביום הזה אני במקום האחרון.

הילדים לא צריכים לסבול מזה, הבעל צריך לקבל אישה רגועה ושמחה, ואני.... לאף אחד לא ממש איכפת איך מרגישה מבפנים... לא הכוונה לבעלי חלילה אלא למציאות ולהלכה...

אצלנו בכל מקרה כמעט אין ממתקים אז זה יותר קל, אבל מאמינה שילדה יכולה להתרגל ולשמוח בזה

כשאני אומרת ממתקים אני מתכוונת לשלוק בייגלה בסקוויט, זה המקסימום שיש אצלינו אני לא מכניסה ממתקים הביתה.

הכי קשה זה בשבת אצל המשפחה, אבל גם אצלינו בבית, עם עוגיות שאנ מכינה וכו 

אני מבינה על מה את מדברת, יש ילדים להוטים למתוק.

לדעתי יש שתי אפשרויות, אפשרות אחת להוציא את הממתקים מסל האופציות. פשוט אין בבית / יש רק בשבת / רק בימי הולדת.

אפשרות שניה, אם מבחינתך זה כן לגיטימי לקבל קצת מתוק, להחליט על עיתוי וכמות קבועה, ולהינעל רק על זה. עדיף לא אחרי האוכל. למשל, בשעה 4 מקבלים 2 עוגיות, או כשחוזרים מהגן מקבלים איגלו, או אחרי אמבטיה מקבלים קובית שוקולד או בבוקר אוכלים עוגה... מה שמקובל עליך. עדיף לא אחרי האוכל כדי שתאכל טוב ולא תמהר להכריז שסיימה בשביל הממתק.

שתי האפשרויות האלו מונעות דיונים בנושא, כי זה משפט קצר ברור, עם זמנים ומשמעות שהיא מסוגלת להבין.

לגבי הדיבור, האמת אני שמתי לב שכמה שפחות מתייחסים זה עובר להם וזהו. דווקא אם מתייחסים ועושים עניין, גם אם בחומרה, זה נראה להם מגניב לבדוק שוב את הסיטואציה. כמה שיותר להגיב ביובש, אפשר כמובן לומר 'זו מילה לא נעימה, אנחנו לא רוצים ללכלך את הפה שלנו במילים לא יפות' אבל זהו. לכי תדעי, אולי היא נורא מסתקרנת איך מרגיש פה מלוכלך אז היא צריכה לנסות את זה כדי לבדוק? כמה שפחות עושים מזה עסק, זה יפסיק מעצמו.

אם תכעסי ותעשי סיפור ממילה לא נקיה- היא תמשיך ותנסה כי ככה זכתה ליחס שלך

אם תביאי לה יחס מינימלי להתנהגות שלילית , ובמקביל את תרימי ותעצימי כשהיא מדברת יפה ובנועם או בכללי כל התנהגות טובה- הטוב ימשיך

קל לדבר וקשה ליישם, עבורי לפחות. אני צורחת כשהם מגזימים 🙈

הצחקת אותי 

אני בדיוק קוראת אותך וחושבת לעצמי על כמות הפעמים שאני משננת שילד מחפש תשומת לב גם אם היא שלילית

אבל ברגע האמת??? המוח ריק פירהההה

הממתקים אני ממש מבינה אותך, יש לי גם בן כזה. רמה חריגה של התמכרות למתוק.. למדתי שצריך להחליט על מספר הפעמים המדויק והקבוע בשבוע שהוא מקבל, וכל פעם שמבקש להגיד לו אתה מקבל מתוק בx, y, z. כשיהיה x, בשמחה. ככל שנכנסים לדיונים זה מחרפן אותו יותר

אני משתדלת לא לענות שבבית שלו ככה(אולי גם עליו כועסים? מאיפה לי לדעת? אולי הוא סתם חרטטן.. )

בדכ עונה משהו כמו "אני לא אמא שלו אני אמא רק שלך ויש לי אחריות רק עלייך ועל הבית שלנו. מה שאחרים עושים- שההורים שלהם יחליטו מה להגיד" במילים כאלה ואחרות.

ארתי לה "אוי ואבוי לו אני כועסת עליו1ף

ופתאום שאני כותבת את זה אני מבינה שזה ממש לא קשור ולא מאיים

איזה מאתגר זה חינוך ילדים כמה שתלמדי בסוף תצא טעות

יודעת שהרבה מהסביבה שלנו שונה מאיתנו ושהילדים שלי נמשכים לחלק מהדברים שהם רואים בחוץ ולא מתאימים לנו.

אני לא רוצה לתת להם תחושה שיש גבולות אוניברסליים וזה סבבה לפעול מחוץ להם או שאין לי מושג אם יש מישהו שמתנהג אחרת מאיתנו וזו אפשרות רחוקה. ההיפך, אני יודעת שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אולי זה קורה הרבה גם, וזה שהם עושים כך וכך לא הופך את זה לטוב. אנחנו אחרים ומתנהגים אחרת.

כמובן לגבי הדבר הספציפי אין לי מושג אם בבית שלהם זה בסדר, אבל לא ממש אכפת לי, אני משתמשת בזה כדי להעביר מסר 

החישוב שלי הוא כזה (לא יודעת האם נכון הלכתית)

מה אישה עשתה לפני 200 שנה?

הלכה לסופר פראם כדי לקנות את הדבר הספציפי להוריד עור קשה מכף הרגל? הקפידה להשתמש בליפה הכי ממרקת בבית? הקפידה לקנות את המקל הארוך לגב?

התקלחה. במקרה הטוב. הלכה לנהר (לא מקנא בה), חזרה הביתה.

היום אני עושה מקלחת טובה. עוברת כדי לראות שהכל בסדר. לוקח לי 30-40 דקות בד''כ. מהרגע שאני נכנסת למקווה עד שאני בחוץ 10-15 דקות כתלות בעומס במקווה

(יש ארגונים שאפשר יום קודם, ציפורניים, לק וכו').

מורידה שיערות וגוזרת ציפורניים

אמבטיה של רבע שעה בערך

משפשת את העור של הרגליים שבישיבה של כמה דקות במים מתרכך ויורד בקלות

מקלחת טובה

מסרקת את השיער תוך כדי שלא יהיו קשרים.

צחצוח שיניים וחוט דנטלי

עיון בכל הגוף וזהו

גג 40 דקות

ובמקוה ציק צאק אם אין תור תוך רבע שעה אני בחוץ

גזיזת ציפורניים, גבות, שפם, הסרת שיער - יום לפני

ביום המקווה מקלחת טובה, ניקוי טבור ואזניים במקלחת עצמה, צחצוח שיניים, עיון

אולי קיבלת בהדרכת כלות מנהגים וחומרות שונות?

שווה לבדוק את זה

ולהבין את ההלכה כמו שצריך..

אני אישית קיבלתי הדרכה מהכלה של הרב דוב ליאור והיא נירמלה ואיפסה אותי ואת ההתארגנות ממש.

היום )טוב גם נשואה כמה דקות..( מתארגנת בארבעים דקות גג

תלכי ותשאלי

זה לא אמור להיות מורכב בכלל.

דף A4 עם רשימה ארוכה של כל מה שצריך לעשות… אני עוד לא זוכרת הכל בעצמי.

בסוף זה לא באמת לוקח כל כך הרבה זמן, פשוט לראות את כל הרשימה ההיא, זה מלחיץ…

מי הרב שלכם?

אולי בעלך יכול לתת לו את הרשימה שיסמן מדרג-מה חובה, מה רצוי, מה רק אם נשאר זמן וכח?

כי באמת לא הכל זהה וזה חשוב לדעת.

אותי מדריכת הכלות לימדה שצריך פשוט לעבור על כל הגוף מלמעלה למטה מכל הכיוונים

לא צריך שום רשימה בשביל זה

רק לעבור

ראש- לחפוף, לסרק

פנים-מה שאת מקפידה(בגדןל לרוב הדעות שיערות מחוברות הן לא חציצה). לקנח אף, לצחצח שיניים, לבדוק אוזניים ולהוריד עגילים

חזה, בטן(טבור לפעמים צריך לנקות) גב, ידיים ישבן וכו- לסבן, לשטוף, לעשות עיון שאין חציצות..

וזהו פשוט לעבור על הגוף שלך, בעצמך.

אם עברת על כל הגוף את בע"ה מוכנה לטבילה.

וזה מצטמצם פלאים.

אני הייתי גם כמוך בשנים הראשונות, ואחרי שלמדתי הבנתי שזה לגמרי סתם.

יום לפני מורידה שערות וצפרוניים, נשאר רק להתקלח ולעסור על הגוף שאין כלום.

מקלות אוזניים ושפם קצת זה גם יום לפני.

אין באמת הרבה עשיה.

אבל באמת זה מבהיל בהתחלה. לאט לאט ❣️

כמו שכתבו פה זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן

ולא משהו חריג

בגדול להוריד שערות איפה שאת רגילה, ציפורניים ומקלחת טובה.

אפשר לפצל ליומיים וזה מאד מקל.

לי עוזר אחרי המקלחת לעבור על הגוף מלמעלה עד למטה לוודא שעשיתי הכל- שיער אוזניים עיניים שיניים וכן הלאה.

אם אישה שנפלה לנהר נחשב שטבלה או לא. הדיון הוא לגבי האם צריך כוונה בטבילה או לא.

אבל תחשבי שאם יש מקום להגיד שאשה שנפלה, עפ כל הבגדים שלה, בלי לעשות שום הכנה לפני- יכול להיות שנחשב שטבלה אז זה כבר מרגיע קצת.

עכשיו באופן פרקטי- קודם כל ללמוד מחדש את דיני הכנה לטבילה והלכות חציצה. כשלומדים את זה בהדרכת כלות הראש שלנו עסוק בעוד מליון דברים ואנחנו לא עד הסוף קולטות. כשלומדים מחדש פתאום מגלים מה באמת עיקר הדין, מה התווסף וזה מסדר את הראש.

ומצטרפת למה ש @טארקו כתבה.

שימי את הרשימה בצד. תעברי על הגוף מלמעלה למטה.

חפיפה, אוזניים (לנקות את החורים של העגילים אם ככה את נוהגת), פנים נקיות מאיפור. רחיצה של הגוף, הורדת שיערות (אפשר ומומלץ יום לפני.) ציפורניים בידיים וברגליים (גזוזות או נקיות אם את מאריכה).

זהו. לא להשתגע. לא צריך לקחת יותר משעה כולל הכל. רובינו מתקלחות כל יום או כל יומיים. זו לא המציאות שהתקלחו פעם בשבוע אז הצטברו על הגוף לכלוכים שצריך להתאמץ כדי להוריד.

ומציעה גם- לשנות כיוון. אם מתאים לך, אם לא מתחברת- תדפדפי.

את מתכוננת למפגש מחודש עפ בעלך, זמן קצת להשקיע בעצמך.. (אני נגיד בתקופות בלי מקווה מגיעה להורדת שיערות פעם באפעם.. ), אפשר להתפנק באמבטיה כיפית וטובה, אפשר למרוח *אחרי הטבילה* קרמים מפנקים.

במקום צ'ק ליסט מלחיץ- השקעה בעצמי.

במקום לחץ מהיום הזה- ציפייה אליו, ליום שהוא שלי ואני חושבת בו על עצמי ומה עושה לי טוב.

בהצלחה!

מבינה אותך ממש!

חוץ מעל העצות שנתנו פה לפני,

אני רוצה להגיד לך לנשום אוויר ולדעת שזה הולך ומשתפר.

הניסיון הופך את זה ליותר קל.

זה נהיה יותר מוכר.

ואם הזמן עובר ואת בלחצים גדולים וחרדות, אחרי שהתייעצת עם דמות שתעשה לך סדר מה הכרחי, שתדעי שיש לנשמת תכנית ליווי למי שיש לה חרדות סביב ההלכות...

אבל זה ממש לא חייב להיות המקרה שלך.

זה פשוט סיטואציה שחדשה לך וזה בסדר שלוקח זמן להתרגל.

מזכירה את כל זה גם לעצמי 😅

יש דברים שהם לא עיקר הדין ובעקרון כל ההכנות לא אמורות לקחת כולל הכל שעה....

יש היום מקוואות שיש שם גם רשימה לי זה עושה סדר...   אני חושבת שהגן עדן מגיע על הרצוא ושוב, על המרחק , הקושי, פחות על המקווה עצמו😄תנצלי את הימים האלו , שאת עדיין נשואה טריה. תהני מהמקווה, תקחי לשם איפור ,תתפארי אחרי , תפתיעי את עצמך, תני לעצמך להתפנק ביום כזה ...

בהתחלה זה ממש כמו הר.

אחר כך זה נהיה הרבה יותר פשוט.

מה שאת רגילה ביום יום זה מה שאת צריכה להקפיד עליו+ כמה דברים כמו גזיזת ציפרניים.

השאר זה לא חובה,עור קשה ברגל זה לא חציצה לא חייבים להוריד,שערות הם לא חציצה לא חייב להוריד,

ראוי להוריד אם את מקפידה להוריד אבל לכתחילה זה לא חציצה.לצחצח צריך אבל לא לחפור מעבר זה ראוי ומהודר אך זה לא חציצה.

וענו לך נכון הכוונה לעבור על כל הגוף ולראות שבעצם הכל נקי,שזה בעצם עיון ולהתכוון שזה עיון.

אפשר לפצל את ההכנות ליום יומיים לפני.

העיקר שזה יהיה בנחת ברוגע.

וכמובן לוודא שאין חורים ברשתות בחלונות

להרגעה- קרח, פניסטיל, גם להדביק חתיכת סלוטייפ קצת עוזר

אלתוש

די עוזר אפ זוכרים למרוח

אל תקני את האחד בתרסיס, הוא נכנס לנשימה זה נורא..

יש גם את הדוחי יתושים ששמים בשקעים עם נוזל כזה, ויש את הקוטל חרקים (עושה אור סגול שהרחקים נמשכים אליו ואז מתחשמלים ממנו)

אחרי- אלוורה, פניסטיל ג'ל

לק"י

הייתי בטקס של בעלי עם הילדים, והיה שעמום.

החלק המרגש היה בסוף, כשהם התחלקו לכיתות, וכל אחד קיבל את התעודה שלו.

למדתי לקח להבא, להגיע בסוף.

אז לא היה אפשר להתפצל ככה

מעצבן אותי

למרות שאין לי על מי

אבל אופ

ובאלי להקיא

הסתיים??

בכל מקרה רק רוצה לומר כל הכבוד שאת מוציאה פה כדי להגיע פחות טעונה לבעלך .... מקווה שעזר 

אבל לשמחתי גם בעלי כבר גווע😂

ואחי החמוד הסכים לשמור על הילדה ושנאכל בנחת לפני שחוזרים

אז עכשיו אני אכולה ושבעה ובדרך הביתה

ברוך ה'

תודה לכן!❤️❤️

אחד - היחס של הילדים שלך למשפחות ברוכות ילדים,

השני - היחס של הסביבה למשפחות ברוכות ילדים.

בקשר לעניין השני אין הרבה מה לעשות... אולי רק אם משנים מקום מגורים. (אנחנו גרים בשכונה שבה רוב המשפחות ברוכות ילדים. אנחנו ספציפית גרים בבניין שבו שאר המשפחות מבוגרות יותר ועם פחות ילדים, ובכל זאת אף פעם אין תלונות על הילדים שלנו, פשוט כי זה המקובל פה בסביבה... וגם כי הם שכנים טובים ומתחשבים ב"ה. היו להם רק בקשות ספציפיות וצודקות).

בקשר לעניין הראשון - האם כל הילדים שלך חושבים כך?

יכולה לומר שאני גדלתי במשפחה ברוכה, ותמיד רציתי גם שיהיה לי כך, ואילו האחות שאחריי לא אהבה את זה ותמיד אמרה שלה לא יהיו הרבה ילדים... אז זה לגמרי תלוי באופי, לא ביכולת החינוך של ההורים.

(הילדים שלי בגדול עוד לא לגמרי הביעו רצון ספציפי. כן נראה שטבעי להם שגם להם יהיו משפחות גדולות - שוב, כנראה מכיוון שזה מה שהם מכירים. אמנם יש קרובי משפחה בסגנונות אחרים, אבל עדיין סביבת המגורים משפיעה יותר, כך נראה לי. וכמובן, יש לי עדיין גם ילדים צעירים, אין לדעת מה יחשבו בהמשך)

לא כל הילדים שלי חושבים ככה. וגם כאלה שכן , יחס שלהם משתנה כל הזמן. לפעמים זו דרך שלהם למרוד . או לסחוט משהו. הם טובים בסחיטה רגשית.

לי אישית לא משנה אם יהיה להם ארבעה ילדים או עשרה , העיקר שיהיו בריאים. 

אולי תנסי להראות להם שזה לא מפעיל אותך - תאמרי להם בדיוק מה שכתבת פה, שאת מתפללת לנכדים בריאים ולא משנה מה יהיה מספרם.

ומן הסתם הם עוד יגיעו לדעתם האמיתית כשיהיו מבוגרים...

כשתגדלו תעשו מה שתרצו/ בבית שלכם תעשו מה שתרצו..

זאת אומרת שיש להם בחירה חופשית וזה בסדר לא לרצות משפחה גדולה, לא לכל אחד זה מתאים.

אמא שלי הגיעה ממשפחה ברוכה וממש לא רצתה את זה ואנחנו מעט אחים, אני לא אהבתי שאנחנו קצת ורציתי יותר, גם אם לא משפחה גדולה.

מה הנקודה? כל אחד ומה שמתאים לו! אין מה להתרגש. מותר להם לחשוב אחרת. 

אנחנו גם מעל הממוצע ב"ה
גם מרגישה עיניים כזה בגינה, בבניין...
כל דבר משליכים על זה שאנחנו הרבה ואין תשומת לב לכל ילד.

עם בגדים זה הכי בולט, גם בקרב המשפחה שלי המורחבת.
והאמת? שיחשבו, לא אתחיל לחשוב מה כל אחד חושב.
נכון אני לא יכולה לקחת את הבת ב א' לחוג כי יש לי עוד ילדים, אז היא הולכת לבד ורק עוברת חנייה
ולא יכולה ללכת לסדנאת אימהות של הבן הגדול, כי יש במקביל אסיפת הורים אז אבא הולך לבד וכו...
זה המצב.
 

שאם את תהיי בביטחון מול הנושא הזה זה לא כ"כ יפעיל אותך,

את אשכרה הבאת הרבה חיים לעולם, מעל הממוצע,

עברת הריונות, לידות, את מגדלת אותם מוסרת את גופך ונפשך עליהם, תעופי על עצמך! זה סימן לגדלות, לא סימן לקטנות!

אם את בינך לבין עצמך תהיי עם מצפון שמסכנים שאיםמלי מספיק זמן לכל אחד , אוי מסכנים שהבגדים שלהם תמיד משומשים מאח אחר, אוי מסכנים ש... ווטאבר, אז המשפטים האלו מערערים אותך.

פעם ילדה מתבגרת אמרה לאבא שלה- למה להביא כ"כ הרבה ילדים? מה הקטע? ובא שלה אמר לה - תסתכלי פה על כולם, היה אפשר לוותר על מישהו? וזהו, השתתקה. 

בחיים לא שאלתי אותם דבר כזה, כי הם גם ככה אומרים ביוזמתם שכמה מהאחים שלהם צריכים לעבור דירה

(לפעמים הם שואלים אותי בקול רם למה הייתי חייבת לאמץ את אחד האחים)

משתפת מהמקום שלי כבכורה למשפחה בה מספר דו ספרתי של ילדים-

באמת עזרתי בבית הרבה. מאוד מאוד. ברמה בעיני שהיא לא פרופורציונלית לבת בבית.

ואיכשהו, באיזה קטע מוזר, ההורים שלי לא כ''כ הודו על עזרה בבית.

פעם, ברגע של גילוי לב, אמא שלי שיתפה אותי, שאם היא אומרת לנו תודה היא מודה שעזרתי והיא כאילו לא רוצה להיות בעמדה של מוקירת תודה אלא בעמדה שככה זה צריך להיות וזו החובה שלנו לעזור.  (לא יודעת אם הצלחתי להסביר- היא לא רצתה בגדול להרגיש מצפון כלפי העזרה שלנו ואמירת תודה, מבחינתה, נותנת פתח לתחושה שעשינו לה טובה). וזה מוזר כי גם מי שעושה את תפקידו המוצהר-בעיני צריך להודות לו.

עם השנים עלתה בי תחושה קשה של ניצול בהקשרים מסוימים (תוסיפו אופי מרצה, קושי בשימת גבולות.. היו לי אחים שהצליחו להציב גבול. אני לא.

היו גם מניפולציות רגשיות למיניהן- כמו אחרי שטענתי על עומס למול אחיות אחרות אז ה'עונש' שקיבלתי זה שלא הרשו לי לעזור בבית. בכעס. בהטחה. זה היה לא נעים וכמובן שבתגובה התחננתי לעזור..)

לא אפרט פה דוגמאות מחשש לאאוטינג אבל באמת-

המינון לא היה נכון.

ובעיקר היחס לא היה נכון- ילד (בעיני) צריך להיות *שותף* בבית. ילד לא צריך להחזיק אחריות של ניהול הבית.

עוד דברים קשורים- הרבה אמירות של אמא שלי שבשביל גידול הילדים היא פספסה הזדמנויות בקריירה (והיא עובדת הרבה מאוד בחוץ. והגיינה להישגים ותפקידים.. היא ממש לא עקרת בית). אמירות של ייסורי מצפון כמו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה על ההורות שלה. אבל, היי! את בחרת ללדת וללדת!!

(צריכה להיות הכרת הטוב של ילד להורה אבל לא מצפון ולא תחושות שבגללו פספסו)

האמת שבתורה נערה היה נחמד ה'שבט' שהיינו. אחרי שנישאנו נהיה קשה- כמעט לא היתה שבת שאפשר היה להגיע להורים ולהרגיש בית. תמיד זה היה עם עוד אחים והרגיש 'סניף' ענק.

כשבקשנו להגיע לבד (כלומר להיות בשבת עם עוד שישה אחים רווקים, כן? זה לא לבד לבד) ההורים לא הסכימו כי חשוב להם הגיבוש המשפחתי. ולכן שנגיע עם עוד זוגות. (ומה עם הרצון שלנו? מה עם להרגיש "ילד"?)

זה ב''ה השתנה.

בגדול הרבה פעמים שהאינדבדואל במשפחה הלך לאיבוד.

כמובן היו גם מלא רגעים יפים וכיף וגיבוש ותחושת עוצמה של משפחה גדולה. וכל מיני מצבים שהשקיעו בי כשהייתי צריכה..

אבל מה שפירטתי פה (ואמאלה מרגישה חשופה) זה כדי לתת איזושהי תמונה של מציאות שעלולה לגרום לתסכול ומרמור של הילדים.

גם אצלי בבית- הילדים עוזרים. ברור. גם אני חושבת שילד הוא חלק מהמערך המשפחתי ולכן שותף בזכויות ובחובות.

אבל הגישה שלי לזה שונה.

אני אומרת הרבה תודה. הרבה משבחת. גם גוערת כמובן כשצריך..(;

משתדלת לזכור שזה שהם הילדים ואנחנו המבוגרים זה משליך גם על הדרישה מאיתנו ועל האחריות שלנו (ולא רק על הזכות שלנו לקבוע ולהחליט).

בעיקר בעיקר משמעותי לי לזכור שהבחירה להוליד אותם היתה שלי בלבד (ושל בעלי)

ואם כמות מסוימת של ילדים או מציאות מסוימת (אצלי אין הרבה ילדים אבל אלו שיש צפופים מאוד) יוצרת איזשהו עומס או קושי או מחיר- זה שלי..

עוד משהו בעניין- ההורים שלי היו הרבה עושים לעצמם דברים. שזה נהדר זוגית. אבל כילדים הרבה הרגשנו בתחום ה''חובה'' בלי ההנאה.

היתה נפרדות לחלוטין. וזה יצר תסכול.

(תחשבי, לדוגמא- הם היו יוצאים מלא לנופש. המוו. ואני, גם לא בנופש וגם *תמיד מחוייבת*  לעשות בייביסיטר על כולם ועוד לחטוף על הראש שאני לא עושה את זה בלב שלם.)

אנחנו בבית שבנינו משתדלים שהילדים יקבלו מאיתנו הרגשה שגם הם בחלקים של ההנאה.

אתן דוגמא-

יום נישואין של ההורים שלי היה יום שהיינו צריכים להרים להם.

יום נישואין שלנו- הוא "יום הולדת של המשפחה". המסר לילדים הוא: בזכות שהתחתנו- יש לנו אתכם! זה לא סותר שהילדים גם מכינים לנו הפתעה (לרוב בעלי נותן להם סכום כסף שיקנו מתנה ומחנכים אותם גם לנתינה) אבל זה בא אצלם בשמחה ואהבה *ותחושת חיבור*. כי האירוע הזה שייך גם להם..

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לכתוב ועוד מיליון דוגמאות

(גילוי נאות הייתי בטיפול על הנושא הזה, ב'ה עזר אבל כמובן שמצריך עבודה תמידית)

השורה התחתונה שאני באה לכתוב-

ילדים יכולים להיות מתוסכלים גם במשפחה של שני ילדים.

[ובאמת חלק מהדוגמאות שנתתי יכלו להתרחש גם במשפחה קטנה.

אבל אין ספק שהגודל של המשפחה שלי הוסיף משמעותית לעומס.

(למשל- אם היו אחרי 2 אחים והיה מצופה ממני להיות בייביסיטר שלהם, זה היה מסתיים אחרי תקופה יחסית קצרה, כשגדלו.

אבל לי היו שנים שנים שנים של מחוייבות לבייביסיטר על עוד ועוד אחים שנולדו)]

ואולי באמת הם נתלים בטענה של "משפחה גדולה" סתם כמשהו להיאחז בו (כמו שכתבת בכל מיני דוגמאות שאפשר לתת כותרות שונות לאותו מקרה)

ורוב התגובות פה היו לא להתייחס ולדעת שילדים לפעמים באנטי וכו..

ויכול להיות שזה סתם ושזה פינוק או עין קשה על המציאות

אבל

בשביל הסיכוי שזה לא סתם

חשפתי כאן מעט מהחוויה שלי (אני מעל 40. תראי כמה שנים זה מלווה אותי. וככל שאני יותר שנים אמא יש דברים שיותר כואבים לי ביחס לילדה שהייתי)

כדי לומר- שווה לעשות בדק בית.

לראות אם המינון של העזרה שלהם בבית הוא תקין,

לראות את החוויה הילדית מהעיניים שלהם,

ובעיקר לראות מה השדר הסמוי שהם מקבלים (ביחס לתפקיד שלהם, ביחס לאחריות שלהם, ביחס לשמחה *שלכם* במשפחה הגדולה למול אולי שדר של "עול",

האם הם מרגישים שהבחירה שלכם במשפחה גדולה היא זכות גם עבורם או בעיקר עול עומס *עליהם*)

את נשמעת אמא קשובה ורגישה

חיבוק וברכת השם עליך!

נתת לי הרבה נקודות לחשוב עליהן, על המינון הנכון בין בקשת עזרה לבין אי ניצול.

(האמת שאת העניין של לא לומר תודה אני מכירה מחמותי - מהכיוון ההפוך. היא לא אוהבת שאנחנו מודים לה על מה שהיא עושה בשבילנו, כי מבחינתה היא "מחויבת" לעשות זאת בשבילנו. אנחנו לעומת זאת מחנכים לומר תודה גם כי זה חשוב לנפש. וכמובן, גם אנחנו משתדלים להודות לילדים שלנו על מה שהם עושים...)

כתבת ממש יפה

אני רק חייבת להגיד שהמון ממה שתיארת אני גם חוויתי

לא הכל, אבל הרבה מאוד

ולא באתי ממשפחה מרובת ילדים

משפחה ממוצעת לגמרי

זה תלוי המון בגישה ובאופי של ההורים

חיבוק גדול

והתחברתי מאוד לגישה שלך, במיוחד על היום נישואין שהוא יומולדת של המשפחה...

לא יודעת אם זה מעודד אבל נשמע שהילדים שלך הרוויחו אמא מיוחדת מהחוויה הקשוחה הזו

נקודה כל כך חשובה.

אני גם ממשפחה ממוצעת לגמרי,6 אחים, ובכל זאת חוויתי לפעמים תחושה כזו.

גם היה אמירה של אמא שלי שהיא לא צריכה לומר לנו תודה ובכלל היא לא צריכה לבקש כי אנחנו שותפים.

רבתי איתה על זה שנים.

בעיני משפחה זה לא קיבוץ.

יש הורים שמנהלים. ילדים עוזרים.

וגם בין בני זוג שכן יש שיתוף מלא אנחנו ממש מקפידים לומר תודה.

והילדים לומדים. גם על דברים שמובנים מאליהם.

חשוב ממש הנקודה שהעלת פה,

וחיבוק על התחושות ❣️

ובעקבות מה שכתבת אני בהחלט אעשה עם עצמי בדק-בית.
כי אני בגישה שהילדים שותפים ולא מחליפים אותנו
אני לפעמים מתביישת לבקש מהגדולות עזרה, כדי לא להכביד עליהן.
באמת צריך למצוא את הגבול של במה לעזור ובמה לא.
וזה ממש נשמע ששנים היית בייביסיטר, כי כל שנה- שנתיים נולד עוד אח, ועוד ועוד...
וואו כנערה היה לך זמן לחברות? לעצמך? לתחביבים? (כן את מתארת שהשקיעו בך...)
תודה על מה שכתבת.
וממש אהבתי את הרעיון ליום - נישואין.

את האמת כאב לי נורא לקרוא שהם היו יוצאים לנופש ומשאירים לך עבודה, ועוד באים בטענות...

אצלנו היינו יוצאים כל המשפחה יחד, ושההורים יצאו לחול זה היה לבד.

אבל אז לא הייתי בייביסיטר אלא הלכנו לסבתות. זו ממש אחריות עצומה בעולם שאין בו פלאפונים והיה מאוד יקר להתקשר לחול.

מעניין אותי לשמוע אם פעם הצפת את מה שהרגשתי מולם.

את יותר מרגישה שמה שעברת בנה אותך או שמה שעברת גרם לך חסך? ואולי גם וגם..?

הגדול שלי עוזר המון. אני גם מודה לו ומשבחת אותו בלי סוף, אבל עדיין- העזרה לא פרופורציונלית בעליל.

אמנם זה זמני, רק בהריונות, אבל זו תקופה לא קצרה, והוא באמת עושה הכל והוא רוצה לעזור באהבה ואפילו מציע לעזור בדברים שלא ביקשתי (לקלח ולחתל את הקטן, והוא מעולם לא עשה את זה אבל הוא רואה שאני לא מתפקדת) הוא ממש אבא שלו ואני במיטה סמרטוט

ואי אין לי מה להגיד ולצערי לא מסוגלת פיזית לשנות משהו, אבל כאב לי😔

מראה על הרגישות והלב הטוב שלו.

מציעה לצ'פר אותו ולפרגן לו בחזרה.

לקנות לו משהו מפנק. לתת לו דמי כיס שיקנה לעצמו משהו במכולת בדרך הביתה. לכתוב לו פתק כמה משמעותית העזרה שלו. 

ואני חושבת שברגע שהיחס שלך כלפיו וכלפי העשיה שלו הוא *לא לקבל את זה כמובן מאליו* רק זה עצמו- יכול מאוד לשנות את הרושם שזה יעשה לו בנפש.

כמו שאמרת- מלא להודות.

להעריך אותו בפניו.

להרים לו.

לא ציינת מה הגיל שלו אבל חושבת שגם בגיל צעיר אפשר להיות מולו באיזושהי שקיפות ולשתף שזה זמני ולא מובן מאליו.

וגם לצ'פר אותו על זה.

אפשר ביום כיף עם אחד ההורים (גם יציאה אישית לגלידה יכולה לתת את תשומת הלב הזו), נסיעה מיוחדת לסבא וסבתא,

איזושהי יציאה לאנשהו,

מתנה קטנה..

מה שנראה ומתאים לכם..

בגדול-

לתת לו תחושת חשיבות

יחד עם הערכה

ויחד עם פרגון מעשי.

חיבוק ובהצלחה

ממש כואב לקרוא.

רק בא לי להגיד לך שזה ממש לא חייב להיות ככה ( אמנם נראה שאת יודעת בעצמך אבל בכל זאת...)

אני גדלתי כבכורה במשפחה ברוכה ( לא דו ספרתי אבל כן גדולה)

הייתי עוזרת אבל ממש לא ברמה ובצורה שאת מתארת. בכלל בכלל לא.

אמא שלי לגמרי ניהלה את הבית ואנחנו ברוב טובנו עזרנו לפעמים. ובלי כל התחושות מסביב שאת מתארת.

וממש השארה לקרוא אותך ואיך את עושה את השינויים בחיים שלך.

ותמיד רצינו עוד.

כולנו.

אנחנו כל המשפחה בתחושה שכמה שיותר ילדים יותר טוב, ומאוהבים במשפחה שלנו.

מקור הכוח של כולנו ב"ה.

ותמיד הרגשנו כך.

אני כותבת את זה למקרה שמישהי תקרא את השרשור ותחשוב שתמיד ילדים למשפחות ברוכות לא נהנים מזה...

אז שתדעו שזה יכול להיות ההפך.

שאני עם מלא מחשבות על זה כבר שנים

כל הזמן בבדיקה

כבר לא מאמינה באידאל נכון יותר

אלא בעיקר בהקשבה פנימית

ואמון בהשגחה פרטית

בעלי גדל במשפחה עם הרבה ילדים והוא וכל האחים שלו ממש בטוב עם זה ומשפחה מהממת. והם עזרו בבית. אבל בפרופורציה..לא במקום לחיות..והעובדה שכולם לאורך כל הנשים מאוד קשורים לבית ולמשפחה ואוהבים אחד את השני ומאודדד מעריכים את ההורים והחינוך שלהם

וזה ממ שנותן לי בטחון לא לקשר בדווקא את המורכבויות ישש עם הילדים דווקא למספר ילדים

אלא להתמקד בעיקר באיכות ,בעבודה הפנימית מולם, ביכולת להעניק מרחב בטוח ואוהב ולהשתדל ולהתפלל...

ולא לשדר את הספק

זה הכי גרוע

י שרגעים שהוא צף

כי אני לא גדלתי ככה בכללל

אבל מה יצא לי מזה נכון לא היה עלי אף עול ותפקיד בבית כילדה

פינקו אותי

אבל יצאתי עם תחושת חוסר מסוגלות מול החיים

ובלי חוסן נפשי

ובעיקר בלי שייכות לבית ולמשפחה ממש לבד בעולם

אז וואלה זה לא יותר עדיף לי

ובאמת מאמינה שכל אחד יש לו את הסיםור המושגח לשו

והילדים שלי הנמשות שלהם רצו דוקא את הסיפור 'לנו

משתדלת לאהוב ללמוד לגדול במרחב ההז של האמהות

מתפללת שה' יתן לנו את הכח ואמן שנהיה ראויים לאמון שנותן בנו כהורים

וגם נכון להיות בהקשבה לכוחות

במתינות

בסבלנות

גם בעלי ממשפחה של מלא ילדים סופר משוחרר ומחובר מאד למשפחה ולאחים.

מה שחשוב בסוף זה לשמור על האווירה, והיא לא מושפעת דווקא ממספר ילדים.

לבן שלי הייתה דלקת אוזניים והוא בכלל לא התלונן על כאב, רק היה חום, וכשבאנו לרופאה אחרי 5 ימים (כי היו שישי שבת באמצע אז באנו ביום ראשון) היא ממש נזפה בנו כי זה כבר היה חמור והיה צריך אנטיביוטיקה.

אז לא תמיד הם מראים כאב

לגמרי יכול להיות חיידק כלשהו

הרופא לא יגיד לך שאת סתם דאגנית אחרי 5 ימי חום

אצלנו אחרי 3 ימים מבצעים ספירת דם ושתן

זה שלב בירוקרטי, לא מהותי. הרופא לא יכול להוציא הפניה למי שפיר, רק ליעוץ גנטי, אז הולכים ליעוץ ושם מוציאים לך הפניה למי שפיר. ככה הסבירו לי בזמנו.

אבל בפעם אחרת שעשיתי בגלל גיל ולא בגללל סיכון למום אז עשיתי יעוץ בפגישה וירטואלית כזה רק לסמן וי. וגם כדי לבחור מה אנחנו רוצים לבדוק ומה לא

אם בכל מקרה לא תעשי, אז אין מה לעשות יעוץ.

אני עוד מתלבטת אבל אם כן אלך פרטי. 

זה מה שיגידו לך

אבל רק אחרי זה הקופה תממן לך את המי שפיר 

זה בעיקר בירוקרטי.

בתוצאות לסיכון גבוה בסקר שליש ראשון או שני, בכל אופן יפנו למי שפיר.

זה משמעותי בעיקר לעניין הזכאות לתשלום מהקופה, ויש מקומות שבהם מחייבים ייעוץ גנטי לפני מי שפיר.

אגב, יש בתי חולים שבהם אפשר לקבוע את הייעוץ לפני הבדיקה עצמה, וזה חוסך לך

כדאי לשאול את הרופא המטפל.

אבל אם לא קיבלת הנחיה להפסיק, אני לא חושבת שצריך.

לא כל הגדרה של הריון הסיכון קשורה להפסקת הנקה.

אולי אתן יודעות יש בעיה עם אספירין בהנקה ?

זה הידיעה שיחסי אישות גורמים להתכווצות הרחם הרבה יותר חזקה מאשר הנקה. אז כל עוד אין הנחיה להימנע מיחסים, להבנתי אין בעיה עם הנקה.

אבל אני לא גורם מוסמך או משו.

לא הייתי סומכת בזה לשאול כל רופא, כי רוב הרופאים מחזיקים בדעות מיושנות לגבי הנקה, ומה אכפת להם לומר לך להפסיק, הם לא מפסידים מזה כלום, בעיניהם אם לא יזיק לא יועיל...