יש לי הרבה סיבות לתת לך, ואני אכתוב על קצה המזלג כי הזמן קצר והמלאכה מרובה...
עיקר הבעיה בעיני, זה שמדלגים על שלב של בניית הזהות העצמית שלי.
קשר עם בן המין השני לוקח כוחות נפש גדולים, שבשלב זה אמורים להיות מיועדים להכרות עם עצמי.
למחשבות, לתהיות, לשאלות, לנסיונות, למתיחת גבולות.
להכרות עם מי שאני, עם יכולותי, נטיית ליבי, רצונותי.
הרבה פעמים הקשר מגיע מתוך בריחה מהמקום הזה, המבולבל והמברר. ההתעסקות ברגשות למישהו אחר, מסיטה את המחשבה מהמקום הפנימי שלי.
לשחנ"ש עם החבר זה עוד יותר לא בריא. הרגשות גורמים לי לא להיות אמיתית עם עצמי. להחליט באמת מה מתאים ונכון לי.
עכשיו, במקום שאתבלבל רק עם הבפנוכו שלי, אני מתבלבלת גם עם בפנוכו של מישהו אחר...
ושנינו ביחד לא יכולים לבנות זהות ייחודית לכל אחד.
לזוגיות מגיעים שני צדדים, שלכל אחד יש את האופי והייחודיות שלו - ומתוך זה יוצרים "זוג".
לא מוותרים ולא נהפכים לתאומים זהים.
כשנכנסים לזוגיות בוסר, הגבולות מטשטשים, אתה כבר לא יודע מה "אתה" ומה "אנחנו", ופתאום רע לך בזוגיות, ואין לך מושג למה...
כי אתה לא מבטא את עצמך בצורה מליאה ועצמאית.
(אני מכירה זוג של חברי-שמינית שאחרי 20 שנה אחד מבני הזוג גילה שהוא ממש לא הוא, שבעצם הוא לא הכיר קווים מאוד בסיסיים באישיות שלו, ולכן במשך כל כך הרבה שנים הוא חי כ"בן זוג של" - נדבק בתכונות של הצד השני. אני מתארת לעצמי שזה משבר לא פשוט שיש לו השלכות על המשפחה...)
בקיצור:
גיל ההתבגרות נועד לגיבוש הזהות העצמית.
מתוך זהות עצמית מגובשת מגיעים לשלב בניית האינטימיות, שאותה יכולים לבנות רק שני אנשים יציבים ועצמאיים.
אני, לחניכים שלי, שידרתי שזאת תקופה נפלאה לגדול, להתפתח, להנות עם חברים
להתנדב, לטייל, ללמוד דברים שמעניינים, לשאול את כל השאלות, ללכת עד הסוף עם הכשרונות שלך,
הם ראו שכשיש חבר - כל היום שקועים בו במקום לחיות.
)