לא להתכחש לדברים כשהם קורים. כי אולי עדיף שלא יקרו בכלל. אחרי הכל, אולי אני לא רוצה שזה יתגלגל אחרת, כי רק ככה אני נהיית אני. געגועים. פעם הכל היה שלם, ובנוי והחיים לא היו מרוסקים.
אבל אני לא הייתי אני כ בלפני ואחרי, אני עדיין נמצאת בנקודת האמצע.
פעם הכל היה בסדר, חיים. נושמים, גדלים. לשבת על העגלות של המכולת ולהיות בפעולה עם חברות, לשחק ולהיות. הכל רגיל ואז מגיע בום, ופתאום כבר אין זכרונות, רק מאבקים, להאיבק על הבית שלי. אולי באמצע היו חוויות, אבל זה קשה. ואז פתאום כבר אין. בתים שמחכים בשקט למישהו שיגור בהם, אבל הכול חסום, אז מורידים קיר ובית וחיים. והרחוב נשאר ריק. ריק מדאגות ומחלומות. נשארים רק הזכרונות והדמעות, הלב שבור לרסיסים. מתי אני כבר אחזור למקום האהוב שהוא הבית שלי. ואני אפקח את העיניים חזק. וכן, הכל ישוב להיות כמו שהיה, אבל מרוב שלא יודעים, שוכחים מה זה חיים נורמאליים.
וכל השאלות שעולות, החלומות. אני רק רוצה לשבת במקוםהמושלם הזה, להסתכל לנוף, ולהסתכל אחורה ולראות חיים.
השכונה שלי היא בעצם מה שאני. גבעת האולפנה, שברי חיים וחלומות, רסיסי חיים.
)