שליש אחרון, ואני סובלת מתופעות ההריון הרגילות שלי: צרבות קשות, שמונעות ממני לישון כראוי. אני מתעוררת המון פעמים בלילה, מתקשה לחזור ולישון, הצרבות מכאיבות, הטאמס מגעילות לי את הנשמה, ופה ושם אני מתעוררת כשאני כבר "מקיאה" ממש: כל מה שהיה בקיבה פשוט חזר לפה שלי ומציף אותי, ואני מתעוררת "טובעת" בתכולת הקיבה שלי. תענוג.
ארבעה ימים לפני הלידה: צביה מקיאה בלילה. במיטה שלה, ואז במיטה שלנו. מצעים, החלפות, נקיון...
שלושה ימים לפני הלידה: יואבי פתח (שוב) את הסנטר. אני חוזרת מבית החולים בשלוש לפנות בוקר (רופא: "אוי איך זה קרה?" יואבי: "אבא דחף אותי חזק!" הרופא הנחמד לא קרה לרווחה!!! 
וויתרתי על הנסיון לספר מה קרה, ופשוט הסמקתי והתפללתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי 
).
יומיים לפני הלידה: רחל חולה ומקיאה.
יום לפני הלידה: נו מה - כמובן - אני חולה...
לילה, ואני כזכור כבר שליש שלם ועוד 4 לילות ללא שינה. נוסף על כך, הבטן שלי הורגת אותי. כמובן שכל העניין מעורר צירים, ואני פשוט מוותרת על רעיון השינה, ורואה סרטים במחשב במיטה. מתישהו נגמרת הסוללה, אז אני הולכת "לישון". זו הסיבה שלא החשבתי את שעות הצירים ההן בחישוב הכולל, ולא הבנתי עד כמה אני מתקדמת, בהמשך.
בבוקר אני רואה שהצירים ממשיכים (ב"ה! אני חוששת שלא הייתי מחזיקה מעמד עוד ימים רבים...). אני מודיעה למיילדת, אבל אומרת לה שלדעתי אין צורך שתצא מיד. בעלי מארגן את הילדים כדי לקחת אותם להורים שלו, אבל לאאאאאטטטטטטט. אני מציעה לפזר אותם בין השכנים, אבל הוא חושב שיהיה לקטנים קשה, כי הם לא כל כך רגילים להיות לבד אצל חברים. אני מסכימה איתו. הוא לוקח את הילדים והכלב לסיבוב, ובינתיים אני חושבת שאולי הצירים חזקים, ומתקשרת למיילדת שבעצם כן כדאי שתצא. כשבעלי והילדים חוזרים מהטיול עם הכלב (טיול ארווווווךךךךךך) אני מחווה לבעלי בידיים שיזדרז. הנסיעה להורים שלו נמשכת שעה ורבע לכל כיוון.
הבית שקט. אני נשארת בתנועה ומנסה להסיח את דעתי מכאבי הצירים ע"י שאני עוסקת בעבודות בית שונות, ומנגנת שירים שונים במחשב. הצירים ממש כואבים וזה מוזר! אני לא זוכרת שכאב לי ככה בשלב הזה בלידות הקודמות (כמובן, אני כבר לא ב"שלב הזה"...).
כאן המקום לספר על בריכת הלידה שמחכה מנופחת כבר כמה שבועות בחדר העבודה. למרבה הצער, אני כאמור לבד בבית, ואין מי שיטפל בהכנת הבריכה. על כן אני מחליטה שעבדתי מספיק, והגיע הזמן להיכנס לאמבטיה חמה וטובה. אני כבר מבינה שבריכה לא תהיה, בעל לא יהיה, אבל החישובים שלי מעלים שיש סבירות גבוהה שהמיילדת כן תגיע. היא היתה צריכה לנסוע "רק שעה וארבעים דקות" (וצלצלתי אליה עוד לפני שבעלי והילדים נסעו). אני מסמסת לה שאני באמבטיה למעלה, וצוללת.
אכן תוך כמה דקות אני שומעת שהמיילדת הגיעה. היא פותחת את הדלת ומכניסה בעדה ענף של שיח יסמין שהיא הביאה לי מהבית שלה. אני מחייכת, למרות שזה השלב בלידה בו מרגישים ייאוש מוחלט (מכירות?). אני אומרת לה שנראה לי שבעלי לא יגיע כבר, אבל היא אומרת שהיא תקשיב רגע לדופק. זה נשמע לי כל כך הזוי, כי אני מבינה שעוד שניה והיא תוכל לשמוע את הדופק ע"י שהיא תצמיד את האוזן לחזה של התינוקת עצמה! 
בציר הבא, גם המיילדת מבינה את זה...
כמו רחלי, גם נעמי נולדת כששק מי השפיר מכסה שלם את ראשה , והוא פוקע בציר הבא, כשהכתפיים מתקדמות בתעלת הלידה. כשהוא פוקע, המיילדת מבחינה שמי השפיר מקוניאליים מעט (כנראה לא טרי, כי בהמשך נראה שגם הקרומים קיבלו כבר צבע ירקרק). עוד ציר ונעמי יוצאת, והמיילדת מעודדת אותי לקחת אותה אלי. נעמי מתחילה מיד לבכות, והמיילדת מתקשרת לבעלי - הוא בדיוק בתחנת דלק (זאת אומרת במרחק של חצי שעה לפחות - אפילו לא קרוב...) וצוחק כשהוא שומע שהכל כבר נגמר...
אנחנו מעבירים יום נינוח עם תינוקת אחת חדשה (שינקה וינקה ואז פשוט ישנה רוב היום), ולפנות ערב בעלי יוצא, וחוזר עם הילדים בלילה. הם מאוד התרגשו לפגוש אותה, כמובן! ומאז אני מתאוששת במהירות, הרבה מאוד בזכות חמותי, שכמו פיה טובה מרחפת מעל הבית שלנו ומפזרת נקיון ואוכל, ובזכות המון המון עוגות שזורמות אל הבית מכל השכנות הנפלאות שלי!!!
, בי"ח, אין פתיחה
, תסתובבי, הסתובבתי, אין פתיחה
, עובר זמן, שוב לחפש סידור לילדים מרחוק
, שוב בדיקת מיילדת ואחרי כמה שעות מרשים לי לראות את קצה חדר הלידה ומשם כבר פחות אכפת לי כי יש רופא מרדים בשטח
לא ידעתי אם גם במסגרת פרטית זו בעיה
