נשמע ספר טוב.

לא גירה אותי משום מה.

האמא יום אחד נעלמה- וכל הספר בעצם מסופר מנקודת מבט של כל אחד מבני המשפחה. וככה אתה בעצם לומר להכיר את האם.

וואו... סבלתי שלושים עמודים ראשונים (לוקח זמן להתרגל לגוף שני) אבל אחרי זה.. באמת. כתיבה כ''כ כנה- שמלא פעמים מצאתי את עצמי גם חושבת, ומשווה בראש לאמא שלי. למשפחה שלי. באמת.. גורם לך לחשוב. (חוץ מזה שאתה מאמצע הספר רק רוצה לחבק את המא, ולבכות.)

להעתיק לכם קטע?

שיטת הכתיבה של P.O.V (נקודת ראות) כבר קונה אותי.

והתכוונת, נראה לי, שהכתיבה בגוף ראשון, לא? (זאת אומרת, "אני", "הלכתי", "עשיתי"...)

אולי תעתיקי קטע, וגם נחפש בספריה. מה שם הסופר/ת?

אני פוחדת לעשות עוול לספר. בעקרון- זה רעיון שהיא מפתחת לעוד אחד ולעוד אחד וכו'. ככה שהיה קצת קשה לבחור אחת. אז הנה פסקה יפה וקצרה (יחסית):

"כמה דקות עברו באותו היום, בקרון הרכבת התחתית שיצאה מתחנת סיאול, עד שהבנת שאשתך לא נמצאת שם איתך בקרון המתרחק מהתחנה? תיארת לעצמך שהיא עלתה אחריך. כשהרכבת נעצרה בתחנת נאם יונג ואז המשיכה בנסיעה, נתקפת לפתע בהלה.

לפני שהספקת לבחון את מהות התחושה הזו, ניקב משהו את נשמתך,

תחושת ייאוש על כך שעשית שגיאה איומה ובלתי-הפיכה. הלב שלך הלם חזק כל כך, עד שכמעט שמעת אותו.

פחדת להביט לאחור. ברגע שבו היה עליך לוודא שהשארת את אשתך בתחנת סיאול- שעלית על הרכבת ועזבת, שנסעת עד התחנה הבאה- ברגע שבו הסתובבת ופגעת בטעות בכתף של האדם שלידך, הבנת שהחיים שלך נפגמו ללא תקנה.

בן רגע הבנת שהחיים שלך ירדו מהפסים בגלל ההליכה המהירה שלך.

בגלל שבמשך חמישים שנות הנישואים שלך, בהתחלה כשהיית צעיר ואז כשהתבגרת, תמיד התרגלת ללכת לפני אשתך.

אם היית מסתובב כדי לוודא שהיא שם מיד כשעלית לרכבת, האם זה היה קורה?

במשך שנים נהגה אשתך להעיר לך- היא שתמיד השתרכה מאחוריך כשהלכתם יחד לכל מקום שהוא, שהיתה הולכת בעקבותיך כשאגלי זיעה על מצחה וממלמלת לאחור- "חבל שאתה לא הולך קצת יותר לאט, חבל שאתה לא הולך בקצב שלי... לאן אתה ממהר?" 

אם היית עוצר בסוף ומחכה לה, היא הייתה מחייכת במבוכה ואומרת "אני הולכת לאט מדי, נכון?"."

(לא רוצה לשעמם אתכם. בעקרון- יש עוד חמש שורות עד סוף הפיסקה הזאת. להמשיך?)

"היא הייתה אומרת לך, "אני מצטערת, אבל מה אנשים יגידו אם הם יראו אותנו?

אותנו, שחיים יחד, אבל תמיד אחד הולך ראשון והשני אחריו. הם יגידו, השניים האלה בטח שונאים אחד את השני כל כל, 

שהם אפילו לא מסוגלים ללכת יחד. זה לא טוב שאחרים יראו אותנו ככה.

אני לא אחזיק לך את היד או משהו כזה, אז בוא נלך קצת יותר לאט. מה תעשה אם תאבד אותי?" היא בטח ידעה שזה מה שיקרה. הדבר שאשתך אמרה לך הכי הרבה פעמים מאז פגשת אותה כשהיית בן עשרים, היה ללכת לאט יותר.

איך יכול להיות שלא האטת אף על פי שכל השנים שחייתם יחד אשתך ביקשה ממך ללכת לאט יותר?

מדי פעם עצרת וחיכית לה, אבל אף פעם לא הלכת לצידה, לא שוחחת איתה כפי שרצתה- אפילו לא פעם אחת.

מאז נעלמה אשתך אתה מרגיש כאילו הלב שלך עומד להתפוצץ בכל פעם שאתה חושב על ההליכה המהירה שלך.

הלכת לפני אשתך במשך כל החיים שלך. לפעמים היית פונה בלי להביט לאחור כלל.

כשאשתך קראה לך מאחור, נהגת לענות לה במלמול זועף ושאלת אותה למה היא למה היא הולכת לאט כל כך.

וככה חלפו חמישים שנה. כשעמדת וחיכית לה, היא הייתה נעצרת לידך בלחיים סמוקות ואומרת בחיוך, "בכל זאת חבל שאתה לא הולך קצת יותר לאט." חשבת שככה תנהג במשך שארית חייכם.

אבל מאז אותו יום שבו עלית לקרון הרכבת התחתית בתחנת סיאול, אותו יום שבו היא הייתה רק כמה צעדים מאחוריך,

אשתך לא חזרה אליך." 

זה באמת בגוף שני! (וסליחה שלא האמנתי לך...) ממש מיוחד.

ובאמת נשמע מעולה.

אולי אפילו כדאי לקנות אותו?

ככה שכן, אני ממליצה לגמרי. (אלא אם כן יהיה ספר שגם נראה טוב ואותו עדיין לא קראתי )

(זה בסדר. גם לי היה קשה להאמין שתהיה כתיבה טובה בגוף שני ולא קלישאתית. אבל.. תראי מה זה. )

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.