1. עונה "יפה" תודה,

2. מחמאה שלא בשליטתי? כנ"ל.

שבדרך-כלל אומרת תודה או תודה רבה.

אם זו מחמאה על עבודה טובה שעשיתי וגם לדעתי היא טובה, אני אולי אפרט קצת : תודה רבה, כן, גם אני מרוצה מאיך שיצא \ תודה רבה, זו היתה הרבה עבודה, אני שמחה שיצא מוצלח.

אם זו מחמאה לא מוצדקת לדעתי, אני אגיד תודה\תודה רבה, ולפעמים (תלוי עם מי מדברת) אטען שאני לא חושבת שזה נכון... (אני לא אומרת שזו הדרך הנכונה להתנהג - אני אומרת איך אני מתנהגת...)

יש מצב שיש אנשים שזה יותר יביך אותו אם יחמיאו לי, ואנשים שפחות. בכל אופן נראה לי שלפחות אחייך (גם למי שיותר מביך) - לא כ"כ עקבתי אחרי עצמי בנושא הזה..

"את יודעת, זה משמח שאת מחמיאה ככה..."

והוא אמר לי שלמחמאה צריך להסתכל כמו נתינת סוכריה.

לחייך ולהגיד יפה תודה. וזה לא משנה על מה המחמאה

בגלל שמישהו נולד עם משהו,

קח לדוגמא... נגיד... אממ...

מישהו נותן לך סוכריה על זה שאתה גר ברחוב XXX.

זה לא הגיוני.

זו עובדה. מה יש לתת מחמאה, או מה יש לתת סוכריה?

גם אם מחמיאים לך ש"את נראית טוב היום", לא היו עושים את זה אם לא שהיו מחבבים אותך, בגלל אישיותך. האם לא נחמד לדעת שאחרים חושבים שאת נראית נחמד? זה כל העניין.

אבל זה לא קשור,

שיחמיאו שהם מחבבים את האישיות שלי, למשל, אבל למה "נראית טוב היום"?... כלומר, מה זה קשור אלי שאני נראית טוב היום, מה זו "אשמתי" או "זכותי"?...

אוף. לא הבנתם את השאלה שלי.

לא שום דבר אחר, תשמחי עם זה וזהו.

תשמחי, שוב- משמע, כן, תגידי "תודה", נימוס מינמאלי, לדעתי, בכולפון

אני אומרת, שבגלל שמחבבים אותך, רוצים לתת לך הרגשה טובה.

אם תשמעי שמישהו חושב שאת נראית טוב, זה ייתן לך הרגשה טובה.

אז אומרים לך את זה.

מחמאה נועדה לתת הרגשה טובה, לא בהכרח לשבח אותך על פועלך...

כתבת דברים יפים, אם כי אין לי מושג מה אתם רוצים ממני

שאדם נותן מחמאה התוכן שלה הוא רק אמצעי בשבילו כדי לתת הרגשה טובה לשני

אז אפ' אם זה דבר שלא תלוי בך זאת סוכריה (במובן של מתנה/ הרגשה טובה) משום שהמחמאה היא האמצעי לתת לך הרגשה טובה

לק"י

אני עונה משהו נחמד,  כמו: איזה כיף לי, תודה...

יש לי עוד מה להשתפר בנושא כמובן.

לק"י

תחליטי- שבפעם הבאה שאת מקבלת מחמאה, את לא מתחילה להתחמק או משו כזה אלא עונה "תודה" או כל נוסח אחר שתחליטי.

לפעמים להתחיל להתחמק יוצר הרבה יותר פדיחות..

בהצלחה

שזה יוצר פדיחות, אבל הן לא בטוחות. כלומר- לא בטוח שהן יבואו, או שהיא תשתף פעולה ותתעלם, או שתגיד שוב ושוב, ואז אני תמיד אומרת- "נו דאי."

ומנגד להגיד תודה- זו פדיחה אחת גדולה, "בטוחה"...

לק"י

ברגע שאת מודה, בעצם סגרת את העניין.

לעומת ההתחמקות שמובילה לפעמים לדו שיח שלם בנושא.

לא שאני לפעמים לא מתפדחת לקבל מחמאות, זה קורה לי עדיין.

אבל הרבה פעמים אני כן מקבלת אותן ובכיף.

ננסה...

אני ממש מבינה אותך.

בד"כ מבטלת אותה.. מתחילה להסביר למה זה לא נכון..למה המחמאה לא ממש מגיעה לי..משו בסגנון.

אבל מודעת לפגם שבזה..מודעת לזה שכשמישהו מחמיא אז צריכים לומר תודה ולא לדחות את זה.

אז לפעמים אני מצליחה רק לומר תודה וכו'..ולפעמים אחרי שאני מקשקשת כמה מילים מבוהלות "זו לא אני" ..אומרת "אבל תודה.." 

(אל תאכלו אותי..אני יודעת שזה מגעיל. אני אשתפר בעז"ה.. ) 

אגב, אני חושבת שיש הבדל בתגובה שלי, ולפעמים אני כן מצליחה רק להודות - כאשר מדובר במחמאה אמיתית, כשאני מרגישה שבאה ממקום אמיתי ושאני מסכימה לגביה.    לעומת זאת  לגבי מחמאה שאני חושבת / מרגישה שהיא סתם בשביל לפרגן וכו'.. (ואולי גם היא באה ממקום אמיתי! ! זו רק הדפיקות שבי..ביקורת עצמית שרואה פגמים..(מנופחים או אמיתיים..) ולכן לא מסכימה עם המחמאה וכו',  ואז קשה לי רק להודות..אפילו שזה מה שצריך בעצם )

בד"כ מבטלת אותה.. מתחילה להסביר למה זה לא נכון..למה המחמאה לא ממש מגיעה לי..משו בסגנון.

-זה מה שקורה כשהם שמים לב שאני מתחמקת... בעעע זה פדחני ברמות

ממש הזדהיתי איתך!  תודה!

אבל זה קשור קשר ישיר להכרה בערך עצמך

ואהבה של מה ומי שאת.

זה לקח לי הרבה זמן

פעם הייתי פשוט שותק

או הולך

או מחייך חיוך נבוך עד אימה 

אבל ככל שהתפייסתי עם עצמי ועם מה שאני עושה

נהיה לי קל יותר.

למדתי שיש פעמים שמגיע לי שיגידו לי תודה או מחמאה

אפילו שהדבר שעליו מגיעה לי התודה או מחמאה

בא לי בקלות ובאופן טבעי

זה לא סותר את העובדה שלאדם שמולי

זה מאוד משמעותי או יפה או משהו אחר.

למדתי שכשאני משקיע במשהו

זו לא גאווה כשמישהו מכיר בזה.

למדתי לאהוב את עצמי ולשמוח 

כשאחרים אוהבים אותי.

זה קשה, זה מביך, זה נראה בהתחלה יהיר....

אבל זה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי.

אגב:

כשמישהו לא מחמיא לך על משהו שאת חושבת שכן מגיע לך

איך את מרגישה?

כתבת יפה

והיה לי מעשיר לקרוא את תיאור התהליך שלך

מחמאה- מורכבת משניים-

הכרת האמת (תיאור מציאות זו זו- ככך היה\נעשה\ נחשב\ )

והכרת הטוב  (תודה למי שעשה- להשם, לבני אדם)

על מחמאות על דברים שעשיתי- אני אומרת תודה.

על מחמאות על דברים שנבראתי איתם (יופי למשל) -אני אומרת- תודה למי שברא אותי

על דברים שלא קיבלתי מחמאה למרות שמגיע לי- אני אומרת לעצמי מחמאות

מחמאה שמגיעה לי- וודאי שאגיד תודה, וכן, גם ארגיש סיפוק.

אבל מחמאה שלא מגיעה לי- שלא פעלתי עבורה דבר-0 למה היא מגיעה לי? למה יש לי הזכות לקבל אותה?

האם את מקבלת את עצמך?

האם את מכירה בערך עצמך?

האם את אוהבת את עצמך?

האם את יודעת שלפעמים את גורמת למי שמולך טוב

בלי שתתאמצי?

האם את יודעת שאת מה שאת אחרי תהליך של 20 שנה

למרות שאת לא מודעת לכולו?

האם את מודעת לזה שמה שיש לך בפנים פשוט

פורץ החוצה בלי שאת מודעת לזה, אבל

הוא לגמרי שלך ואת עבדת עליו כל יום בחייך?

האם את יודעת שמחמאה איננה חנופה?

האם את יודעת שתודה איננה גאווה או יהירות?

כשתעני על כל השאלות האלה בכנות,

יחסך למחמאות ישתנה, אני מבטיח לך.

ומלבד זאת, גם בלי כל האמור לעיל:

האם את יודעת שלקבל את המחמאה בפנים יפות

יגרום לו להרגיש טוב יותר?

האם את יודעת שלגרום לו להרגיש טוב יותר

יגרום לך להרגיש טוב יותר?

אבל זה במאמר מוסגר.

כי האמת היא שאת צריכה לקבל את המחמאות האלו בגללך.

לא בגלל מי שמולך.

כתבת מדהים.

תודה ענקית!

עזרתם, נתתם חומר למחשבה

אבל עובדת על זה.

מחמאות הן דבר חשוב ויכולות לשמש אותנו לדברים חיוביים חבל לא לנצל אותן.

החכמה היא לא רק להגיד "תודה" ולקבל אותן כלפי חוץ, אלא יותר חשוב מה קורה בפנים,

ללמוד לקבל את המחמאה בלי להתווכח איתה, ולאפסן אותה במקום נגיש במוח,

כך שתוכלי להיזכר בה ולקבל ממנה כוח/מוטיבציה בפעם הבאה שתרגישי קצת פחות טוב.

זה בשליטתי לשנות את זה.

אם זה משהו שלא בשלטיתי- למה שאקבל את המחמאה?.

אוף, אני מסתבכת עם זה.

ונהנה מכל הלב במחמאה, חושב עליה, חוזר עליה בראש כמו זכרון של משהו נעים

וזה בכלל לא משנה אם זה תלוי בי או לא כי מחמאה לא באה לתת לך שיפוט חיובי

אלא באה לציין משהו שהוא טוב בך, בין אם זה בזכותך ובין אם לא. 

כשאדם לא מקבל מחמאה יפה הוא מבאס את נותן המחמאה וזה גם מעלה תהיות 

לגבי הבטחון העצמי שלו. 

גאווה זה כשאת מתנשאת מעל מישהו אחר, 

או חושבת שמה שיש לך זה בזכותך ולא מה' יתברך,

אבל אם זו מחמאה על יופי למשל,

אז את יכולה ליהנות מהמחמאה

ועדיין לזכור שזה מה' ולא בזכותך ולא הופך אותך להיות יותר טובה ממשהי אחרת,

אז אין כאן גאווה,

ואם זו מחמאה על משהו שעמלת עליו,

אז מספיק שתזכירי לעצמך שה' עזר לך,

ואת יכולה ליהנות ולשמוח במחמאה, ללא חשש גאווה. 

ובכלל, ענווה זו עבודה פנימית לחלוטין,

כמובן שיכול להיות לה ביטוי חיצוני, 

אבל הוא שולי ביחס לכל עולם העבודה הזה. 

כל המהות של ענווה לעומת גאווה זה חיצוניות לעומת פנימיות.

הרי כשאת דוחה מחמאה זה יכול לגרום לך לגאווה כפולה ("אני גם יפה וגם ענוותנית")

לכן תנהגי בטבעיות, בנורמליות, תשמחי במחמאה,

ותגידי תודה גם לה' שנתן לך דברים שאפשר להחמיא עליהם. 

מחמאה אישית (ובמיוחד המקטינות שבהן - "חמוד" למשל, ועוד כמה מילים שצריך למגר מן העולם מעל גיל שלוש)  זה כבר משהו מורכב יותר.

אני פשוט קצת מגזימה את זה... (כמובן תלוי מי המחמיא ואם הוא זורם עם קצת ציניות..)
לדוג' המחמיא: ואו סיהרא איזה צדיקה את שעזרת לי.
אני: וזה עוד כלום לעומת כמה שאני חמודה ומקסימה... 

חיסרון: יכניס אותך לחובות

אני לא יודע איזה רכב אתה מתכנן לקנות והאמת אני גם לא כזה מעודכן בטווחים אבל אם אינני טועה רכבים חדשים הם בערך 70K צפונה יכול להיות יותר, משומשים במצב טוב 25K+ (זול), וכמובן אפשר לקנות גם גרוטאות שמתפרקות תוך כמה חודשים בפחות מזה.

כאמור אני לא בקי במחירים אז אני מצטט מזיכרון מעורפל ומגוגל אבל זה מאוד משתנה למטה זה הערכה גסה מינימום

זה אומר שתצטרך לעבוד בערך שנה או שנתיים רק כדי לקנות את הרכב במזומן. אם במימון אז מתווסף הרבה.

תוסיף דלק לפי הנסיעות (דלק כזה זול) אם אתה נוסע הלוך ושוב לעבודה ולעוד כל־מיני מקומות אני מניח שנע בין 1000₪-2000₪

תוסיף טסט שנתי 150₪~ בהנחה והכל תקין

תוסיף אגרת רישוי סביבות ה־1000₪ בשנה

תוסיף טיפול לרכב 500₪~ פר טיפול

תוסיף ביטוח חובה יקר פיצוצים לנהג צעיר (כמה אלפי ש"ח בשנה) לא כולל ביטוח מקיף (מניח שאם זה רכב זול אז גם לא יבטחו אותו)

כמובן בהנחה וזה רכב משומש זול יש סיכוי גדול יותר שיהיה צורך בהחלפת צמיגים / רכיבים / כיו"ב כל הדברים האלה יקרים פיצוצים. אם נגיד הלך לך המנוע ואתה רוצה לתקן ואין לך כסף בינתיים אתה מושבת וממשיך לשלם על הרכב.

או לחילופין אתה יכול לשלם חופשי חודשי ארצי שנתי 3780₪ ואם יש לך הנחות אז אפילו חצי מזה + הבוס שלך אמור לממן לך את זה

ואתה יכול לטחון את כל הארץ הלוך ושוב כמה שתרצה ולישון תוך־כדי נסיעה.

אני לא עומד להכניס אותי לחובות. אם אני קונה זה רק בתנאי שיש לי את היכולת להחזיק אותו לבד. יש בהחלט רכבים זולים יותר מהמחיר שכתבת שהם בסדר גמור לשימוש שלי, אבל אתה צודק מבחינת ההוצאות.

למה אתה מתכוון שהיתרון הוא שופוני?

מניח שיש יותר זול מזה

האם וואו? זה איני יודע

ואם לא וואו אז צריך לקחת בחשבון שצריך להחליף א' ב' ג' ד' ה' ו'

ובשלב מסוים הרכב "מתעייף" ואין מה לעשות כל־כך חוץ מלהחליף

לעניות דעתי ביחס למשכורת שאתה מדבר עליה (בהנחה שאין לך שום הוצאות אחרות) זה נתח ענקי שנותן יתרון מועט מאוד על־פני תחבורה ציבורית ומוניות

זה לא בהכרח יכניס אותך לחובות אבל בשלב מסוים קלטתי שהרבה אנשים מסביבי מרוויחים כמוני או יותר (לרוב יותר) אבל המצב הכלכלי שלהם גרוע משמעותית ובסוף ה־פקטור תמיד היה הרכב

לגבי שופוני גם אין הכוונה כפשוטו כן יש לזה קצת יתרונות של ניידות אבל מעשית היתרון הוא זניח זה יותר פסיכולוגי

מעשית צריך לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, לפעמים יש דו"חות (קורה לטובים ביותר), יש סיכוי נמוך אבל קורה לכולם בשלב מסוים להיתקע באמצע הדרך וגרר ובלגן

צא וחשב כמה יעלה לך להחליף את כל הנסיעות המיוחדות במוניות

נניח נסיעות רגילות כמו עבודה וחזור / נסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית

אבל כל־מיני דברים של להסיע בחורה / לסחוב רהיטים / סתם לנסוע בעיר מונית יכולה לסגור את הפינה בקלות

נניח 10 נסיעות במונית בחודש 300₪-400₪ וכמה כבר בן־אדם יכול לנסוע במונית

אם אתה גר בפריפריה קיצונית (נניח לא יודע, איזה כפר ערבי נידח בצפון) יכול להיות שיש בזה משהו אבל גם אז איני יודע

אם אתה מרגיש ששוה לך להוציא על זה בסביבות 2000 ש"ח, זה תלוי ברמת חיים שאליה אתה מתרגל...

זמן זה פרמטר חשוב בחיים

בדיוק כמו שאנחנו מחזיקים מכונת כביסה. מייבש ומדיח.

גם רכב זה על אותו בסיס

שילוב של נוחות+חיסכון זמן

על מכונת כביסה מייבש ומדיח אתה לא עושה טסט, דלק, ביטוחים, חניונים, מוסכים, אחזקה, ריביות, לא דומה ולא קרוב.
 

בירושלים ובמרכז ובערים חרדיות לרוב עדיף לחיות בלי רכב, ביו"ש לרוב אין לך ברירה.

אבל זה על אותו משקל.

אומנם מחיר גבוה יותר, אבל זה כסף תמורת נוחות + זמן

ובאמת יש כאלה ששמים בחצר כזה

לי אישית אין חצר, אז אין לי את הדילמה הזאת

ויש סבירות גבוהה שאם היתה לי חצר הייתי שם שם בריכת אינטקס

אם השכר של מיודענו הוא נניח 50₪/שעה

וההוצאה על רכב זה נניח 2000₪ בחודש

אז הרכב צריך לחסוך לו 40 שעות בחודש מינימום כדי שזה ישתלם.

או משהו כזה.

לכן זה שיקול של עלות תועלת

במקרה שלו לדעתי זה לא כדאי

אבל יש כאלה שזה שווה להם

(ושווה זה לאו דווקא רק חיסכון כספי. כי רכב לא מביא בדרך כלל חיסכון כספי)

תמצא הרבה יותר חרדים מקרית ספר בלי רכב כי הם התרגלו לרמת חיים אחרת, ואין להם שום סיבה להוציא עוד הרבה כסף בשביל זה (וגם בשביל חופשה בחו"ל נגיד), כמובן זה כלול בנוחות ובזמן כדלעיל.

השאלה האם אתה חושב שזה מוצדק

יתרונות: נוחות

חסרונות: עלות

זה בגדול

חוזרים מהעבודה יש זמן להסתובב בחוץ בשמש

מלא זמן להכנות שבת ומנוחה לפני

ים זמן לשיעורי תורה בשבת

ולעייפים סוף זמן ק"ש זז שעה קדימה

פעם הייתה לי אפליקציה שמשתמשת בסמארטפון כעכבר. אולי זה יהיה נחמד.

אפשרות שניה תוכנה כמו TEAMVIEWER/ANYDESK שתשלוט על המחשב מהטלפון ואז אפשר לצייר.

אבל האמת היא שלא חושבת שעשיתי סקר שוק ממש מקיף

לוח גרפי Wacom Intuos Small CTL-4100 בצבע שחור

)

יש כאלה פשוטים לכתיבה רגילה?

ורעיון באמת לשאול את הנהלת המוסד אם הוא יכול לקבל מהם כזה.

למרות שלא רצה עוד משהו שמתחבר לאינטרנט...

אבל איך אפשר לעשות זום במקביל? בשביל זום המכשיר צריך לעמוד ובשביל כתיבה נוח יותר שהוא ישכב...

שתי אפשרויות:

הוא מנהל את השיעור ב zoom מהמחשב האישי, בשביל המצלמה והקול.  וגם מתחבר לאותו שיעור zoom גם דרך ה tablet.

מהטאבלט, מבצע Share Screen. כך כולם יראו את מה שהוא כותב, בזמן שהם ממשיכים לראות אותו דרך המחשב.

ואם רק דרך ה tablet:

• לחיצה על כפתור Share (שיתוף).

•לבחור ב-Whiteboard כדי לפתוח לוח חלק לכתיבה.

• או לבחור ב-Screen כדי לשתף את כל מסך הטאבלט

תנסה לערבב את השכל והלב, אולי זה יעזור

אלא להבין מה אתה רוצה שיצא ממך

זה באמת מורכב.

חשוב בעיני לברר את המצפון, מאיפה הוא מגיע? מאיזה הקשרים ובאיזה סיטואציות או בחירות הוא עולה? כשאתה מתנהל על פיו אילו רגשות עולים לך? מצפון יכל לנבוע מהמון מקומות, חיצוניים מאוד עד פנימיים מאוד, חשוב לשים לב מאיפה הוא נובע.

ושאלה שעוזרת לי לברר את הדרך-

מה מהרצונות פונה החוצה ומחפש את המילוי מדברים חיצוניים ומה מהרצונות נובע מתוכך ונוגע לבחירה שלך? לרוב רצון שמחפש את המילוי בדבר חיצוני (כשיהיה לי, כשאטוס, כשאשיג משו) הוא דמיוני ולא באמת ימלא אותך, אבל רצון שנובע מתוכך, שלרוב גם יתלווה בעמל ובגבורה מסויימת הוא זה שתרגיש איתו שלם.

זהו וכמובן שהדרך היא שלך אז התשובה היא רק אצלך🫵🫵 בהצלחה אהוב!

שצריך לזרוק משהו ליצר הרע (אם זו הכוונה ל"מה שבא לי";

לא משהו שהוא ממש נגד התורה ושעלול להזיק לך בהמשך

אלא למשהו שהוא לא נורא - לא כל כך תורני, לא כל כך

כמו שהמשפחה או מישהו קרוב מתנהלים לפיו, משהו

שאתה רוצה אבל לא בלי גבולות לגמרי. 

לא יודעת למה אתה מתכוון ב"מה שבא לי",

אבל אביא דוגמא מעצמי:

שמעתי וראיתי פעם אחת ביוטיוב מוסיקה

שממש לא משלנו. קובנית. חושנית.

(כמו אצל כל ההיספנים); האזנתי

שוב ושוב ושוב- וממש התמכרתי.

הרגשתי קצת רגשי אשמה - זו מוסיקה

ומילים כל כך לא יהודים. אבל אחרי כמה

זמן, זה עבר לי. כלומר, אני יכולה להאזין

ולהינות, אבל לא כמו האובססיה הראשונה

שהיתה לי.

אם לא הייתי מרשה לעצמי להאזין,

הייתי אולי מרגישה נורא צדיקה אבל

גם מרמור וכעס והרגשת חנק.

אותו דבר לגבי ספרים;

ספריה ציבורית - יש אנשים

שהיא טאבו לגביהם. ובאמתא

רוב הספרים המודרנים הם

זבל. ממש. גסים לשמה....

אבל אוהבת לקרוא אז אני

כן הולכת ונזהרת; אם זה

מהסוג הזבלי, אני לא נוגעת

משתדלת ספר שאם יש

בו דבר מה לא צנוע, זה

לא יהיה לשמה...  מבין?

אותו דבר לגבי ספר שכותב

על נושא שאני אוהבת.למשל,

טבע, צמחים, חיים של מישהו

בטבע.... אבל אם יש שם 

אפיקורסות וליצנות מהסוג

הגרוע, אוותר. 

זה הקרבן שלנו לקב"ה.

לא פשוט ללכת על גשר צר...

ואם נופלים לעתים לאחד הצדדים,

להשתדל להיזהר שזו לא תהיה 

נחיתה קשה מדי, שאחר כך,

עלולים לשלם עליה ביוקר....

אז זורקים משהו לכלב התאב הזה

איזו עצם קטנה. ולבקש מהשם

שנסתפק בזה ונרגע מזה.

בהצלחה!

לא מחכים לו באמת. לא ככה? עסוקים עסוקים, נגרפים

בזרם השוטף של החיים ושוכחים להרים קצת את הראש

למעלה, מן הגלים - להביט בשמים....לקוות, להאמין

שתהיה גאולה. אולי עוד מעט? למה לא בעצם?

כדי להתכונן לעליהנלרגל של כל היהודים יחד, כרגע נדבר רק על היהודים, לא על כל העולם, צריך כמה דברים.

דבר ראשון בערך להכפיל את קיבולת החשמל, המים והביוב בירושלים פי עשרות.

לפתח את תחום המלונאות והתיירות בירושלים באלפים.

לייצר כבישים, חניות, מסילות רכבת דרכים לעליה לרגל בצורה משוכללת הרבה יותר.

להכפיל פי כמה אלפים את מספר הבהמות להקרבה.

זה רק רק על עליה לרגל לירושלים בשביל היהודים מתוך הנחה שהעולם ירשה לנו בכלל לבנות את בית המקדש בלי להלחם בנו עד טיפת הדם האחרונה.

אחרת צריך להעמיד צבא ענק שכולם ישרתו בו כולל כולם ויצטרכו להקדים את העולם טכנולוגית הרבה יותר ממה שיש לנו עכשיו, צריך להכפיל פי 3 את שעות לימודי המתמטיקה והמדעים בבתי הספר לפחות.

צריך גם לוחמים כמובן, צריך לחנך מגיל אפס את ההילדים לקראת המלחמה הגדולה על ירושלים והמקדש.

כל זה לא יספיק כי במלחמת ששת הימים כבר היה הר הבית בידינו אבל ההנהגה מסרה אותו לוואקף, צריך לגדל דור של מנהיגים בעלי עמוד שדרה שמבינים את גודל השעה ואת גודל המשימה.

כרבי שלמה זלמן אוייערבאך נשאל על בניין בית המקדש הוא ענה "יש היום מספיק מחלוקות בשביל להחריב מקדש בנוי" זה היה עוד לפני הרפורמה המשפטית, הביביזם, הקפלניזם, הפרוגרסיבים, הטוויטר והפייסבוק.

את תפקידי הכהן הגדול, הסגן וראש לויה וכל התפקידים הנצרכים בשביל לתפקד במקדש ינסו להשתלט עליו בצורה פוליטית, איך אני יודע? ניחוש מושכל בהתבוננות על הרבנות הראשית ועל משרד הדתות ועל בתי הדין הרבניים, אין סיבה שלא יקרה אחרת.

מי שרוצה להחזיר את בני עלי הכהן שיסתכל על איך עובדי המדינה במשרדים האלו נראים.

הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב הם בקטע? לא בקטע? אנחנו רוצים אותם בגאולה? לא רוצים אותם? מה נסגר איתם?

אני יכול להמשיך עוד ועוד למה אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל פני משיח אבל אני מניח שהרעיון הובן.

רעיון מיסטי ברובו שלא מתאפשר בגלל בעיות טכניות? או שאתה ציני🤷🏼‍♀️

להקת הנח"ל שרה "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

כדי להביא את המשיח צריך להזיז דברים במדינה הזו, הגאולה האחרונה היא בדרך הטבע, זה לא קשיים לוגיסטיים ובעיות טכניות זה הרבה יותר מזה.

טכנית בבנית תשתיות לבית המקדש, וגם אם נגיד שכן, בטח שזו לא הסיבה  שהוא לא מגיע "כי טכנית זה לא אפשרי"

הרבה חלקים מביאת המשיח טכנית לא אפשריים ועדיין יהודים מאמינים.

הרבה יותר הגיוני שההשתדלות תהיה רוחנית ולא גשמית.

גם לפי הרמב"ם שהגישה שלו היא  טבעית ופחות ניסית, המשיח הוא זה שיקבץ גלויות ויבנה את המקדש וכל המערכת הפעלה היא עליו והביאה שלו קודמת לפעולות האלה ולא תנאי לזה.

קצת לא מובנת לי האמונה הזאת, שהגבלה פיזית תמנע את ביאת המשיח.

לא נראה לי הגיוני שמדובר בחלוקה לסנטימטרים כשמשיח בונה עד אזור ספציפי בעיר העתיקה ,ומשם, אם אנחנו לא הכנו את השטח הוא לא יגיע.

בוא נגיד שאם הוא מחכה שנכין תשתיות מגורים בארץ לכל היהודים בעולם, הוא כנראה לא יגיע בקרוב.

מסלול אחד כמו מה שאת מתארת, שיבוא המשיח ע"יי השתדלות רוחנית, והוא יסדר הכל.

מסלול שני, כמו שאומר התלמוד הירושלמי לדוג', שבניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד. וכמובן המדרש המוכר בזכות השיר- "בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג ביהמ"ק...". גם הרמב"ם כמובן מתייחס למסלול הזה, כשהוא כותב שיש מצווה בנות את ביהמ"ק ולא מזכיר שצריך משיח בשביל זה.

ויש גם וריאציות של שילובים ביניהם (מתי נגמר הטבע ומתחילים הניסים), ומחלוקות איזה מסלול הוא בדרגה גבוהה יותר.

כמה נקודות חשובות:

1. בדברים האלה, צריך לזרום עם המציאות ולא להכחיש אותה. אם עמ"י חזר לארץ בדרך הטבע ורואים נבואות שמתגשמות, צריך לפעול בכיוון הזה של גאולה בדרך הטבע (המסלול השני), שחלק מזה זה עניין בניין המקדש וההכנה ההלכתית והמעשית אליו.

2. מצד שני, צריך גם להיות פתוח ולרצות שיהיה משהו פתאומי ניסי.

3. הנקודה של גאולה בדרך הטבע היא מהותית, כי היא מראה שהעולם יכול להיגאל "מתוכו" ולא מתוך משהו חיצוני שבא ומשנה אותו בעל כורחו. ממילא, צריך להסביר את כל ייעודי התורה גם בדרך טבעית (לדוג' שהמדע מוצא דרך לבטל את הזקנה ואת המוות).

4. מאידך, לזכור שזו לא הדרך היחידה, ולא לחשוב שרק ככה זה יקרה ויקח הרבה זמן.

5. מצוות תכלת מדגימה היטב את הבעייתיות שיש ביחס לעניינים האלו- אפשר לראות עד כמה אצל רבים, צדיקים וחסידים, הדיון הוא לא באמת הלכתי אלא מושפע מאוד מענייני מחשבה. שמתי לב (כמובן שיש יוצאי דופן) שככל שהרב יותר קיצוני ביחס למדינה, ככה הוא יותר "נגד" התכלת (בכל מיני טיעונים דחוקים).

וזה תמוה מאוד- יש לך פה ספק עשה דאורייתא, ואתה מסתכן בביטול עשה כשאתה הולך בבגד ארבע כנפות עם לבן בלי תכלת, וזה מדי יום וכל היום- אז איך אתה לפחות לא שם תכלת מצד החומרא, הרי אתה מחמיר בכל מיני פרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים במצוות דרבנן?  אז ברור שיש פה בעיה שורשית, ויהיה קשה מאוד להתקדם למקדש דרך כללות ציבור שומרי התומ"צ כרגע. אני רק מקווה שאם נניח טראמפ יתן אישור לבניית המקדש, מי שנגד זה לפחות לא יפריע יותר מדי.

הרב שמואל לניאדו זצ"ל בספרו "כלי פז"

מלפני כחמש מאות שנה!

"מדינה יש רחוק מבבל ושמה בוצרה;

בין גבול אשור ופרס ובין גבול ארץ אדום,

והוא  הורמוז  . והוא נמצא תחת ממשלת

הישמעאלים. אולי...יהיה דרך שם המלחמה

האחרונה באחרית הימים".

על הפסוק בישעיהו:

"כי זבח השם בבוצרה וטבח גדול

בארץ אדום".

שמעתי זאת בשני שיעורים שונים.

מאוד מפחיד ו...הלואי ונזכה.

הייתי אז בכתה ח.

גם אז אמרו משיח

גם אז אמרו המלחמה האחרונה

גם אז שלפו מקובלים מהבוידעם

לא הגיע, לא נורא.

"נפשי לה' משומרים לבקר" - הריני מן המצפים לגאולה

"שומרים לבקר" - מצפין וחוזרין ומצפין קץ אחר קץ (מצאתי).

הלקח הוא שגדולי ישראל רבים חשבו שנכון להעריך שהגאולה תהיה בימיהם על סמך המציאות שהם ראו, לא הסתייע אמנם, אבל התקווה וחזון המשיחיות לא נזנח.

שהתנצרו בגלל שהמשיח לא הגיע בשנת הת"ר

.

דיבורים חסרי אחריות על משיח מתוך כתבי אי אילו מקובלים ואניסת הכתובים על המציאות גורמת לאנשים חכמים לעשות דברים אידיוטיים כל כך מתוך יאוש.

ככה אנחנו אומרים בפיוט לפרשת זכור...

'וכל המונה וחושב/ קץ הפלאות להבין ולחשב/

נשתה גבורתו מִמְחַשב/ ולא ימצא מענה להשב

ויחשה דומיה מהקשב/ ובאמונה כסליו יְיַשב/

וזאת על לבו יָשב/ ויאמר עד ישקיף וירא ויקשב'...

רעיה דורשת לימוד ונסיון. מתנדבים שבאים לזמן קצר, יכולים להועיל מאוד בעזרה בשוטף - נקיון, שמירה, גידור, בניה ועוד. בשביל להכנס לרעיה, צריך להגיע ולהתחייב לזמנים משמעותיים.

גבעת אור אהוביה יש שם פרטים ליצירת קשר

אני יכול לשלוח לך מספר של בעל חווה ליד גוש טלמונים מעל צומת הדואר, עדר פרות, ולא צריך כזה נסיון הכל טוב...

הוציאה כמה פעמים בת מרעה