1. עונה "יפה" תודה,

2. מחמאה שלא בשליטתי? כנ"ל.

שבדרך-כלל אומרת תודה או תודה רבה.

אם זו מחמאה על עבודה טובה שעשיתי וגם לדעתי היא טובה, אני אולי אפרט קצת : תודה רבה, כן, גם אני מרוצה מאיך שיצא \ תודה רבה, זו היתה הרבה עבודה, אני שמחה שיצא מוצלח.

אם זו מחמאה לא מוצדקת לדעתי, אני אגיד תודה\תודה רבה, ולפעמים (תלוי עם מי מדברת) אטען שאני לא חושבת שזה נכון... (אני לא אומרת שזו הדרך הנכונה להתנהג - אני אומרת איך אני מתנהגת...)

יש מצב שיש אנשים שזה יותר יביך אותו אם יחמיאו לי, ואנשים שפחות. בכל אופן נראה לי שלפחות אחייך (גם למי שיותר מביך) - לא כ"כ עקבתי אחרי עצמי בנושא הזה..

"את יודעת, זה משמח שאת מחמיאה ככה..."

והוא אמר לי שלמחמאה צריך להסתכל כמו נתינת סוכריה.

לחייך ולהגיד יפה תודה. וזה לא משנה על מה המחמאה

בגלל שמישהו נולד עם משהו,

קח לדוגמא... נגיד... אממ...

מישהו נותן לך סוכריה על זה שאתה גר ברחוב XXX.

זה לא הגיוני.

זו עובדה. מה יש לתת מחמאה, או מה יש לתת סוכריה?

גם אם מחמיאים לך ש"את נראית טוב היום", לא היו עושים את זה אם לא שהיו מחבבים אותך, בגלל אישיותך. האם לא נחמד לדעת שאחרים חושבים שאת נראית נחמד? זה כל העניין.

אבל זה לא קשור,

שיחמיאו שהם מחבבים את האישיות שלי, למשל, אבל למה "נראית טוב היום"?... כלומר, מה זה קשור אלי שאני נראית טוב היום, מה זו "אשמתי" או "זכותי"?...

אוף. לא הבנתם את השאלה שלי.

לא שום דבר אחר, תשמחי עם זה וזהו.

תשמחי, שוב- משמע, כן, תגידי "תודה", נימוס מינמאלי, לדעתי, בכולפון

אני אומרת, שבגלל שמחבבים אותך, רוצים לתת לך הרגשה טובה.

אם תשמעי שמישהו חושב שאת נראית טוב, זה ייתן לך הרגשה טובה.

אז אומרים לך את זה.

מחמאה נועדה לתת הרגשה טובה, לא בהכרח לשבח אותך על פועלך...

כתבת דברים יפים, אם כי אין לי מושג מה אתם רוצים ממני

שאדם נותן מחמאה התוכן שלה הוא רק אמצעי בשבילו כדי לתת הרגשה טובה לשני

אז אפ' אם זה דבר שלא תלוי בך זאת סוכריה (במובן של מתנה/ הרגשה טובה) משום שהמחמאה היא האמצעי לתת לך הרגשה טובה

לק"י

אני עונה משהו נחמד,  כמו: איזה כיף לי, תודה...

יש לי עוד מה להשתפר בנושא כמובן.

לק"י

תחליטי- שבפעם הבאה שאת מקבלת מחמאה, את לא מתחילה להתחמק או משו כזה אלא עונה "תודה" או כל נוסח אחר שתחליטי.

לפעמים להתחיל להתחמק יוצר הרבה יותר פדיחות..

בהצלחה

שזה יוצר פדיחות, אבל הן לא בטוחות. כלומר- לא בטוח שהן יבואו, או שהיא תשתף פעולה ותתעלם, או שתגיד שוב ושוב, ואז אני תמיד אומרת- "נו דאי."

ומנגד להגיד תודה- זו פדיחה אחת גדולה, "בטוחה"...

לק"י

ברגע שאת מודה, בעצם סגרת את העניין.

לעומת ההתחמקות שמובילה לפעמים לדו שיח שלם בנושא.

לא שאני לפעמים לא מתפדחת לקבל מחמאות, זה קורה לי עדיין.

אבל הרבה פעמים אני כן מקבלת אותן ובכיף.

ננסה...

אני ממש מבינה אותך.

בד"כ מבטלת אותה.. מתחילה להסביר למה זה לא נכון..למה המחמאה לא ממש מגיעה לי..משו בסגנון.

אבל מודעת לפגם שבזה..מודעת לזה שכשמישהו מחמיא אז צריכים לומר תודה ולא לדחות את זה.

אז לפעמים אני מצליחה רק לומר תודה וכו'..ולפעמים אחרי שאני מקשקשת כמה מילים מבוהלות "זו לא אני" ..אומרת "אבל תודה.." 

(אל תאכלו אותי..אני יודעת שזה מגעיל. אני אשתפר בעז"ה.. ) 

אגב, אני חושבת שיש הבדל בתגובה שלי, ולפעמים אני כן מצליחה רק להודות - כאשר מדובר במחמאה אמיתית, כשאני מרגישה שבאה ממקום אמיתי ושאני מסכימה לגביה.    לעומת זאת  לגבי מחמאה שאני חושבת / מרגישה שהיא סתם בשביל לפרגן וכו'.. (ואולי גם היא באה ממקום אמיתי! ! זו רק הדפיקות שבי..ביקורת עצמית שרואה פגמים..(מנופחים או אמיתיים..) ולכן לא מסכימה עם המחמאה וכו',  ואז קשה לי רק להודות..אפילו שזה מה שצריך בעצם )

בד"כ מבטלת אותה.. מתחילה להסביר למה זה לא נכון..למה המחמאה לא ממש מגיעה לי..משו בסגנון.

-זה מה שקורה כשהם שמים לב שאני מתחמקת... בעעע זה פדחני ברמות

ממש הזדהיתי איתך!  תודה!

אבל זה קשור קשר ישיר להכרה בערך עצמך

ואהבה של מה ומי שאת.

זה לקח לי הרבה זמן

פעם הייתי פשוט שותק

או הולך

או מחייך חיוך נבוך עד אימה 

אבל ככל שהתפייסתי עם עצמי ועם מה שאני עושה

נהיה לי קל יותר.

למדתי שיש פעמים שמגיע לי שיגידו לי תודה או מחמאה

אפילו שהדבר שעליו מגיעה לי התודה או מחמאה

בא לי בקלות ובאופן טבעי

זה לא סותר את העובדה שלאדם שמולי

זה מאוד משמעותי או יפה או משהו אחר.

למדתי שכשאני משקיע במשהו

זו לא גאווה כשמישהו מכיר בזה.

למדתי לאהוב את עצמי ולשמוח 

כשאחרים אוהבים אותי.

זה קשה, זה מביך, זה נראה בהתחלה יהיר....

אבל זה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי.

אגב:

כשמישהו לא מחמיא לך על משהו שאת חושבת שכן מגיע לך

איך את מרגישה?

כתבת יפה

והיה לי מעשיר לקרוא את תיאור התהליך שלך

מחמאה- מורכבת משניים-

הכרת האמת (תיאור מציאות זו זו- ככך היה\נעשה\ נחשב\ )

והכרת הטוב  (תודה למי שעשה- להשם, לבני אדם)

על מחמאות על דברים שעשיתי- אני אומרת תודה.

על מחמאות על דברים שנבראתי איתם (יופי למשל) -אני אומרת- תודה למי שברא אותי

על דברים שלא קיבלתי מחמאה למרות שמגיע לי- אני אומרת לעצמי מחמאות

מחמאה שמגיעה לי- וודאי שאגיד תודה, וכן, גם ארגיש סיפוק.

אבל מחמאה שלא מגיעה לי- שלא פעלתי עבורה דבר-0 למה היא מגיעה לי? למה יש לי הזכות לקבל אותה?

האם את מקבלת את עצמך?

האם את מכירה בערך עצמך?

האם את אוהבת את עצמך?

האם את יודעת שלפעמים את גורמת למי שמולך טוב

בלי שתתאמצי?

האם את יודעת שאת מה שאת אחרי תהליך של 20 שנה

למרות שאת לא מודעת לכולו?

האם את מודעת לזה שמה שיש לך בפנים פשוט

פורץ החוצה בלי שאת מודעת לזה, אבל

הוא לגמרי שלך ואת עבדת עליו כל יום בחייך?

האם את יודעת שמחמאה איננה חנופה?

האם את יודעת שתודה איננה גאווה או יהירות?

כשתעני על כל השאלות האלה בכנות,

יחסך למחמאות ישתנה, אני מבטיח לך.

ומלבד זאת, גם בלי כל האמור לעיל:

האם את יודעת שלקבל את המחמאה בפנים יפות

יגרום לו להרגיש טוב יותר?

האם את יודעת שלגרום לו להרגיש טוב יותר

יגרום לך להרגיש טוב יותר?

אבל זה במאמר מוסגר.

כי האמת היא שאת צריכה לקבל את המחמאות האלו בגללך.

לא בגלל מי שמולך.

כתבת מדהים.

תודה ענקית!

עזרתם, נתתם חומר למחשבה

אבל עובדת על זה.

מחמאות הן דבר חשוב ויכולות לשמש אותנו לדברים חיוביים חבל לא לנצל אותן.

החכמה היא לא רק להגיד "תודה" ולקבל אותן כלפי חוץ, אלא יותר חשוב מה קורה בפנים,

ללמוד לקבל את המחמאה בלי להתווכח איתה, ולאפסן אותה במקום נגיש במוח,

כך שתוכלי להיזכר בה ולקבל ממנה כוח/מוטיבציה בפעם הבאה שתרגישי קצת פחות טוב.

זה בשליטתי לשנות את זה.

אם זה משהו שלא בשלטיתי- למה שאקבל את המחמאה?.

אוף, אני מסתבכת עם זה.

ונהנה מכל הלב במחמאה, חושב עליה, חוזר עליה בראש כמו זכרון של משהו נעים

וזה בכלל לא משנה אם זה תלוי בי או לא כי מחמאה לא באה לתת לך שיפוט חיובי

אלא באה לציין משהו שהוא טוב בך, בין אם זה בזכותך ובין אם לא. 

כשאדם לא מקבל מחמאה יפה הוא מבאס את נותן המחמאה וזה גם מעלה תהיות 

לגבי הבטחון העצמי שלו. 

גאווה זה כשאת מתנשאת מעל מישהו אחר, 

או חושבת שמה שיש לך זה בזכותך ולא מה' יתברך,

אבל אם זו מחמאה על יופי למשל,

אז את יכולה ליהנות מהמחמאה

ועדיין לזכור שזה מה' ולא בזכותך ולא הופך אותך להיות יותר טובה ממשהי אחרת,

אז אין כאן גאווה,

ואם זו מחמאה על משהו שעמלת עליו,

אז מספיק שתזכירי לעצמך שה' עזר לך,

ואת יכולה ליהנות ולשמוח במחמאה, ללא חשש גאווה. 

ובכלל, ענווה זו עבודה פנימית לחלוטין,

כמובן שיכול להיות לה ביטוי חיצוני, 

אבל הוא שולי ביחס לכל עולם העבודה הזה. 

כל המהות של ענווה לעומת גאווה זה חיצוניות לעומת פנימיות.

הרי כשאת דוחה מחמאה זה יכול לגרום לך לגאווה כפולה ("אני גם יפה וגם ענוותנית")

לכן תנהגי בטבעיות, בנורמליות, תשמחי במחמאה,

ותגידי תודה גם לה' שנתן לך דברים שאפשר להחמיא עליהם. 

מחמאה אישית (ובמיוחד המקטינות שבהן - "חמוד" למשל, ועוד כמה מילים שצריך למגר מן העולם מעל גיל שלוש)  זה כבר משהו מורכב יותר.

אני פשוט קצת מגזימה את זה... (כמובן תלוי מי המחמיא ואם הוא זורם עם קצת ציניות..)
לדוג' המחמיא: ואו סיהרא איזה צדיקה את שעזרת לי.
אני: וזה עוד כלום לעומת כמה שאני חמודה ומקסימה... 

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

כי אין להם צורך במניין.

מעניין כמה יבינו את הבדיחה...

בקרב הגברים די בטוח שיהיו

מעניין אותי אצל הנשים 

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

לכל מיני שטויות מצחיקות

רוצה לקרוא?

זו הסקיצה השניה או השלישית (אשמח להערות והארות... לשיפור)

ילדה קטנה שבתוכי 

אל תעלבי אל תיפגעי

אני צריך אותך כמו מים 

בואי נשב בחוץ מול זריחת השמיים

אני צריך אותך אותך כמו שאת צריכה אותי

ואם בלילה תבכי תייבבי

אבוא ואתן לך חיבוק אמיתי

חיי חסרי כל אור בלעדייך

וחייך מסוכנים מאד בלעדיי

אני צריך את ליבך שתהיי מנועי

את צריכה את ראשי שאכוון את דרכך

נכתב בעת חיכוך נפש ונשמה. רוח וגשם. שכל ולב.

באמת, לרוב שולט עלי אדם ממין זכר שופע ביטחון עצמי ליצן חסר תקנה, אבל יודע להיות רציני, לפעמים בדיכאון (משתדל שלא יראו את זה), חבר טוב ואוהב מאוד. מחפש כל הזמן, ופילוסוף בלתי פשרן... הייתי קורא לאישיות שלו טיגריס, בודד פראי בלתי ניתן לאילוף, אבל כשמישהו נכנס לו ללב אז הוא בפנים. נקודה.

ולפעמים לוקחת עלי שליטה ילדה קטנה חסרת ביטחון, שבקושי מעזה לספר בדיחות כי אולי מישהו יצחק עליה... רוצה רק את הפינה שלה ושקט... אוהבת לקרוא, יכולה להתרכז ב3 דברים ביחד (ובגלל הפיצול קשב שלה גם לחשוב על שני דברים בו זמנית ממש...). לאישיות זו הייתי קורא תמנון. חכמה, ביישנית עושה הרבה...

אם כי היא גדלה לאורך השנים

תחושות/ חוויות/ פצעי ילדות

מופעים בעיקר בסיטואציות עם הילדים

ויש את התחושות של הילדה היותר גדולה שזה בעצם גרסה צעירה יותר של עצמי

איתם אני בעיקר בתהליך

לקחת את הכאבים/ טעויות/ הצלחות ללמידה ולא לתת להם לנהל אותי

תודה

יש בי צד חצי־ילדי, מצד זה שאני לא לוקח שום דבר ברצינות אמיתית.

לגבי הילד הפנימי האמיתי, קיים משהו עמום מתחת ליותר מדי שכבות.

וה-4 לא ברור

בפרשה הם היו בחברון.  

לא בקרית ארבע. 

קרית ארבע זה השם השני של חברוןף לפי התורה והנך

3 ילידי הענק, הם לא ראו את אבא שלהם?

חוץ מלצייר את תלמי יווני עם תלמים

יכולתי כבר לבקש? ג'לביה?

כמו שרואים מציורי יהודים בלכיש מבית ראשון, מנינוה.

כאפיה זה כנראה רק למדבר ערב שם השמש חזקה יותר ולא רוצים להשרף בעורף

@משה  אולי תרצה להשתמש בזה