בחיים.

מסתבר שיש ועוד איך.

אבל עם בעיות מתמודדים...

אתה אולי חושב שכולם מתמודדים עם בעיות של בני 20-30 שהם בריאים וכשירים להתנדב בכוחות הביטחון 

נראה אותך כשתצא לפנסיה, תמצא את עצמך בלי תעסוקה, עם המון בעיות בריאות קשות, חרדה מהמוות,  מוות מבת זוג , מוות של רוב החברים שהכרת , תחושה שאתה לא מועיל לעולם ואין לך שייכות ותפקיד, חוסר יכולת לזוז בקלילות, ירידה קוגניטיבית, קושי כלכלי לממן תרופות ומזון , חוסר עניין של הנכדים בך, פחד מאובדן שליטה וכו'  . 

אתה בכלל יודע עם מה מתמודד קשיש בן 80  ?

לא מתאים לך התגובה המתנשאת הזאת שכתבת 

ממש לא התכוונתי שתגידי לו את שתי השורות האחרונות. את השורות האלה כתבתי בסוגריים בשבילך.

רק את השאלה שכתובה בכותרת אפשר לשאול אותו. הוא אמור להבין לבד את ההמשך.

החכמה היא לא לאמלל אותו ("אתה באמת מסכן גדול סבאל'ה") וגם לא לזלזל בסבל שלו ("עזוב שטויות...זה קטן עליך") אלא לתת לו את החומר למחשבה בצורות שאלה ("ולאחרים אין בעיות?" "אני מאמין לך. נכון שלי אין את הבעיות שלך. אבל איך אתה יודע אם לך יש את הבעיות שלי?"). ככה אתה מבין ומכיל מצד אחד ומעודד מצד שני.

אינני צריך לומר שכשאנו פונים לחולה אנו חלילה לא מדברים בהתרסה ובהתנשאות אלא בטון חלש בעדינות ובסבר פנים נעים.

בנוגע לעניין, כמובן צריך לראות כל מקרה לגופו עם מי אתה מדבר. השאלה שהבאתי לדוגמא, מתאימה לאנשים צלולים אינטלגנטים ובעלי הבנה וניתן לראות עליהם שיבינו את העניין ויעשו לבד אחד ועוד אחד. הבנה כזאת עשויה לעודד אותם. בוודאי שהיא לא שייכת לכל אדם אין תגובה גורפת לכולם.

יש כאלה שרק צריך להכיל ולהבין. כי הם לא רוצים לקבל שום דבר. הם רוצים רק לפרוק תחושות. במקרים כאלה כל שנעשה זה להיכנס למצב כזה שאתה מוכן לספוג כל מה שהוא יגיד לך ולהראות הבנה בשפת גוף ובמילים.

יש כאלה (אלימים, שיכורים וכו') שאפילו צריך להתעלם מהם...

זאת עליך לדעת: במד"א נפגשים עם כ-ל סוגי האנשים.

החכמה היא לקרוא כל אדם ולדעת מה לומר, מתי לומר וכמובן איך לומר.

מקווה שהובנתי.

בהצלחה.

קודם כל אם אני לא טועה בתור אנשים דתיים בטח שמעתם על המשפט והדרת פני זקן . 

תשמע, בעיני שבחור בריא ומסודר בן 20 ומשהו אומר משפט כזה לקשיש זה מראה או על אטימות או על חוסר הבנה של מה זה להיות קשיש מבחינה כלכלית חברתית אנושית תרבותית ועוד . 

אולי כדאי שתלמד קצת איך הקשישים בארץ חיים, איך זה להתאלמן ולצאת ממעגל העבודה ולסבול ממחלות של זקנים לפני שאתה ממהר לשפוט אותם ולהגיד להם מגובה האולימפוס משפטים כאלה. 

תיכף גם תגיד את אותו דבר לחולי סרטן סופניים בקצב הזה 

זה פשוט לא לעניין ולא במקום . 

ועזוב אנשים שיכורים ומסוכנים , זה לא שייך ואתה יודע את זה

אם תרצי נוכל לשוחח על כך בש.א. אולי אוכל ל הסביר את עצמי יותר טוב.

אני מניחה שהיתה אי הבנה, אולי אתה מתכון לסיטואציה אחרת ממה שהיה לי בראש כשקראתי את הודעתך

להתחבר אליו,לשבת איתו, להצחיק אותו,לשמח אותו ,אפילו סתם במשהו קטן. להזכיר לו שהוא חשוב ויקר,לתת לו להרגיש שיש לו עוד מה לתת. 

לעזור לו לפחות בקצת-להסתכל על המצב העגום שלו ולראות במה זה כן לטובה.

לחפש ככה, כל מיני עידודים קטנים שיכולים לעודד אותו, לפעמים גם חיוך קטן זה עולם ומלואו לאדם במצוקה.

איזה צדיקה את שאכפת לך .

קודם כל להקשיב לו ובסבלנות. להרגיש את הכאב בלי לדחוף ישר תשובות מתוך לחץ.

לומר משפטים אמפטיים שיתנו לו את התחושה שמישהו מבין אותו ולא רק לחוץ לדחוף לו תשובה שתשתיק אותו.

לשמוע ממנו איזה דברים משמעותיים הוא עשה בחיים שלו, מה בעיניו נחשב משמעותי (משפחה, יצרנות, התנדבות...), ולנסות לחשוב איתו האם יש משהו משמעותי שהוא עדיין מסוגל לעשות- לכתוב את קורות חייו למען הדורות הבאים, לעמוד ברחוב בבוקר ולעזור לילדים לחצות את הכביש, לבוא לילדים בגן ולספר על הקמת המדינה, לדבר עם אנשים בתור בקופ"ח ולנסות לעודד אותם ולחלוק איתם מנסיונו....

לשאול אותו באיזה דברים הוא טוב, במה הוא מוכשר ומהן החוזקות שלו.

לבקש ממנו שיאמר תודה לאלוקים על משהו אחד ספציפי. ובכלל אם מדובר באדם דתי אפשר לדבר על אמונה.

להציע לו (בעדינות) לגדל חיית מחמד- מחקרים מראים שזה מעודד קשישים בודדים.

לנסות ולחשוב איתו האם יש בכל זאת אנשים שמכירים אותו ושאכפת להם ממנו- רשת חברתית מאד חשובה.

ואם את רוצה רעיונות יותר מאורגנים תחפשי חומר בנושא פסיכולוגיה חיובית - מרטין סליגמן.

(אני סתם שלפתי עכשיו מהראש).

אלו רעיונות שדורשים זמן, אבל אי אפשר לפתור דיכאוניות בשניה.

בהצלחה!

תשמע, אלה דברים שמעודדים אנשים בגילנו , שיש להם עתיד לפניהם . אפילו כאלה שיש להם כח להתלבש לבד ולצאת לעמוד בחוץ ולעזור לילדים לחצות את הכביש. 

אני מדברת איתך על זקן שיש לו חיתול, לא יכול לקום מהכיסא, אשתו מתה , הוא לא יכול להכין לעצמו אוכל ותלוי באחרים ולעיתים נדירות יוצא מהבית . יש לו שיניים תותבות, הנכדים, אם בכלל יש כאלה, בקושי מגיעים לבקר, אין לו כסף לאוכל או לתרופות והוא נאלץ לבחור ביניהם, הוא לא רואה טוב לא זוכר כלום ויש לו התחלה של דמנציה. 

ללכת לדבר עם ילדים בגן על הקמת המדינה זאת פנטזיה 

אבל פנטזיה שמנותקת מקשישים גריאטרים ....   אתם מציירים כאן פלקט של זיקנה יפה שבה אתה מגיע לגיל בשיבה טובה וכולך בריא ומלא חכמה ומוקף במשפחה ונותן השראה לצעירים , כמו מן שמעון פרס כזה או עזר וייצמן , סבאלה שכולם מתרפקים עליו (כמעט כולם ) 

זה לא מה שקורה לרוב הזקנים , בדרך כלל הזיקנה היא תהליך מזעזע של השפלות ומחלות וחרדות מהמוות וקשיים עצומים. 

שוב מחלק מהתגובות כאן אני מבינה שחלק לא ממש קולטים מה עובר על המטופלים באמבולנס שאנחנו מגיעים אליהם בבתי אבות סיעודיים

נראה לי שב10 דקות טיפול לא מבינים את התמונה המלאה 

שלך איכפת ממנו, ולשאול אותו על מפעל חייו  וכו'.....

ילדיו, נכדיו- שאוהבים אותו.

ופשוט לדבר על דברים אחרים.

אין מה לעשות- לעיתים בגיל הזה יש כבר קבלה של המוות, כל החברים שלו והחבר'ה בגילו כבר מתים- והוא גם מוכן.

אנחנו את שלנו עושים, ולפעמים אין מה לומר לקשישים כאלו שמבקשים למות.

בהצלחה!

רחל

כשאדם, צעיר או זקן, מביע את רצונו למות, חייבים להבדיל בין מצב דכאוני פתולוגי (דיפרסיה) המחייב טיפול תרופתי בהכוונת רופא, לבין מצב תגובתי הנובע דווקא מהערכה ריאלית של מצבו.

במקרה הראשון חייבים להיוועץ באיש מקצוע - רופא - ולטפל בבעיה הרפואית, כאשר זמן התגובה לטיפול תרופתי נע בין שבועים לששה שבועות

במקרה השני, כשהרצון למות נובע מהערכת מצב ריאלי, יש כמה דרכי פעולה.

האחד, שפעל היטב עם אמי המנוחה, לנסות למצוא אירועים משמחים במשפחה שהחולה היה רוצה לזכות לראות בהתממשותם.

למשל: נישואין צפויים של בן, בת, נכד או נכדה אהובים; לידה צפויה אצל נכד או נכדה אהובים;  קבלת תואר או תעודה חשובה אצל אחד מבני המשפחה האהובים; וכדומה. בהפניית תשומת ליבו של החולה לאירועים משמחים עתידיים מעין אלה, ניתן לאפשר לו לשאוף לחיות לפחות עד ליעד המדובר ולראות בהתממשות השמחה. הנסיון מראה שניתן כך לתת מעט טעם לחיים, טעם שיכול להמשך חודשים רבים. מיעד שמחה אחד ליעד שני ושלישי, כאשר כל יעד יהיה בטווח רצוי של עד חודשיים.

לחולה הסובל השואל "למה שכח אותו אלוהים" מותר, לפעמים לענות באמפתיה שאכן יש הגיון בשאלתו, אך אלוהים בוחר בעצמו את הזמן. אך כדאי לזכור כי לא תמיד הרצון למות עדיין יתקיים בעת ההיא.

נתקלתי כבר בחולה מבוגר מאד ששאל את נפשו למות, אך שבועיים לפני פטירתו אמר לילדיו ולמטפל שלו, שהוא בכל זאת לא רוצה למות, אף שבגילו זה לא כל כך משנה.

אלה כמה רעיונות שצורפו בהצלחה בכור הנסיון. יש עוד רבים כאלה. העיקרון הוא להזדהות באופן פנימי עם החולה, ומתוך ההיזדהות הפנימית, לנסות למצוא את הדרך האופטימלית להקל עליו ולתת מעט טעם לחייו.

על נער בחו"ל שניסה להתאבד ולא הלך לו. 

הביאו לבית החולים בזמן שאושפז וטופל את הרב המקומי כדי שיעודד אותו, אך הנער התריע שאם בא לומר לו כי אלוקים אוהב אותו - אינו רוצה לשמוע, מפני שהחיים שלו מלאים סבל ואינו מאמין בכך.

ענה לו הרב: "שמע בן יקר, ייתכן שאלוקים לא אוהב אותך, אולי לדעתך שונא אותך, אבל מה שבטוח - אלוקים צריך אותך".

תכלס כל יום שאנו חיים הוא כי אלוקים החליט שהוא רוצה מאיתנו משהו שנעשה דווקא היום...

סתם, פתאום עלה לי הסיפור. לי בזמנו הוא עזר...

בהצלחה צדיקה

גם לאיחוד הצלה וגם למד"א.

אני יודע פשוט שבאיחוד הצלה מצוי יותר קורסים נפרדים.

ולפי מה שידוע לי מד"א מכבדים את הקורס של איחוד הצלה.

(ואם אתה מתכוון להתנדב, אז התשלום סמלי..)

כי נוער לא מתעסקים בזה..
מקסייימום מלמדים בדיקת סוכר שזה עם מחט לא ניראית