כשאדם, צעיר או זקן, מביע את רצונו למות, חייבים להבדיל בין מצב דכאוני פתולוגי (דיפרסיה) המחייב טיפול תרופתי בהכוונת רופא, לבין מצב תגובתי הנובע דווקא מהערכה ריאלית של מצבו.
במקרה הראשון חייבים להיוועץ באיש מקצוע - רופא - ולטפל בבעיה הרפואית, כאשר זמן התגובה לטיפול תרופתי נע בין שבועים לששה שבועות
במקרה השני, כשהרצון למות נובע מהערכת מצב ריאלי, יש כמה דרכי פעולה.
האחד, שפעל היטב עם אמי המנוחה, לנסות למצוא אירועים משמחים במשפחה שהחולה היה רוצה לזכות לראות בהתממשותם.
למשל: נישואין צפויים של בן, בת, נכד או נכדה אהובים; לידה צפויה אצל נכד או נכדה אהובים; קבלת תואר או תעודה חשובה אצל אחד מבני המשפחה האהובים; וכדומה. בהפניית תשומת ליבו של החולה לאירועים משמחים עתידיים מעין אלה, ניתן לאפשר לו לשאוף לחיות לפחות עד ליעד המדובר ולראות בהתממשות השמחה. הנסיון מראה שניתן כך לתת מעט טעם לחיים, טעם שיכול להמשך חודשים רבים. מיעד שמחה אחד ליעד שני ושלישי, כאשר כל יעד יהיה בטווח רצוי של עד חודשיים.
לחולה הסובל השואל "למה שכח אותו אלוהים" מותר, לפעמים לענות באמפתיה שאכן יש הגיון בשאלתו, אך אלוהים בוחר בעצמו את הזמן. אך כדאי לזכור כי לא תמיד הרצון למות עדיין יתקיים בעת ההיא.
נתקלתי כבר בחולה מבוגר מאד ששאל את נפשו למות, אך שבועיים לפני פטירתו אמר לילדיו ולמטפל שלו, שהוא בכל זאת לא רוצה למות, אף שבגילו זה לא כל כך משנה.
אלה כמה רעיונות שצורפו בהצלחה בכור הנסיון. יש עוד רבים כאלה. העיקרון הוא להזדהות באופן פנימי עם החולה, ומתוך ההיזדהות הפנימית, לנסות למצוא את הדרך האופטימלית להקל עליו ולתת מעט טעם לחייו.