[מתוך היומן שבספר על גבול שני עולמות:]
י"ד שבט.
"יש חלום אחד מוזר, שהולך ונשנה עלי עשרות פעמים בימי חיי.
בחלומי, והנני שט על-פני האוויר. לא. הולך אני באוויר. נדמה לי אז, שאפשר ללכת ולדרוך על פני שכבת האוויר התחתונה כמו שהולכים ודורכים על פני האדמה. מתפלא אני אז: מדוע אין בני-אדם הולכים באויר כמוני? והלא כל-כך נקל, פשוט וטבעי הוא. אז יש אשר אחלום והנני פונה אני אל בני-ביתי ואומר:
ראו, כמה נקל ללכת באוויר. עשו גם אתם כמוני. הלא זה כל-כך פשוט. ואולם יש אשר מתרומם אני ללכת באוויר ונכשל ונופל...
כמות העפיפה, מהירותה וחוזקתה תלויות בהרמת-הרוח שלי. יש אשר אחלום והנני מתרומם רק אמות אחדות מעל לרצפה, אבל יש אשר מתרומם אני מעלה מעלה. יש אשר מתרומם אני עד התיקרה, והתיקרה גבוהה מאד מאד.
לרוב אני רואה את עצמי עולה בכוח איזה פסוק או מאמר. היום בבוקר הייתה עלייתי בכוח התפילה: ,,אנא בכח גדולת ימינך".
כ"ו אדר
... ואני בחלומי בשבת שעברה נישנה עלי חזון העפיפה, אבל הפעם בהרגשה ריאלית כל-כך, עד שאמרתי לנפשי: הנה עד עתה היו חלומות, אבל אתה הלא בהקיץ אני עושה כל זאת... הלא באמת אני הולך על פני האוויר.. הלא הכל רואים.. הלא הדבר קל כל-כך ופשוט כל-כך.
הלכת על פני האוויר בלאט, בנחת, בפשטות, בביטחון גמור של איש, שקרקע תחת רגליו. אחרי-כן החילותי לרחף ולשוטט אנה ואנה. נישאתי פעם למקום זה ופעם למקום אחר. הייתי כמבקש דבר ומוצאהו ברגע שהוא מבקשו. נעתקתי ממקום למקום וכל זה בלי משך של זמן. משוט באוויר התרוממתי ואחל לעוף מעלה מעלה. עליתי ועליתי הפעם לא בכוח איזה פסוק או תפילה, כי-אם בכוח מילודיה אחת מתוך הסימפוניה התשיעית לביטהובן שניגן בני לפני."