ז"א הידיעה הברורה שגם המעלות שלי וגם החסרונות שלי, גם ההצלחות שלי וגם הכשלונות שלי הם מהשם!
כשאדם מפנים את זה הוא לא כעלה נידף. אין לו דימוי עצמי. אין לו עצמי. הוא מחובר להשם.
דוקא רגשי נחיתות באים מגאווה: כשאדם חושב שהוא מישהו או משהו בזכות עצמו, הוא חרד לשמר את זה, ובכל פעם שיש משהו שמערער את זה הוא נופל בהאשמה עצמית, דכדוך ורגשי נחיתות. לעומת האדם הענו שכלל לא מתעסק בעצמו ובשאלה- "כמה אני שווה", או "איך אנשים רואים אותי".
מה שכתבתי כאן לא המצאתי מעצמי, אלא זה משיעורי "תורת הנפש " של הרב גינזבורג שליט"א.
ומקריאה על הרב אושר פריינד זצוקל- לימוד מספרו ומכתביו.
אנחנו כל החיים הולכים עם היישות שלנו והגאווה וזה הורס לנו כל חלקה טובה, גוזל מאיתנו אינסוף אנרגיה וכו'.
אדם צריך לעבוד על הענווה והשיפלות שלו וממילא הוא יהיה עם כל הביטחון העצימי שבעולם.