אני אולי לא מגדירה את זה נכון..
אז אסביר: ילדה בת שמונה, כיתה א', היפר אקטיבית. בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניה, היא צורחת. ממש צורחת. כמו תינוקת. צרחות של תסכול וכעס, וכאילו מצפה שככה יענו דרישותיה.
אתן דוגמא:
אתמול היא הגיעה עם חברות הביתה ורצתה לעשות יצירה מסויימת בחרוזים על השולחן במטבח. אמרתי לה שעליה לנקות את שאריות האוכל קודם מהשולחן. מייד היא תקעה בי פרצוף כועס ועקשן ועשתה כמה נהמות.
הסברתי לה את ההגיון שבדרישה ופירטתי את הצעדים לניקוי השולחן אחד לאחד.
"תביא מטלית, נרטיב אותה יחד במעט מים, נעביר על השולחן ודי. אעזור לך"
היא לא הקשיבה, ניסתה להתעלם, ואז כשהבינה שאני רצינית ומתעקשת שתמלא את הדרישה, או לפחות חלק ממנה, היא נשכבה מתחת לשולחן והתחילה לצרוח. "אני לא יודעת, לא רוצה! אני לא יודעת איפה יש מטלית! די!"
התייחסתי ברצינות כשדיברה, ומהצרחות התעלמתי. רק הערתי בשקט שהחברות שלה עומדות מבויישות לבד בפינת המטבח ואין להן עם מי לשחק, חבל.
ולפני שתגידו שהיא מתנהגת ככה כי אמא שלה לא נמצאת. אז לא, היא ככה גם כשאמא נמצאת. כשדורשים ממנה משהו, כל דבר, אפילו הכנת שיעורי בית, או צחצוח שיניים (תלוי במצב רוחה) היא פשוט נשכבת במקום וצורחת.
אז יש לי שתי שאלות:
1) האם מוגזם מה שדרשתי ממנה? לנגב שולחן לפני יצירה עם חברות? אולי היתי צריכה לעשות את זה בעצמי ודי?
(אציין רק שלבסוף היא קמה, אחרי שאמרתי לה את הפעולות לאט לאט, בפירוט. והתעלמתי ממנה כמה זמן, כך שכבר לא הרגישה שיש פה עניין של גאווה. ועשתה את שדרשתי ממנה. אבל ליוויתי אותה בכל שלב ועשיתי יחד איתה)
2) איך נכון להגיב להתפרצויות תסכול שכאלה? וממה לדעתכם זה נובע..?
תודה מראש! רוני.
*אני אמנם לא אמא, אבל לכמה שבועות, מדי פעם, אני כן. ככה זה כשאמא טסה..תודה מראש על העזרה.
