עבר עריכה על ידי אני77 בתאריך כ"ט בתמוז תשע"ג 18:29
אתייחס יותר לרעיונות הכלליים, מאשר למקרים פרטיים.
פנחס קנא את קנאת ה', רק לשם ה'. לכן זכה לברית שלום.
אליהו, מתוך מה שלמדתי בעבר, ראיתי שתי ביקורות שונות שנאמרו עליו:
1) הוא לא קנא רק את קנאת ה', אלא גם את קנאתו שלו. (אמנם גם קנאתו שלו היתה קנאה כשרה-אבל לא קנאה קדושה)
דבר זה בא לידי ביטוי במדרש המפורסם-מזבחותיי שמא מזבחותיך וכו'...ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה.
אמנם באמת כל מי שהוא הרג, הוא הרג בהיתר, אבל היה צד במעשה שלו, שלא כיוון בו לשם ה'.
2) אליהו חס על כבודו של ה', אבל לא חס על כבודו של עמ"י, שהוא ג"כ כבודו של ה'. יש מדרש במכילתא לפרשת בא:
"שלושה נביאים הם: אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן; ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן; ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב.
ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן, שנאמר "נחנו פשענו ומרינו - אתה לא סלחת". לכך נכפלה נבואתו, שנאמר "ועוד נוסף עליהם דברים".
אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר "קנא קינאתי לה' אלוהי צבאות". ומה נאמר? "ויאמר לך שוב מדרכך מדברה דמשק... ואת יהא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך". שאין תלמוד לומר "לנביא תחתיך", אלא: שאי אפשי בנבואתך.
יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב.... "
בכונה הדגשתי גם את הקטע על ירמיהו כדי להראות מה כן צריך להיות, שלא עשה אליהו. אליהו קנא לה', אבל לא ביקש לכפר על בני ישראל. אליהו לא ביקש לתקן את המצב, אלא רק לקנא. אדם כזה לא יכול להשאר מנהיג-כי אין לו עניין בשיפור המצב, רק בבירור האמת והשקר, דבר חשוב אמנם, אבל זאת לא דרך של הנהגה. פנחס לעומת זאת קינא לכפר על בני ישראל, זאת אומרת שבמקביל לקנאה, הוא שאף לתקן את העם. לכן הוא זכה לברית שלום וכהונת עולם-אדם כזה יכול להיות הכוהן הגדול, שמכפר על חטאי העם, ובד בבד-חי כולו בקודש, והחטא זר לו. אליהו לעומתו נקרא לראות שיש לעם ישראל תקנה, יש את מי להנהיג, ולא צריך רק לקנא. אליהו מגיע לראות איך הברית ממשיכה חרף התקופות של הע"ז.
נקמה לענ"ד היא עשיית דין עבור כבוד עצמו. לעומת קנאות-שעושה דין, לאו דוקא לעצמו (יתכן גם שעושה דין עבור עצמו, אבל המניע הוא הדין ולא הדיין). לפי זה נראה לי לחלק גם נקמה וגם קנאות ל3 סוגים:
1)כאשר הדין דין אמת (לא רק באופן איכותי, אלא גם באופן כמותי. למשל להרוג גדול מבחינה כמותית לחטאים קטנים, אבל מבחינה איכותית-זה חטא וזה עונש.) וכבודו של הדיין (בנקמה), או של זה שלכבודו אתה מקנא חשוב מספיק כדי להרוג עבורו.
2) כאשר הדין דין אמת, וכבודו של הדיין אינו חשוב מספיק-מן הראוי לסלוח, והנקמה/קנאה אינה ראויה, אבל אם נקם/קנא-אין פגם. (ואם מדובר ביהודי אז אסור ליקום, בגלל מצוות ה'.)
3) כאשר הדין שקר-הקנאה/נקמה פסולה.
ועל כבוד ה', ודאי שראוי לקנא, וכן ליקום את נקמת עם ישראל, שהיא גם נקמת ה'.
לגבי השאלה האחרונה אומרים שה' רצה לזכות את פנחס. אני משער שלא לכזאת תשובה התכוונת, אבל אני חושש ללכלך על משה רבינו מתוך סברתי הדלה והעניה.