את הרגע הזה אני חווה לפחות חמש פעמים ביום; אני שולחת את היד לתא הקטן של התיק כדי לשלוף את הפלאפון אבל הוא לא שם. אם יתקינו לי קוצב לב יום אחד, זה יהיה בגלל רגעי האימה האלה. תוך כדי שאני מנסה להסדיר נשימה ולהיראות רגועה, אני מתחילה לחפש אותו בתא הגדול של התיק, אולי בכל זאת הוא נפל לשם מהתא הקטן. אבל הוא גם לא שם. זיעה קרה מתחילה לשטוף אותי. אני שולחת יד לבדוק את הכיסים, אבל בדיקה זריזה מזכירה לי שאין לי כיסים בכלל. טוב, אולי לא חיפשתי מספיק טוב בתא הגדול, אני חושבת לעצמי, ומתחילה לרוקן אותו - מחברת, יומן, פירורי קרקרים, מסטיקים שכבר מזמן איבדו את צבעם המקורי, גומיות, תמרים שהפכו לממרח. הכל היה שם, רק הפלאפון לא.
מה שהתחיל כחשש גדול עם שברירי תקווה שנסמכים על סטטיסטיקה - מתגלה כאמיתי. הפלאפון איננו.
בשלב הזה אני כבר לא יכולה לשחק אותה רגועה, וזה בכלל לא מעניין אותי מי נמצא על ידי. ואבוי למי שרק יעז לומר לי ברגעי האימה האלה את המשפט ״תרגעי רגע, בואי ננסה לשחזר מה עשית איתו״. וואלה, זה באמת גאוני, איך לא חשבתי על זה עד עכשיו, לשחזר מה עשיתי עם הפלאפון ולהירגע רגע. ומי שיבוא ויאמר לי ״כפרת עוונות, לא נורא״, זה בכלל הסוף שלו. אני מתישהו הבעתי הסכמה להקריב את הפלאפון בשביל לכפר על העוונות שלי? ולא נורא?? זה הכי נורא! זה נורא ואיום. סוף העולם בכלל. ואת מי הרי מעניינים העוונות שלי כשסוף העולם כבר פה? אפילו מילים אחרונות אין לי חשק לומר.
אבל הטרגדיה הכי גדולה היא שבאותו בוקר שבו חרב עלי עולמי, הדרכתי סיור. ולא היתה לי אפילו את הפריבילגיה לשקוע בהיסטריה שלי ולהיסחף עם העצבים, כי יש מולי קבוצה עכשיו שמשום מה הפלאפון שלי ממש לא מעניין אותה, ואם אתחיל לצווח, להרביץ ולקלל, זה לא מה שיעשה טוב לתדמית המתנחלים.
אז לקחתי נשימה עמוקה, הרמתי את המיקרופון של האוטובוס והמשכתי להסביר פנים, למרות שבשלב הזה כבר לא היה אכפת לי מכלום. שיחזירו את הכל וזהו. מצידי גם לארוז ולעבור לאוגנדה מחר בבוקר.
אומרים שלוקח זמן לעכל אובדן. זה התחיל לקרות לי כשרציתי לדעת בסך הכל מה השעה. דבר אלמנטרי. אבל נחשו מה, ללא הפלאפון אין לי שום יכולת לענות לעצמי על השאלה הבסיסית הזו. את האמת, כבר הביך אותי לזרוק כל דקה וחצי לאיזה גבר את משפט הסטארטאפ האלמותי ״סליחה, מה השעה?״. גם להודיע על עיכובים במהלך הסיור לא יכולתי. ושלא תבינו לא נכון, היו סביבי אנשים מקסימים שהיו מוכנים לתת לי שיחות טלפון, כמה שאני רק רוצה, אבל מי בכלל זוכר מספרי טלפון בעל פה? אפילו את מספר הטלפון של אמא שלי לא זכרתי כדי להתקשר ולבדוק מה עם הבת שלי ואם הכל בסדר. טוב, בסך הכל אמא, אפשר לחשוב, למה שאדע את מספר הטלפון שלה?
באותו ערב, מפגש שגרתי עם חברה הפך למאתגר ומורט עצבים. אם חשבתי שמביך לשאול גברים מה השעה, אז הרבה יותר מביך היה לבקש מהם כל רגע שיחת טלפון כדי לנסות להבין איפה היא מחכה לי.
רגעים טובים? האמת, שהיו גם כאלה ביום הזה. הם היו כל כך טובים עד שהיה צורך לתעד אותם. ואיך מתעדים היום ללא פלאפון? עזבו אתכם, מצלמה רגילה זה הכי אייטיז.
ושלא נתחיל לדבר על נסיעה ברכב ללא waze, זה באמת היה כבר מוגזם. אני אשכרה מצאתי את עצמי בסדרת ניווט עם אטלס מפות כבישי ישראל, כשבמקביל אני צופרת, פותחת חלון ושואלת אנשים שנראים לי אמינים איך לעזאזל אני מגיעה ליעד המבוקש; ועל הדרך אני גם נזכרת למה עד היום קשה לי לתת אמון באנשים. ולא, אין חישוב מסלול מחדש אחרי שהם מטעים אותך.
מותשת ומטושטשת מתלאות היום הגעתי בסוף הביתה. זהו, היום הזה מאחורי, חשבתי לעצמי, מחר הטלפון יחזור לחיי ויחד איתו יחזרו שלובי ידיים גם השליטה, הביטחון והחיוך. שכבתי במיטה ושוב זה היכה בי. אין לי שום דרך לכוון אפילו שעון מעורר למחר! קמתי מהמיטה וחיפשתי שעון כדי לדעת לפחות מה השעה, אבל נחשו מה, אין בכל הבית שלי ולו שעון אחד.
אפילו בצבא לא הייתי בכזו דריכות כמו שהייתי באותו לילה שאופיין בקימות היסטריות כל חצי שעה ומבט חטוף לחלון כדי לראות אם יש אור בחוץ.
וכך עברו להם 24 שעות של חרדה, יום הוא לא יום ולילה הוא לא לילה. וכל מה שעשיתי זה לנסות ולהיזכר איך רק לפני כמה שנים חיינו בשלווה גמורה ללא הטלפונים הניידים האלו שהשתלטו לנו על החיים.
הפלאפון הוא כבר מזמן המתחרה של הכלב בתואר ידידו הטוב של האדם. אנחנו הולכים לישון איתו בלילה וקמים איתו בבוקר. הוא כבר ממש לא רק אמצעי תקשורת - הוא היומן שלנו, מזכיר לנו אירועים חשובים, הנווט הפרטי שלנו, המחשבון הצמוד, הדרך שלנו להפוך כל דבר לזמין, להתעדכן בחדשות, הוא מגרש המשחקים שלנו, המצלמה, מנהל חשבון הבנק, הדרך שלנו לזכור ימי הולדת. הוא בעצם הכל. מה הפלא שאנחנו לא יכולים שנייה אחת בלעדיו.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לצאת כנגד התופעה הזו. איזה מין דבר זה שאנחנו משועבדים למכשיר הקטן הזה? אבל האמת, ממש לא בא לי. המכשיר הקטן הזה, על יתרונותיו וחסרונותיו, משפר ומקל על חיי, עם זה אני לא יכולה להתווכח. אז למה להילחם בו בעצם?
אבל בכל זאת משהו השתנה בי בעקבות היום הזה. פתאום הבנתי איך אני עסוקה בתקשורת עם אנשים שלא נמצאים בסביבה על חשבון תקשורת עם האנשים שנמצאים מולי ממש עכשיו.
כמה פעמים שיחקתי עם הבת שלי ועניתי להודעות תוך כדי המשחק? כמה פעמים ישבתי עם חברים לכוס בירה ובמקביל התכתבתי בקבוצת הוואטסאפ? כמה פעמים ישבתי עם אמא שלי לשיחה טובה ועניתי לטלפונים תוך כדי שאנחנו מדברות? למה אנחנו יכולים להיות תמיד זמינים בפלאפון אבל לא זמינים לאנשים שיושבים מולנו?
אז החלטתי לשים את הפלאפון בצד כשאני עם אנשים. זה אמנם לא תמיד מצליח ובטח שלא קל, אבל אני כבר מרגישה איך אני מבלה עם אנשים יותר בנחת. איך אני שמה לב קצת יותר לדברים האמיתיים בחיים.
אגב, כל מי שנמנע עד עכשיו מרוב פחד - נרגעתי מאז אותו יום ואפשר לחזור לדבר איתי. אל דאגה, גם פרקתי את התיק לאוגנדה והחלטתי להישאר. מוזמנים להרים טלפון ואם אני לא עונה אפשר להשאיר סמס. גם בפייסבוק אני זמינה ומיילים זה תמיד הכי טוב. אפשר גם לעקוב אחרי באינסטגרם. רק עשו טובה ותניחו לי עם הקבוצות וואטסאפ האלה.
תשמרו על קשר!
- See more at: http://mitnachlot.co.il/blog/92#sthash.FLvXza0s.dpuf
