לא שעשיתי את זה כל-כך הרבה או כל-כך לאחרונה שאני זוכרת היטב. אבל להוריד את הפלסטר - למה שזה יכאב? ולתרום - אולי מלווה בתחושות לא נעימות אחרות, שאינן כאב, אבל הדקירה כנראה כן קצת כואבת.

|משתפת פעולה במחקרים של אחרים|

אבל אנשים לא נמנעים מתרומת דם בגלל הכאב

אלא בגלל פוביה

לק"י

כי הדופק שלי היה מהיר מידי.. לחץ, התרגשות וכו'..

ולא הצלחתי להירגע.

זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכלל שמעתי שבודקים דופק לפני תרומת דם.

אבל זה לא נכלל באפשרויות

כי אין כסף למד"א!

לק"י

מוסיפות מה עוד לקרוא..

ואני תוהה מה לעשות עם עצמי.

בערך ממתי שמד"א חתמו על הסכם שבו התחייבו לא לפעול ביו"ש (ולא ראיתי שהם הכריזו שהם חוזרים בהם מההסכם, אשמח מאוד לראות שהם חוזרים בהם) הפסקתי לתרום,

ללכת לבי"ח כדי לתרום לא יצא לי עד עכשיו ולא נראה לי שיצא לי,

להמשיך לא לתרום לא נראה שתורם משמעותית לנושא ההסכם, אבל עדיין לא מרגיש לי בסדר לגמרי לחזור לתרום כאילו לא היה כלום.

רק רוצה שתדע

בפועל מד"א עובדים בשטחים כרגיל עם כל מדיהם וסמילהם!

זה שלאמבולנסים היישובים(אלו בהחזקת המועצות) הורידו את הסמלים זה כי הורידו בכל הארץ את הסמלים מאמבולנס של מועצות!

ובנוסף מד"א גם הוא זה שבת'כלס מתפעל ומזניק את האמבולנסים האלו!

בלי קשר להסרת הסמלים ולהסכם

אחד העובדים(מתרימי דם) של מד"א אמר לי שבכ"מ באיזון מד"א לא באמת מרוויח הרבה על כל מנה

כי מעבר למנות יש:

שכר לעובדים

דלק

הוצאות על ציוד

ודפקים של מנות שלא עברו את הבדיקה!

עם כל זה הרב זלמן מלמד אמר לגבי התרמות של אירגו(לא זוכר את שמו כרגע) שמארגן את ההתרמה למרות שבסופו של דבר מד"א אלו שבאים להתרים זה בסדר ומצווה גדולה לתרום!

לק"י

כשאני חושבת על זה שוב- אז כל כאב זה סוג אחר של כאב..

הייתי צריכה לשאול אולי מה הכי נורא..

לק"י

4 אנשים אמרו 1- לתרום דם.

6 אנשים אמרו 2- להוריד את הפלסטר..

ועוד כמה ציינו את בדיקת ההמוגלובין כהכי כואבת.

עד כאן שידורינו להיום בנוגע לתרומת דם ולסבל שהיא גורמת לנו..

וכמו שכתבתי- שמסתבר שהכל כואב..השאלה מה הכי נורא מבין השלושה.

אם כי אחרי הבדיקה של ההמוגלובין האצבע גם כואבת לי כמה דקות,

והדקירה לא נעימה במיוחד אבל נסבלת.

ללא ספק.

{לכן, כשאני דוקרת, אני עושה זאת בצד של האצבע ולא בול במרכזה, כדי שהנדקר לא יזכור אותי לאורך השבוע..}

לק"י

פעם אחת כשתרמתי טרומבוציטים, אז העובדת שם אמרה משו כמו: "אני רק דוקרת אותה"..

איזו אלימות..

מפחיד אותי

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

לק"י

ב"ה שיש לי ורידים מספיק עבים..

לי כשחובש מתחיל שם לי עירוי כשהייתי קרוב להתייבשות ועשה לי שמש מי שמכיר זה לא נעים בכלל

בוף אחרי מאמצים רבים הוא לא הצליח ושם לי את זה בוריד מאחורי כף היד עוד יותר כואב

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל