עד כמה שהסיפור שלי ארוך ומתיש אני רוצה לפתוח ולהגיד תודה לבורא עולם שהביא לנו את הבובה הכי מתוקה בעולם והפקיד אותה למשמרת אצלנו. הכל היה שווה את זה והייתי מוכנה גם ליותר מזה.
ההריון שלי היה פחות או יותר תקין. יום חמישי, בתאריך המשוער שלי התחילו לי צירים סדירים אחרי כמה ימים שהייתי מרגישה אחד פה אחד שם. לא הצלחתי לישון בלילה הזה, ניקיתי את הבית, קפצתי על הפיזיו והתרגשתי מהתקדמות הצירים. אבל הם לא הגיעו לתדירות של פחות מעשר דקות. זה היה לילה נטול שינה מספר אחד. אמנם לא הלכתי לעבודה ביום שישי אבל גם לא השלמתי שעות, הגעתי לשבת גמורה עם צירים מידי פעם וחשש שאני אלד בשבת. אחרי שינה טובה, עד כמה שאפשר לישון בחודש תשיעי, הצירים ממשיכים מידי פעם בטווח של כל 10 דקות עד שעה. ומחמש אחה"צ הם התחילו להיות סדירים. במהלך הלילה הם הגיעו במשך שעתיים לצירים של כל חמש דקות ציר של 45-60 שניות והגיעו לקראת הסוף גם לארבע דקות ושלוש. החלטתי שהגיע הזמן סבלתי מספיק בבית. מעירה את בעלי, נוסעים. כל ציר באוטו זה סיוט, כל מהמורה זה כאבי תופת.
נכנסים למיון, המיילדת x בודקת אותי ומבשרת לי שאני לא בלידה, צוואר רחם אחורי, ללא פתיחה, מחיקה לא מלאה. אחרי ימים של כאבים התחשק לי להתעצבן עליה אבל אני רק בכיתי מייאוש ותסכול. חיכיתי מספיק זמן בבית, כמו שכתוב בספרים, איך זה יכול להיות? שוחררתי עם הנחיות לחזור אם יש לי ציר כל 2-3 דקות, ציר של דקה במשך חצי שעה. הרגשתי שאני שונאת את הבית חולים הזה, שהאחיות לא מבינות אותי ולא אכפת להן שאני סובלת בכלל. זה היה לילה שני שלא ישנתי בו.
יום ראשון צירים ממשיכים, אין מצב לישון, כמובן גם לא לעבודה. אמא באה לארח לי חברה. היה לה קשה לראות אותי ככה סובלת. ניסיתי הכל, אמבטיות, כוסות יין, אקמול, הליכות, קניות עם חברה, אם לא לישון לפחות להעביר את הזמן. אנשים מסתכלים עלי בזמן צירים בקניון, לא מבינים מה אני עושה שם במצב כזה...
חוזרת הביתה מנסה לישון אבל מתעוררת מכל ציר, הראש כבר מתפוצץ מחוסר שינה. כל הזמן הזה מתייעצת עם כל מי שרק אפשר, מבצעת המלצות, סגולות, הצעות בדקדוק יתרה, הכל כדי לפתח לידה, זה ארוך לי מידי ומתיש. בערב הלכתי לרופאת נשים שלי, "במקרה" קבעתי תור לפני שבועיים לתאריך הזה. היא לא מבינה מה אני עושה אצלה אחרי שבוע 40, מסתבר שהיא כבר לא אחראית עלי בשלב הזה. היא רואה את הייאוש בדמעות שלי ומציעה לבדוק אותי, פתיחה 2 מחיקה מלאה, איזה עושר, התקדמות! נותנת לי הפניה שלא שווה הרבה לחדר לידה. אבל אני לא הולכת עד שיהיו לי צירים כל 2-3 דקות כמו שקיבלתי הוראה, אני מעדיפה ללדת בבית מאשר שיחזירו אותי פעם שניה הביתה. מגיע הלילה, הצירים ממשיכים אני מחליטה לצאת לסיבוב בעיר עם בעלי, כל המסעדות לקראת סגירה, הספקנו לאכול המבורגר ולשבת על ספסל עד 2 בלילה. החזרתי אותו לישון קצת, בכל זאת הוא עובד, ואני ביליתי לילה מספר שלוש ללא שינה. בוקר שני אני מותשת לחלוטין, מתחננת לבעלי שיקבל אישור מהרב שאם יציעו בבית חולים זירוז נוכל להסכים, אחרת אני לא אחזור לשם בחיים. בעלי מדבר עם הרב והוא מציע לו לקחת תענית דיבור, לתרום צדקה ועל צמח מסוים מהגמרא שמקדם לידה אם שמים אותו על הבטן. אחרי שעה שהוא על הבטן שלי התחלתי להרגיש צירים כואבים עוד יותר והחלטתי באישור הרב לעשות סטריפינג. זה היה כואב בהחלט אבל קצר הרבה יותר ממש שדמיינתי. המיילדת לא ראתה התקדמות מאתמול לצערי אבל הנחתי שבשעות הקרובות זה יקרה. כל יום שעובר הצירים מקבלים רמות חדשות של כאב. חוזרים הביתה ובהנחייתה שח המילדת עושה אמבטיה ארוכה, רוצה יין ומנסה להרגע. לקראת אחר הצהריים זה מגיע לציר של דקה כל שלוש דקות, הכאבים בלתי נסבלים כבר. כל הזמן הזה אני מקפידה לשתות המון ולאכול כדי רק לא להגיע עם צירי התיבשות. בעלי בדיוק חוזר מהעבודה ויאללה לביח איתו ועם אמא, כבר שעה שהצירים מטורפים כל 2-3 דקות, הגיע הזמן. מגיעים למיון ומיילדת בודקת, את לא בלידה, פתיחה 1.5, מחיקה לא מלאה. אבל הפעם הצירים ממשיכים בביח, צירים תכופים כואבים ביותר וארוכים! נותנים לי שעה להסתובב ואם לא יתפתח משהו אני חוזרת הביתה. איזה ייאוש!! איזה כאבים ללא שום התקדמות! הרגשתי שאני סובלת לשוא. ישבתי בחדר המתנה כי לא יכולתי באמת להסתובב במצב הזה, במיוחד מבחינה נפשית. שם בחדר ביום שני לקראת הערב בזמן ציר הציעה לי אחת הממתינות איתי לעשות לי מסאז ולימדה את אמא שלי איך, מלאכית מספר 1. חוזרת למיון אחרי כל הסבל ואין התקדמות! רוצים לשחרר אותי שוב! אנחנו מפעילים קשרים, מנסים להסביר, אני גמורה ורצוצה, סובלת מאוד לבסוף מסכימים להכניס אותי לטשטוש ועם אפשרות לשחרור אחכ הביתה לאחר שינה. ישנתי 3 שעות עם טשטוש והתעוררתי עם אותם צירים חזקים וללא התקדמות. הציעו לתת לי שוב טשטוש, הסכמתי בידיעה שזה הטשטוש האחרון שיכולים לתת לי. ישנתי שעתיים, כיף עולמי. חמש שעות שינה אחרי ימים שלמים ללא שינה. אבל התעוררתי ללא התקדמות ועם אותם הצירים באותה תכיפות. רצו לשחרר אותי הביתה אבל נתנו לי עוד אפשרות, להתאשפז במחלקת נשים ולנסות לפתח לידה. עליתי למחלקה, קיבלה אותי שם מלאכית מספר 2, אחות במחלקה. היא ייעצה לי מה לעשות, שום דבר חדש שלא ניסיתי בבית, לשתות יין, להתנוענע, נשימות, להרגע, כדור פיזיו וכו. היא ממש ניסתה לחזק אותי ואמרה שאני עוברת את זה מצויין וכל הכבוד לי. חוברתי למוניטור, היא ראתה איך אני מתפתלת מכאבים ואחרי שעתיים היא לא יכלה לסבול את זה בשבילי והחליטה: זהו אני מורידה אותך לאפידורל, ככה, בלי בדיקה!! ב"ה הכניסו אותי פעם שניה לחדר לידה ונמצאה פתיחה של 3!!
מהחלק הזה הכל זרם לעומת עד עכשיו למרות שלא היתה לי לידה רגילה. נתנו לי עירוי, ולאחר מכן אפידורל, סוף סוף ללא כאבים. כל שעה היתה התקדמות אבל מבחינתי להיות שם שעות, לא אכפת כל עוד אני לא מרגישה את הכאבים. מחוברת נונסטופ למוניטור, שומעת את הדופק של הבובה שלי. ברגע מסויים שמעתי את הדופק שלה יורד ממש, שאלתי את המלווה שלי לכמה ירד, 80 וזה היה בזמן ציר כשאמור לעלות. קראתי למיילדת, החמישית בערך שהתחלפה בזמן שאני שם וזאת אותה x שבדקה אותי במיון הראשון ועיצבנה אותי. עכשיו היא כבר לא מעצבנת ואני רוצה ללדת במשמרת שלה. לאחר כמה ירידות בדופק של הבובה ושינוי תנוחה היא קוראת לרופא. בנתיים החום שלי עולה. הבובה במצוקה, המים ירוקים. הרופא מסביר שיש לי שתי אפשרויות, ואקום או קיסרי. זה תלוי אם אני אשתף איתם פעולה, תוך מספר לחיצות היא חיבת להיות בחוץ ואני חיבת לעשות בדיוק מה שאומרים לי ובכל הכוח (שהצלחתי לצבור בחמש שעות שינה בארבעה ימים
) אני עשיתי ככל יכולתי והבובה יצאה בואקום. לא יכולתי לבקש מיילדת יותר טובה, מדהים איך הדעה שלי התהפכה 180 מעלות בגלל הכאבים.
עוד דבר מדהים, בסופו של דבר מצאתי את עצמי במחלקת יולדות בחדר עם מלאכית 1, שהגיעה למיון בגלל מוניטור לא תקין, שוחררה הביתה באותו יום ללא צירים וחזרה אחרי 24 שעות עם צירים.
קצת נתונים:
הגעה למיון מספר שתים בחמש אחר הצהריים יום שני. כניסה לחדר לידה ראשון תשע בלילה. עשר בבוקר יום שלישי מעלים אותי למחלקת נשים. חדר לידה פעם שניה ביום שלישי באחת בצהריים. לידה ביום שלישי בעשר בלילה.
ההריון שלי היה פחות או יותר תקין. יום חמישי, בתאריך המשוער שלי התחילו לי צירים סדירים אחרי כמה ימים שהייתי מרגישה אחד פה אחד שם. לא הצלחתי לישון בלילה הזה, ניקיתי את הבית, קפצתי על הפיזיו והתרגשתי מהתקדמות הצירים. אבל הם לא הגיעו לתדירות של פחות מעשר דקות. זה היה לילה נטול שינה מספר אחד. אמנם לא הלכתי לעבודה ביום שישי אבל גם לא השלמתי שעות, הגעתי לשבת גמורה עם צירים מידי פעם וחשש שאני אלד בשבת. אחרי שינה טובה, עד כמה שאפשר לישון בחודש תשיעי, הצירים ממשיכים מידי פעם בטווח של כל 10 דקות עד שעה. ומחמש אחה"צ הם התחילו להיות סדירים. במהלך הלילה הם הגיעו במשך שעתיים לצירים של כל חמש דקות ציר של 45-60 שניות והגיעו לקראת הסוף גם לארבע דקות ושלוש. החלטתי שהגיע הזמן סבלתי מספיק בבית. מעירה את בעלי, נוסעים. כל ציר באוטו זה סיוט, כל מהמורה זה כאבי תופת.
נכנסים למיון, המיילדת x בודקת אותי ומבשרת לי שאני לא בלידה, צוואר רחם אחורי, ללא פתיחה, מחיקה לא מלאה. אחרי ימים של כאבים התחשק לי להתעצבן עליה אבל אני רק בכיתי מייאוש ותסכול. חיכיתי מספיק זמן בבית, כמו שכתוב בספרים, איך זה יכול להיות? שוחררתי עם הנחיות לחזור אם יש לי ציר כל 2-3 דקות, ציר של דקה במשך חצי שעה. הרגשתי שאני שונאת את הבית חולים הזה, שהאחיות לא מבינות אותי ולא אכפת להן שאני סובלת בכלל. זה היה לילה שני שלא ישנתי בו.
יום ראשון צירים ממשיכים, אין מצב לישון, כמובן גם לא לעבודה. אמא באה לארח לי חברה. היה לה קשה לראות אותי ככה סובלת. ניסיתי הכל, אמבטיות, כוסות יין, אקמול, הליכות, קניות עם חברה, אם לא לישון לפחות להעביר את הזמן. אנשים מסתכלים עלי בזמן צירים בקניון, לא מבינים מה אני עושה שם במצב כזה...
חוזרת הביתה מנסה לישון אבל מתעוררת מכל ציר, הראש כבר מתפוצץ מחוסר שינה. כל הזמן הזה מתייעצת עם כל מי שרק אפשר, מבצעת המלצות, סגולות, הצעות בדקדוק יתרה, הכל כדי לפתח לידה, זה ארוך לי מידי ומתיש. בערב הלכתי לרופאת נשים שלי, "במקרה" קבעתי תור לפני שבועיים לתאריך הזה. היא לא מבינה מה אני עושה אצלה אחרי שבוע 40, מסתבר שהיא כבר לא אחראית עלי בשלב הזה. היא רואה את הייאוש בדמעות שלי ומציעה לבדוק אותי, פתיחה 2 מחיקה מלאה, איזה עושר, התקדמות! נותנת לי הפניה שלא שווה הרבה לחדר לידה. אבל אני לא הולכת עד שיהיו לי צירים כל 2-3 דקות כמו שקיבלתי הוראה, אני מעדיפה ללדת בבית מאשר שיחזירו אותי פעם שניה הביתה. מגיע הלילה, הצירים ממשיכים אני מחליטה לצאת לסיבוב בעיר עם בעלי, כל המסעדות לקראת סגירה, הספקנו לאכול המבורגר ולשבת על ספסל עד 2 בלילה. החזרתי אותו לישון קצת, בכל זאת הוא עובד, ואני ביליתי לילה מספר שלוש ללא שינה. בוקר שני אני מותשת לחלוטין, מתחננת לבעלי שיקבל אישור מהרב שאם יציעו בבית חולים זירוז נוכל להסכים, אחרת אני לא אחזור לשם בחיים. בעלי מדבר עם הרב והוא מציע לו לקחת תענית דיבור, לתרום צדקה ועל צמח מסוים מהגמרא שמקדם לידה אם שמים אותו על הבטן. אחרי שעה שהוא על הבטן שלי התחלתי להרגיש צירים כואבים עוד יותר והחלטתי באישור הרב לעשות סטריפינג. זה היה כואב בהחלט אבל קצר הרבה יותר ממש שדמיינתי. המיילדת לא ראתה התקדמות מאתמול לצערי אבל הנחתי שבשעות הקרובות זה יקרה. כל יום שעובר הצירים מקבלים רמות חדשות של כאב. חוזרים הביתה ובהנחייתה שח המילדת עושה אמבטיה ארוכה, רוצה יין ומנסה להרגע. לקראת אחר הצהריים זה מגיע לציר של דקה כל שלוש דקות, הכאבים בלתי נסבלים כבר. כל הזמן הזה אני מקפידה לשתות המון ולאכול כדי רק לא להגיע עם צירי התיבשות. בעלי בדיוק חוזר מהעבודה ויאללה לביח איתו ועם אמא, כבר שעה שהצירים מטורפים כל 2-3 דקות, הגיע הזמן. מגיעים למיון ומיילדת בודקת, את לא בלידה, פתיחה 1.5, מחיקה לא מלאה. אבל הפעם הצירים ממשיכים בביח, צירים תכופים כואבים ביותר וארוכים! נותנים לי שעה להסתובב ואם לא יתפתח משהו אני חוזרת הביתה. איזה ייאוש!! איזה כאבים ללא שום התקדמות! הרגשתי שאני סובלת לשוא. ישבתי בחדר המתנה כי לא יכולתי באמת להסתובב במצב הזה, במיוחד מבחינה נפשית. שם בחדר ביום שני לקראת הערב בזמן ציר הציעה לי אחת הממתינות איתי לעשות לי מסאז ולימדה את אמא שלי איך, מלאכית מספר 1. חוזרת למיון אחרי כל הסבל ואין התקדמות! רוצים לשחרר אותי שוב! אנחנו מפעילים קשרים, מנסים להסביר, אני גמורה ורצוצה, סובלת מאוד לבסוף מסכימים להכניס אותי לטשטוש ועם אפשרות לשחרור אחכ הביתה לאחר שינה. ישנתי 3 שעות עם טשטוש והתעוררתי עם אותם צירים חזקים וללא התקדמות. הציעו לתת לי שוב טשטוש, הסכמתי בידיעה שזה הטשטוש האחרון שיכולים לתת לי. ישנתי שעתיים, כיף עולמי. חמש שעות שינה אחרי ימים שלמים ללא שינה. אבל התעוררתי ללא התקדמות ועם אותם הצירים באותה תכיפות. רצו לשחרר אותי הביתה אבל נתנו לי עוד אפשרות, להתאשפז במחלקת נשים ולנסות לפתח לידה. עליתי למחלקה, קיבלה אותי שם מלאכית מספר 2, אחות במחלקה. היא ייעצה לי מה לעשות, שום דבר חדש שלא ניסיתי בבית, לשתות יין, להתנוענע, נשימות, להרגע, כדור פיזיו וכו. היא ממש ניסתה לחזק אותי ואמרה שאני עוברת את זה מצויין וכל הכבוד לי. חוברתי למוניטור, היא ראתה איך אני מתפתלת מכאבים ואחרי שעתיים היא לא יכלה לסבול את זה בשבילי והחליטה: זהו אני מורידה אותך לאפידורל, ככה, בלי בדיקה!! ב"ה הכניסו אותי פעם שניה לחדר לידה ונמצאה פתיחה של 3!!
מהחלק הזה הכל זרם לעומת עד עכשיו למרות שלא היתה לי לידה רגילה. נתנו לי עירוי, ולאחר מכן אפידורל, סוף סוף ללא כאבים. כל שעה היתה התקדמות אבל מבחינתי להיות שם שעות, לא אכפת כל עוד אני לא מרגישה את הכאבים. מחוברת נונסטופ למוניטור, שומעת את הדופק של הבובה שלי. ברגע מסויים שמעתי את הדופק שלה יורד ממש, שאלתי את המלווה שלי לכמה ירד, 80 וזה היה בזמן ציר כשאמור לעלות. קראתי למיילדת, החמישית בערך שהתחלפה בזמן שאני שם וזאת אותה x שבדקה אותי במיון הראשון ועיצבנה אותי. עכשיו היא כבר לא מעצבנת ואני רוצה ללדת במשמרת שלה. לאחר כמה ירידות בדופק של הבובה ושינוי תנוחה היא קוראת לרופא. בנתיים החום שלי עולה. הבובה במצוקה, המים ירוקים. הרופא מסביר שיש לי שתי אפשרויות, ואקום או קיסרי. זה תלוי אם אני אשתף איתם פעולה, תוך מספר לחיצות היא חיבת להיות בחוץ ואני חיבת לעשות בדיוק מה שאומרים לי ובכל הכוח (שהצלחתי לצבור בחמש שעות שינה בארבעה ימים
) אני עשיתי ככל יכולתי והבובה יצאה בואקום. לא יכולתי לבקש מיילדת יותר טובה, מדהים איך הדעה שלי התהפכה 180 מעלות בגלל הכאבים.עוד דבר מדהים, בסופו של דבר מצאתי את עצמי במחלקת יולדות בחדר עם מלאכית 1, שהגיעה למיון בגלל מוניטור לא תקין, שוחררה הביתה באותו יום ללא צירים וחזרה אחרי 24 שעות עם צירים.
קצת נתונים:
הגעה למיון מספר שתים בחמש אחר הצהריים יום שני. כניסה לחדר לידה ראשון תשע בלילה. עשר בבוקר יום שלישי מעלים אותי למחלקת נשים. חדר לידה פעם שניה ביום שלישי באחת בצהריים. לידה ביום שלישי בעשר בלילה.
)