א. זה באמת לא פשוט, כשילד מתנהג ככה

ב.אל תקחי את זה אישי, הוא בן שנתיים וזה אופייני- הוא מנסה לגלות את היכולות שלו ואת גבולות היכולות האלה. כמובן0 שהגבולות שתגדירי נכון והדרשיות שתדרשי ממנו יתנו לו בטחון, וזה מאוד חשוב.

ג. אישית, אני לא מתחברת לקטע של הסליחה. לדעתי הוא ממש לא מבין מה זה אומר, ויכול להיות שהוא קולט את זה בתור נקודת חולשה שלך ולכן מנצל אותה.

נשמע לי שהגבת בצורה נכונה באופן כללי, אזהרה, הרחקה. אבל לדעתי את לא צריכה לומר לו שאת חוזרת ורוצה לשמוע סליחה. את בכלל לא צריכה לחזור אליו. הוא זה שצריך להירגע ויוכל לחזור אליכם כשהוא רגוע ויכול להתנהג בצורה נעימה.

הגדרת "2 דקות" היא לא מובנת לו בכלל, ויכול להיות שהוא צריך זמן משלו להירגע ולהפנים,ואז כשאת באה לשמוע סליחה הוא עדיין באמצע התהליך וזה מעצבן אותו.

לא בטוח שזה מה שקורה, אבל יתכן.

ולכן הייתי מחליפה את המשפט בשלב ההרחקה:" אתה לא יכול לשבת איתנו עכשיו כי אתה מכאיב לי, תשב פה עד שתרגיש שאתה יכול להיות איתנו בלי להרביץ ובלי להכאיב, ואז תוכל לחזור". ואז לתת לו את הזמן.

וגם- אם הוא מיד "חוזר לסורו" אז כמובן לחזור על ההרחקה.

חשוב שתהיו עקביים ורגועים. עקביים- כדי שהוא יפנים שהתנהגות כזו לא באה בחשבון אף פעם, ורגועים, כדי שהוא לא "ישתמש" במכות האלה כקלף נגדכם כשהוא רוצה בכוונה "להקפיץ" אתכם.

יווו, בהצלחה.

קודם כול נראה לי שזה גיל של התחלת גיל ההתבגרות.... 

האמת שאני ממש לא הולכת לפי השיטה הזו של ענישה והרחקה, נראה לי שאצל ילדים בגיל הזה זה רק מרגיז, הגישה שלי זה בהחלט להעמיד גבולות אך גם להראות להם אפשרויות חלופה.

לדג': אחרי שהוא זורק את המשאית ואמרת לו שהי נודה למשחק ולא לזריקה והוא בכ"ז זורק שוב אפשר לומר משהו כמו: זה לא נעים לי שמשאית נוחתת עלי אבל אולי תנסה לראות האם המשאית יכולה לקפוץ על הפוף או שיש לך רעיון לגשר אחר שהיא יכולה לעולת עליו וכד'.

באופן כללי אני מאוד ממליצה על הספר איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו (ויש עוד אחד המשך של אחים ללא יריבות) ספרים קלילים עם איוריים ועם דוגמאות רלונטיות וסיפורים.

בכל אופו שיהיה הרבה כוחות שומחה.

תהני מהמתוק 

שלום, אני בעלה של בלמידה. עוד משהו שאנחנו עושים ואשתי לא אמרה: אנחנו לא מאיימים בעונש. עצם האיום בעונש הוא כבר עונש מאוד גדול, ומכניס את הילד למתח. זה גם מעודד את הקטע של בדיקת הגבולות: האם היא באמת מתכוונת לעונש שהיא מתכוונת?

אני הייתי ממליץ: כמו שאשתי אמרה, לא להרחיק את הילד. כשאת מרחיקה אותו הוא לא חושב איך להשתפר אלא שואל למה את ככה מתאכזרת אליו (מתאכזרת זו מילה קיצונית, אבל ככה הוא מרגיש). אם הרעיון שאשתי הציעה לא עובד (הצעה חלופית כמו לזרוק על הפוף), הייתי מרחיק את המשחק במקום. בלי לאיים, בלי להזהיר (איומים הם משהו שילד לא מבין בשלב זה), פשוט לקחת ולשים במקום שהוא לא יכול לקחת חזרה בעצמו. מומלץ להגיד גם משהו שיבהיר שזה לא עונש, אלא צורך טכני להגן על עצמך ועל התינוק, למשל: "אני יודעת שאתה באמצע לשחק וזה מעציב אותך, אבל אני לא יכולה שהמשאית תישאר כאן כשהיא עפה לכיווני/לכיוון התינוק".

בשלב זה, אם הוא בוכה ומבקש וכולי (מן הסתם יקרה), אפשר או לשאול אם הוא מסוגל לשחק בלי שזה יעוף עליכם (להזהר מפינג פונג. בפעם השנייה - זה צריך לעוף למשך זמן ממושך כמו כל הערב, או לפחות עד שיסיח את דעתו מזה. אסור לך להרשות לעצמך להגיע למצב שאת מתווכחת איתו על זה. אם נתת הזדמנות נוספת, זה הגיוני, אבל לא יותר מהזדמנות אחת. כמו כן, כדאי להציע לו חלופות כדי למתק את העונש: "אולי תרצה לשחק עם הדובי המתוק הזה במקום?"/ "אולי תרצה לשחק ביחד בפאזל?" -עד כאן סוגריים...), או אפשרות מוצלחת אפילו יותר, אם את מרגישה מסוגלת לזה, לעשות כך:

לשאול אותו מה הוא מציע לעשות כדי לפתור את הבעייה. להסביר לו בצורה מאוד מפורטת: הבעיה היא כך וכך (אני לא יכולה לאפשר למשאית לעוף לכיווני, ואתה דווקא מאוד אוהב את המשחק הזה). להבהיר שככה אי אפשר. לשאול אם יש לו פתרון. בפעמים הראשונות בוודאי שיהיה צורך ל"את פתח לו": להציע בעצמך כמה חלופות כמו לשחק במשהו אחר, לשחק עם זה בלי שזה יעוף, להירגע עכשיו בזמן שנקרא סיפור, ואחר כך כשנשחק שוב במשאית נהיה רגועים, וכדומה. ילד בן שנתיים בהחלט מסוגל לבחור בין חלופות (אולי בהתחלה יהיה קצת קשה, תצטרכי לעשות את זה כמה פעמים וכו' ), להיפך: האפשרות שלו לבחור, והאמון שאת נותנת בבחירה שלו מעצימות אותו!

אשתי מאוד אוהבת לעשות את זה עם דף ועט (או להביא דף ועט לאמא ודף וצבע/טוש לילד): כותבים את הבעיה בצורה מסודרת. רושמים את כל ההצעות (גם אלה שלא מוצאות חן בעיניך כמו "להמשיך לזרוק על אמא את המשאית" נרשמות על הדף) הוא כמובן לא מבין מה כתוב שם, אבל את תגידי לו מה כתוב (או שהוא יכתוב בעצמו בקשקוש על הנייר - הוא ירגיש מאוד חשוב...בעיה היא דבר מאוד רציני שצריך לטפל בו עם דף ועט...). את יכולה לכתוב גם הצעות שלך. אפשר גם קיצוניויות  לצד השני (''לא משחקים במשאית אף פעם'') אפשר גם צחוקים ("המשאית תעמוד על הראש..."). בסוף עוברים על הכתוב ביחד (על הבעיה ועל שלל הפתרונות). מי שלא מוצא חן בעיניו פתרון, רשאי לדרוש שימחקו אותו (הוא ימחק לך את ''לא משחקים יותר במשאית אף פעם'', ואת תמחקי לו את ''ממשיכים כרגיל") בסוף המטרה היא להגיע לפתרון שמוסכם על שניכם  (כלומר מועדף עליך...  ).

בכל אופן - ההתנהלות הנוכחית נתפסת על ידו כמשחק כוח, והוא רוצה לנצח במשחק. את צריכה להבין ולשדר לו שאין כאן משחק בכלל, אלא כל הכוח בידיך, ואת מאפשרת כל דבר משמח שלא פוגע באחרים (להיפך - את רוצה שהוא יהיה שמח). מחזוריות עונש-איום-עבירה היא משחק שאסור לך שיימשך. הילד גם לא יודע איך להוציא את עצמו ממחזוריות כזאת בעצמו. את צריכה ללמד אותו איך לעשות את זה.

אני גם חושב שלא יקרה כלום, אם ערב אחד הוא לא ישחק במשאית כלל. כלומר: אחרי שהוא פוגע בך עם משאית - אי אפשר לשחק בה עד מחר (למרות שאת תחבקי אותו ותבהירי לו שאת מאוד מבינה ומזדהה עם כאבו - אבל לצערך, אי אפשר...). בפרט אם אתם נמצאים בקיצוניות אחת (המצב הנוכחי), לא יקרה כלום אם ערב אחד או שניים תהיו בקיצוניות אחרת. תוך כמה דקות (בשאיפה, ובכל אופן אם החלטת משהו אז לא להיכנע לסחטנות- זה זמן שאפשר להציע כל דבר שמפנק אותו כדי לנחם אבל אסור לעבור על המילה שלך! השדר הוא: אמרתי משהו וזה מה שיהיה. מצד שני אני מעניקה לך את כל האמפטיה שבעולם כי אני באמת מבינה את המצוקה שלך. במקרה החמור ביותר אז תוך כמה שעות...) דעתו תוסח על ידי משחק אחר (כאן גם התפקיד שלך), אבל המסר, והידיעה שכשאמא אומרת משהו היא באמת מתכוונת לזה, תישאר. לבטח אחרי כמה פעמים כאלה.

יישר כוח שזה באמת אכפת לך. להורים רבים (גם במגזרנו) אין את המודעות לבעיות כאלה. נהיה אפילו קצת קלישאתיים: זה אומר שאת הורה טוב... (למרות הקלישאה זה באמת נכון...)

בהצלחה רבה!

בלמידה ובעלה...

אימצתי לעצמי

יישר כח!!!

נשמע שהוא מחפש תשומת לב, והוא מקבל המון תשומת לב אבל שלילית.

כשהוא זורק עליך את המשאית תגידי לו : "מושמוש, רוצה לשחק עם אמא במשאית? בוא אני אראה לך איך מסיעים אותה... אולי נשים עליה גם את הבובה הקטנה אולי נסיע אותה לחניה שלה מתחת לכסא, אתה משחק ממש יפה, כיף לשחק איתך!"

לדעתי, 

פשוט לתת לו המון תשומת לב חיובית לפני שיבקש שלילית.

סבלנות ואהבה, וממש לא לקחת ללב!! הוא תינוק!! 

ולא צריך לקרוא לזה בשם עונש וגם לא להתיחס לזה ככה.

אני לא מסכימה שילד שמתנהג בצורה אלימה ומכאיבה צריך לעשות לו "פוצי מוצי" ונראה מה עוד אפשר לעשות עם המשאית.

הוא קודם כל צריך להבין היטב שהתנהגות כזו היא לא מקובלת, ושהתוצאה של ההתנהגות שלו היא שהוא לא יכול להמשיך להנות מחברת אמא שלו שאליה הוא התנהג ככה.

זה לא "עונש" מומצא, זו תוצאה ישירה של המעשה. 

עוד אפשרות היא לקחת את המשאית, לצורך הענין. ברור, כי מי שמרביץ עם משאית לא יכול לשחק איתה. לא רק לדבר, גם לעשות. בהסבר ההגיוני יחד עם המעשה יגרמו לו להבין את הענין.

וכמובן- תשומת לב וכו'. זה לא סותר.

הוא מרביץ היא מרחיקה, הוא מרביץ היא מרחיקה, הוא מרביץ היא מרחיקה, הוא מרביץ היא מרחיקה - האם זה אפקטיבי ?

ברור שצריך לומר לו שזה לא נעים ואסור לעשות את זה.

אבל אם הוא מחפש תשומת לב חייבים לתת לו תשומת לב חיובית.

ולנסות לתת תשומת לב חיובית כשתינוק ישן -משהו מעניין

אני מניחה שהילד רוצה שיתייחסו אליו בכל מחיר,

את משדרת שזה לא בסדר ולא נותנת להצגה להמשך

אם הוא ממש משתולל תחבקי אותו חזק  זה ירגיע אותו.

ראיתי מישהי מפעילה את השיטה הזאת על הבן שלה

וזה עבד פלאים הוא הפסיק להרביץ.

עוד לפני שניגשים לעניין שאלת הענישה והחינוך יש לבדוק מה מקור האגרסיות האלה

על מנת שתוכלי לעבוד עם הילד את צריכה להבין באיזה מישור ובאילו נקודות הוא צריך עבודה.

את צריכה להבין שהילד צובר תסכולים וקשיים במקומות אחרים וכנראה אתך הוא בטוח להוציא אותם

יש הרבה מקורות אפשריים לאגרסיות ולתסכולים: כגון רגישות יתר, הדרך שהוא מכיר להעברת מסרים, גבולות יתר, שיעמום, כשלונות במשחקים שלו, יחסים חברתיים, קנאה וכו'

(חשוב לדעת האם הוא עם מטפלת,משפחתון או עם ההורים במהלך רוב יומו)

לאחר מכן אפשר לראות לאן לקחת את זה, אבל ראשית יש להבחין מה מקור התסכולים שלו

אשמח להרחיב באישי

בהצלחה

שגם שלי עובר תקופה כזו. בנוסף כל התגובות שלו תמיד קיצוניות בכל דבר ובכל סיטואציה.  בעיקר לתיסכולים ואז הוא כמובן נוציא את זה עלי באלימות או בדיבור לא יפה.

נכון לעכשיו הוא התחיל לעבור טיפול (ריפוי בעיסוק) במרכז להתפתחות הגיל הרך במקום שאנחנו גרים. מקווה שזה יעזור. במקביל קבענו פגישה עם פסיכולוגית התפתחות לילדים לראות במה אפשר לעזור (יש סברה שהוא בחרדה).

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....