הרבי ממעז'בוז' בברית לרבינו: "מוכרחים לחלוק עליו"

כל ימי עיבורה של אם רבינו, הצדקת מרת פייגא, הייתה רגילה לבוא על ציון זקנה הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ובכתה שם הרבה מאד מאד, והתפללה על הולד שהיא מעוברת עמו. והיתה רגילה להתעכב שם בציון זמן רב מאד בתפילה ויחודים קדושים. והיתה רגילה לספר כל ימי חייה, שההארות, שהאירו לה אז במשך ימי עיבורה, אי אפשר לצייר ולספר כלל.

עד שהולידה בראש חודש ניסן תקל"ב, והוולד הזה היה רבינו ז"ל.

מסופר, כי בעת לידתו של רבינו ז"ל, כשרק יצא לאוויר העולם, יצקה לו אימו על ידיו מים שלוש פעמים לסירוגין, וכמו כן כל אימת שהקיץ משנתו לינוק את חלב אמו, נטלה לו אימו ידיו כדין. וכן מסופר, כי אימו הכינה לו קודם שהלכה ללדת כיפה שסרגה, ומיד כשיצא רבינו ז"ל לאוויר העולם, כיסתה בו את ראשו.

	"צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם"

בתאריך ח' ניסן תקל"ב, בשבת קודש פרשת מצורע, שהיתה אז גם שבת הגדול, נכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ונקרא שמו נחמן על שם זקנו, אבי אביו, ר' נחמן הורידנקערז"ל.

ובשעת הברית וקריאת השם אמר דודו הצדיק הקדוש ר' ברוך ממעז'בוז' ז"ל: נחמן על שם (בראשית ה, כט) "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (עין בראשית רבה כה, ב). ודרשו מזה חז"ל הקדושים (סנהדרין קיג: ) "צדיק בא לעולם, טובה באה לעולם".

וניגשה אליו מרת פייגא ואמרה: "ברוכ'ל" (כך קראה לאחיה הקדוש), "תאחל לו שלא יחלקו עליו" [ווינטש איהם אן מעז אל נישט קריגען אויף איהם]. והשיב לה הצדיק הקדוש ר' ברוך: "פייגלה, זה לא יכול להיות, זה כבר אבוד, מוכרחים לחלוק עליו", [פייגלא, דאס קען נישט זיין, עס איז פאר פאלן, מע מוז קריגען אויף איהם].

אם רבינו היתה בעלת רוח הקודש, והיו אחיה הקדושים קוראים לה: "פייגלה הנביאה" [פייגלא די נביאתה].

אימו הצדקת מרת פייגא שמרה עליו מאד, והייתה רגילה להביאו אל ציון זקנה הבעל שם טוב הקדוש עם העריסה שלו. ובזמן שהייתה מתפללת ומתבודדת שם, הייתה העריסה עם רבינו ז"ל מונחת על הציון. וביקשה שם הרבה להצלחת הילד הזה (והיה רבינו ז"ל מחזיק לה טובה עבור זה כל ימי חייו, והזהיר לכל אשר יבקש בזכותו, שיזכירנו על שם אימו דייקא, ולא כשאר נפטרים אשר מזכירים אותם רק על שם אביהם).

באוירה כזו התחילו ימי חייו הקדושים. לא ראה ולא שמע כי אם קדושה וטהרה: מצד אחד – דבקות אביו בהשם יתברך, ומצד השני אימו בתפילותיה ורגילותה לבוא על ציון זקנה הבעל שם טוב הקדוש.

רבינו שואב קדושה בילדותו מתלמידי הבעש"ט

תלמידי הבעל שם טוב הקדוש ותלמידי הרב המגיד הקדוש היו נוהגים בימים ההם לנסוע ולבוא אל העיר מעז'בוז' להתשטח על ציון הבעל שם טוב הקדוש. בבואם היו רגילים להתאכסן בבית הבעל שם טוב הקדוש, שהיה שייך באותו הזמן לר' שמחה ולאשתו מרת פייגא - הוריו של רבינו הקדוש.

כדרכם של צדיקים, ובפרטיות צדיקים קדושים כאלו, תלמידי הבעל שם טוב הקדוש והמגיד ז"ל, היה עיקר שיחותיהם רק בתורה ועבודת השם יתברך וסיפורים מרבם הבעל שם טוב הקדוש.

	תלמידי הבעש"ט בנסיעה

והיה רבנו ז"ל, שהיה עוד ילד קטן, רגיל לעמוד סמוך לשולחנם ולשמוע מה הם מדברים. והם לא הבחינו, איך שהילד הקטן הזה עומד על ידם ושותה בצמא דבריהם, מרוב צעירותו, שהיה אז כבן שלוש או כבן ארבע. והוא קלט בעצמו כל שיח והגה היוצא מפיהם. ונחקקו בליבו ובדעתו, וליבו היה מתלהב לעשות גם כן כמותם, ולהרגיל את עצמו לילך בדרכם הקדושה.

פעם התחברו יחד כמה מהצדיקים שהתארחו שם לנסוע להרב הקדוש בעל ה"תולדות יעקב יוסף", ורבנו ז"ל היה אז ילד קטן כבן ארבע או חמש שנים, ורצה גם כן להצטרף עמהם לנסיעה. והפציר בהם שיקחוהו עמם. ויען שהיה ילד קטן, לא רצו לקחת אותו עמהם, כי מי ישמור עליו. וכראות רבנו ז"ל שאין רוצים לקחתו, הכניס את רגלו בין גלגלי העגלה, ולא הניח להם לנסוע, והתעקש בעקשנות שיקחוהו עמהם. וכראות הצדיק רבי חיים קראסנער זי"ע את עקשנותו הגדולה, תפסו בידו האחת והעלהו על העגלה, וקיבל על עצמו לשמור עליו, ונסע עמהם יחד. והיה רבנו ז"ל מחזיק לו טובה כל ימי חייו שלקחו עימו, כי על ידו זכה לראות פעם אחת את בעל ה"תולדות יעקב יוסף" זי"ע.